אלוהים נכנס לבידוד. הוא נדבק בהרצאה של יובל נח הררי על כינים פרה-היסטוריות, למרות שהיה מחוסן (ההומו-סאפיינס, כך מסתבר, פלה מצאצאיו את אותן הכינים כמו הכינים בימינו אנו.) בכל אופן, כשאתה אלוהים, אתה לא צריך בדיקה כדי לדעת שנדבקת. מנקודת המבט של אלוהים, האחות, האף והמקל אחד הם, אתה האף, אתה המקל, אתה שני הפסים.

ארבעה-עשר יום בלי אלוהים זה לא מעט. הוא יכול היה להתחמק מהבידוד, יש לו פרוטקציות במשרד הבריאות, הוא וליצמן ככה, אבל דווקא במעמדו, כל העיניים עליו, וחוץ מזה, כמנכ״ל הוא צריך לשמש דוגמא. האמת, הבידוד בא לו בטוב. קצת חופש לא יזיק לו.

כשהגיע לשים את הפתק השנתי שלו בכותל, השוטרים לא נתנו לצחי להתקרב. לעזאזל. צחי בנה על הפתק הזה. מאז הפתק הראשון ששם בבר-מצווה, כל משאלה ומשאלה התגשמה לו. זו לא הייתה מקריות, כמו לכל דבר, הייתה לכך סיבה מאוד ספציפית. צחי לא ידע למה המשאלות מתגשמות דווקא לו, רק אלוהים ידע, ובכן, בניגוד לחבריו, שאף משאלה לא התגשמה להם אף-פעם, צחי מעולם לא ביקש לזכות בלוטו, להיות יותר גבוה או לזיין הרבה. הוא העדיף לא להכביד על אלוהים עם שינויים יסודיים מדי בתכנית, גם ככה יש לו הרבה על הראש, ולכן ביקש רק משאלות קטנות, ואף-פעם לא בשביל עצמו. לפני עשר שנים הוא ביקש שמעיין תהיה חזקה בזמן הגירושים, לפני שלוש שנים, ששירה תפחית למקסימום שלוש סיגריות ביום, ובשנה שעברה, שדוד ראובן יקבל אישור למשכנתא מהבנק. אולם המשאלה בפתק הנוכחי הייתה גדולה יותר.

אין מעבר, השוטר אמר לצחי, והסביר, הכותל נמצא בטווח של מאה מטר מהר-הבית, ולמעט שליחים של וולט, לאף-אחד אסור להיכנס, אני לא ממציא את החוקים. זה פתק ממש דחוף, צחי אמר לשוטר, אך בכל שעה התקבצו סביב הכותל עשרות אלפי אנשים, והפתק של כולם היה דחוף.

שיירה של מאות קטנועים בצבע טורקיז השתרכה מהכניסה לכותל ועד לגבעה הצרפתית, נושאת קורבנות של סשימי, קרפצ׳יו סינטה ופאד-קא-פאו.