״סלט הרוקפור שלך, העלמה שטיין. מתובל בשמן זיתים סורי אורגני בכבישה קרה, מלח גס תוצרת ישראל, עם בצלצלי שאלוט וקמצוץ דבש – בהמלצת השף זוכה שלושת כוכבי המישלן,״ אמר רב-המלצרים – מפית לבנה מונחת על זרועו המכופפת – והגיש את המנה הראשונה לשולחן הערוך.

״אה, וכמעט שכחתי,״ הוסיף, בעוד העלמה שטיין מסיטה במזלגה את עלי החסה, תרה אחר דבר-מה מסתורי, ״הגבינה הגיעה ישירות מהחקלאים היווניים מהאי… משהו עם ׳אוס׳ בסוף. מי כמונו יודע מהי מומחיותם,״ וקרץ.

ורוניקה לא הייתה מרוצה. היא המתינה זמן רב מדי עד שהגיעה המנה, ונדמה היה שהתיבול חסר מעט מתיקות הכרחית. היא כמעט והחזירה את הסלט על-מנת שיחליפוהו באחר, אך הרעב גבר עליה. היה זה ידוע לכל – העלמה שטיין לא אוהבת להיות רעבה.

בעודה מכרסמת בחוסר שביעות-רצון, התבוננה ורוניקה בשמש השוקעת לאיטה. בשעת דמדומים זו היא נהגה להפליג במחשבות – וכעת הרהרה לעצמה עד כמה מעניין מראה הקומה השמינית בבניין המרוחק, לעומת זה של קומתו החמש-עשרה. מה שרואים מכאן, חשבה ורוניקה, לא רואים משם.

רב-המלצרים הגיע לפנות את הצלחת המלאה-למחצה שנותרה על שולחנה של העלמה שטיין.

״האם הסלט היה לטעמך, העלמה שטיין?״

״רחוק מכך. אני מקווה שהמנה העיקרית תהיה יותר מושקעת, אחרת ודאי אשתגע!״

בטרם הספיק רב-המלצרים להשיב ולהתנצל עמוקות על עוגמת הנפש, ניגש פלוני אל ורוניקה ושאל אותה: ״העלמה שטיין, האם את מוכנה לבוא ולסייע לנו עם הדליים?״

ורוניקה ורב-המלצרים הביטו זה בזו בהבעה ספק מבולבלת ספק מלאת בוז. פלוני הבין את הרמז ועזב את המקום, מאוכזב.