דוד הוא הילד החדש בגן. הוריו העבירו אותו אחרי שבגן הקודם, כל הילדים נטפלו אליו. וגם בגן הקודם-קודם. וגם בגן הקודם-קודם-קודם.
למה תמיד נטפלו דווקא אליו? דוד כנראה מעולם לא שאל את עצמו. בכל-זאת, הוא רק בן שלוש. אולי זה בגלל התלתלים הזהובים שלו, שנופלים על הכתפיים כמו גלימה. אולי זה מכיוון שהוא לא ניגש לשחק עם הילדים האחרים, ונשאר לשחק בפינה עם הצעצועים שהביא מהבית. יכול להיות שזה מפני שהוא נוהג להתרברב שהגננת אוהבת אותו הכי הרבה, או משום שתמיד יש לו מלא ממתקים בכיסים.
פעם אחת, בגן הקודם-קודם, דוד שכנע את כל הילדים שהוא ישמור להם על הממתקים, בתמורה לממתק אחד בשבוע. הילדים שמחו שמישהו שומר להם על הממתקים. כל-כך שמחו שלא שמו לב שהם נותנים לדוד יותר ממתקים מאשר גנבו מהם קודם לכן. בכל אופן. דוד הרוויח את מה שהרוויח ביושר, ונשבע לעצמו: הפעם אף בריון לא ייטפל אליי.
גוליית הוא לא הילד הכי חכם בגן. גם לא הכי יפה. הוא גדול ומגושם, וכבר התחילו לו שיערות בבית-השחי. הוא נטפל להרבה ילדים ומרביץ להם. זה רק בגלל שהוא רוצה שהם ישחקו אתו, אבל הילדים האחרים לא יודעים את זה וישר בוכים. הוא מרביץ גם לאחיו הקטנים, ולבנות. פעם אחת הגננת אפילו ראתה אותו יושב בצד ומרביץ לעצמו. אם הגננת משגיחה עליו, הוא לא נטפל לאף-אחד, אבל מה לעשות, הגננת לא יכולה להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת.