היא ירדה בזהירות. מדרגות המתכת הרעועות השמיעו קול חריקה, במעבר הצר והאפלולי המוביל למרתף. בצעדים מהוססים, התואמים את הנפש המהוססת, הרי הגוף הוא בסך-הכל ראי של הנשמה, היא הגיעה לדלת הכבדה ונקשה שלוש פעמים.
״מי שם?״ קרא קולה של אישה מתוך החדר.
״אממ.. זו אתי, יש לי תור לשעה שלוש..״ אתי השיבה.
הדלת נפתחה, וריח הטחב היכה בה. במרכז החדר עמדה מיטת רופא-שיניים בלויה; הספוג הצהוב מבקש להימלט מכיסוי העור הירקרק כמו אסיר מצינוק. על מדף לצד המיטה, נחה ערימה של מחטים.
״בואי, כנסי,״ אמרה האישה שפתחה את הדלת.
רק עכשיו אתי הביטה בה לראשונה, ולרגע נבהלה. כורי-עכביש כיסו את פניה (העכביש היה על הלחי הימנית). כתובות בלטינית ובעברית קישטו את צווארה, ועל בטנה טוקן צבעוני פורש כנפיים. היו שם אילנות, למשל תאנה וברוש על השוקיים, ופרצופים על הירך, חלקם מוכרים, כמו הרמב״ם, היפוקרטס וישוע הנוצרי, יצירות של הילמה אף קלינט ופרידה קאלו על הזרועות, סמלים, מספרים, שמיים. אם ככה נראה הבחוץ, חשבה אתי, איך נראה הבפנים?
״ברוכה הבאה לארמון פאקינג בקינגהאם,״ אמרה האישה בזמן שגלגלה סיגריה, ״איך אמרת שקוראים לך?״
״אני אתי, ואת?״
״הלקוחות מכירים אותי בשם פרנק. בבקשה, את יכולה לשכב כאן.״
פרנק לקחה שתי שאיפות, רק להרגיש את השריפה בגרון, כיבתה את הסיגריה, שטפה ידיים, תפסה את אחת המחטים וניקתה אותה עם מטלית.
״תפשילי את השרוול. צד ימין או שמאל?״ שאלה פרנק.
״שמאל,״ השיבה אתי והפשילה את שרוול שמאל.
פרנק מדדה את הזרוע, וסימנה נקודה כחמישה סנטימטרים מתחת לכתף.
את הקעקוע הראשון שלה עשתה פרנק בגיל אחת-עשרה, הרי הגוף הוא בסך-הכל כלי חד-פעמי של הנשמה, משתמשים וזורקים. זה היה סוס-ים, מאחורי האוזן.
״מה את עושה בחיים?״ היא שאלה.
״אני מורה,״ אמרה אתי, וחיוך דק תפס את פניה, ״מורה לכיתה א׳. מחר יש טקס סיום לילדים שלי.״