דור הניח את הכיפה על השולחן בחדרו. עד שהגיע לסלון, הוא כבר הספיק לבדוק פעמיים אם היא על הראש. זה היה כאילו חסר לו איבר.
ההורים הסתכלו עליו כמו על מי שיש לו קרניים.
אז זהו, זה סופי, אבא אמר, ודור לא היה בטוח אם זו שאלה או הכרזה. הוא פשוט הנהן. הרבנים נעצו בו מבטים, מבעד לתמונות התלויות על קירות הסלון. הם נועצים בו מבטים כבר עשרים שנה.
אנחנו תמיד נאהב אותך, אמא אמרה, אבל לא קמה כדי לחבק אותו; חששה מהטומאה.
הם כבר שכחו, פעם, בגלגול קודם, גם הם שאלו שאלות, גם הם הלכו-הלכו להם מבית-אביהם, רצו לברוח מהניכור, מהמסכים, מאובדן-המשמעות, רצו לבנות חיי קהילה וקדושה וימי-מנוחה, ואם היסודות של בניין זה מוכרחים להיות מצוות ושביס ונטילת-ידיים, מילא.
כמה מכוערת הדירה הזו, כמה מוזנחת, דור אמר, אבל רק לעצמו. עליהם הוא צעק את זה מספיק פעמים; זה לא מוביל לשום-דבר.
הוא לא סיפר להם שכבר מצא חדר בדירת שותפים בפלורנטין. שכבר מילא אותו ברהיטים שאסף ברחוב. הם לא שאלו.
להתראות, הוא אמר, ושם את מפתח הדירה על השולחן בסלון. קח את המפתח, אמרה אמא, למקרה חירום. דור סגר את הדלת, ירד במדרגות ויצא אל העולם. הוא הביט בבניינים המתפוררים, בדודי-השמש, ומעליהם, בשמי התכלת הבהירים.
מה עכשיו?
זה כבוד גדול, לעמוד בראש המשלחת הישראלית למאיץ החלקיקים בז׳נבה. היום היה היום החגיגי, בו יתגלה החלקיק האלוהי וחידת היקום תבוא על פתרונה. ואכן, המדענים מצאו אותו, הוא היה בתוך מכונה ענקית שנראית כמו רובוטריק; כל-כך קטן שלא ניתן לראותו. ההתרגשות הייתה בשיאה, ושמו של החלקיק האלוהי נקרא בוזון היגס, על שמו של המדען שחזה את קיומו. גבינות, שוקולד, קיום, השוויצרים האלה, יש משהו שהם לא יודעים לייצר?
בארוחת הצהריים שלאחר התגלית, באקדמיה המלכותית, הגישו צלי בשר ואפונה. חברי המשלחת הישראלית לא ידעו נפשם מרוב התרגשות, עד שחלקם שכחו לענוד מפית. רק ראש המשלחת, שזכה להוקרה על חלקו בתגלית ומי יודע, היו גם קריצות על פרס נובל, דווקא הוא, פרופסור יחיאל פרגמן, שהיה אמור להיות הנרגש מכולם, הרגיש עייף. לא עייפות של עבודה מאומצת. עייפות אחרת. כבר הרבה זמן שמשהו לא מסתדר לו.
אין הרבה לקוחות בחנות החיות. לא בגלל שאין הרבה חיות-מחמד בפלורנטין, אלא מכיוון שיש הרבה חנויות חיות. בין המלצה על שק מזון טבעוני למקח על המחיר של כלוב תוכים, דור מבלה את רוב היום בבהייה באקווריום.
דגיג הזהב לא מבחין באלמוגים המלאכותיים שסביבו; הוא מחליק מצד אחד של האקווריום לצידו השני, מן הצד השני לראשון, וחוזר חלילה. האקווריום הוא עולמו. כשדור מתקרב לאקווריום, הוא מרגיש שהדג מביט בו. הוא תוהה, האם הדג הקטן באמת רואה אותו, ואם כן, האם הוא רואה אותו כעצם עגלגל ומשונה שנמצא מחוץ לעולם שלו, או שמא נדמה לדג שדור נמצא ממש אתו באקווריום. ולפעמים הוא חושב איך זה היה להסביר לדג, שהוא נמצא בתוך אקווריום מלבני, והדג היה שואל אותו, מה זה אקווריום, ודור היה אומר, זה מיכל שיש בו מים, והדג היה שואל, מה זה מים? ודור לא היה יכול להסביר לו, והדג כבר היה שוכח על מה הם דיברו.
כשהוא חוזר הביתה בערב, לא הדג, דור, כשהוא חוזר הביתה בערב, לבניין המתפורר, לחדר המדרגות שגנבו ממנו כבר ארבעה זוגות אופניים, הוא יוצא למרפסת ומדליק ג׳וינט. לפחות יש לו מרפסת. הבניין ממול חדש ומפואר, בניין לשימור בצבע ירוק-חאקי עם חלונות בלגיים. דור מהרהר, האם עדיף לגור בבניין מתפורר ולראות את הבניין הבלגי, או לגור בבניין הבלגי ולראות את הבניין המתפורר. הוא מכבה את הג׳וינט, יורד למטה לאכול צ׳יפס, חוזר הביתה, מדליק עוד ג׳וינט, שם סרט בנטפליקס ונרדם.
שנה לאחר הגירושים, פרופסור יחיאל פרגמן רכש פנטהאוז בבניין חדש לשימור במרכז פלורנטין. משבר אמצע החיים, התלחששו הקרובים לו. למען האמת, הוא לא הרגיש קרוב לאף-אחד.
במהלך היום עסק בכתיבת מאמרים. לא הייתה לו ברירה; היה עליו לממן, איכשהו, את ארבעת חדרי-השינה הריקים, את סלון המעצבים, את בקבוקי היין, וכמובן את דמי המזונות. בכל הנוגע לקריאה, הוא כבר קרא הכל; ספריית המהגוני הייתה גדושה בכל המילים שאי-פעם נכתבו על המדע. על שולחן הקפה נערמו מגזינים; על שער הגיליון החדש של הירחון הוכחתי, הופיעה הכותרת ׳מחקר חדש מוכיח: התאבדות היא מנגנון הישרדותי׳.
הוא כבר היה מספיק מיומן כדי לדעת מה מותר ומה אסור לכתוב במאמר, כדי לקבל את המימון. אבל האדם בנוי כך, מה לעשות, אפילו יעשן או ישתה לשוכרה, שאינו יכול לסבול את השקר לאורך זמן. בין אם למרבה הצער בין אם למרבה המזל, פרופסור פרגמן מזג לעצמו כוס יין, התיישב מול המכתבה, פתח מסמך חדש, וכתב: ״במשך אלפי שנים..״
זה קורה לו בערך חמישים פעם ביום; הוא מניף את ידו אל פדחתו העירומה בתנועה מהירה. כשיש אנשים מסביב, הוא עושה כאילו הוא מגרד. ברוב הפעמים אף-אחד לא מבחין בכך, רוב האנשים שדור פוגש מסטולים בכל שעות הערות.
קל לעשות חברים כשעושים סמים. תמיד יש על מה לדבר, על הסמים, ותמיד יש מה לעשות. סמים. אבל דור עדיין צריך להזכיר לעצמו לא לברך מזונות לפני הצ׳יפס. לא רק זה, הוא עדיין מרגיש זר, עדיין מפחד, ומעל לכל, עדיין מרגיש ריקנות. הוא נזכר במשפט שאביו חזר עליו שוב ושוב, מאז שראה שבנו מתחיל להוריד את הכיפה: הדבר היחיד שיותר מסוכן מאדם שמאמין שאין לחיים משמעות, זו חברה שמאמינה שאין לחיים משמעות.
אחר פונה האב לדקדק באיזו מצווה, או לקלל את הערבים.
דור ימצא לו איזו משמעות. משמעויות יש למכביר, הושט היד וגע בן. הוא יעשה כסף או תארים או ילדים או יהיה טבעוני או יילחם בהתחממות הגלובלית. בינתיים תביא שאכטה.
כשפרופסור פרגמן נכנס לחנות-החיות, דור היה מסטול, וגם אם היה פיכח, לא היה מדמיין שהלקוח הגלמני הזה ברא את היקום כולו במעבדה שלו. שלום, אמר פרופסור פרגמן, אני רוצה לקנות חיית-מחמד. הוא השתעשע ברעיון של כלב, גם שמע שזו דרך נהדרת להרחיב את המעגל החברתי, אך העדיף להתחיל בקטן. דור הראה לו תוכי שיודע להגיד שמיים, ואוגר שרץ על גלגל מפלסטיק, אך לבסוף, ולאחר ששקל כהלכה את מכלול האפשרויות, החליט הפרופסור פרגמן לקנות את עובדיה.
דור ניסה להניא את הלקוח, בעדינות, אבל הפרופסור היה נחוש בדעתו לגבי דג-הזהב המשוטט ברחבי האקווריום, ודור עצר רק בקושי את הדמעות. הוא הסביר לו איך מאכילים את הדג, יותר מדי אוכל יהרוג אותו, הוא חזר על זה שלוש פעמים, חשוב גם לנקות את האקווריום, ואגב, אתה יכול לקרוא לו איך שתרצה, אבל כאן בחנות אנחנו קוראים לו עובדיה.
פרופסור פרגמן שילם, וברגע האחרון עלה לדור רעיון מבריק, אתה רוצה שאבוא להראות לך איך מנקים את האקווריום, אתם נותנים את השירות הזה, שאל פרופסור פרגמן, בטח, בחינם עם האקווריום, פרגמן (מעתה והלאה נקרא לו רק פרגמן, כי לכתוב כל-כך הרבה פעמים פרופסור, כשכולנו כבר יודעים במי מדובר, זה מרגיש קצת כמו בזבוז של דיו ונייר), השאיר כתובת ומספר טלפון ויצא עם עובדיה ועולמו בזרועותיו. כשהגיע הביתה הוא סיים לכתוב את המאמר, ושלח.
כשפרגמן מסר לו את הפתק עם הכתובת, דור תחב אותו לכיס בהיסח-הדעת, והוא גם היה מסטול. רק עכשיו הוא שם לב שהבניין של פרגמן הוא הבניין הירוק-חאקי עם החלונות הבלגיים. הוא שוב נזכר בנזילה בשירותים, שבעל-הבניין שלו מבטיח כבר שבועיים שמחר הוא יתקן. דור צלצל באינטרקום, על כפתור סמוך לפתקית שכתוב עליה ׳פרופסור פרגמן׳.
וואו, דור חשב לעצמו כשנכנס לדירה, ושתה את הקפה שהוצע לו. הוא יצא למרפסת, וראה את הבניין המתפורר מעבר לרחוב. מכאן, הוא היה נראה כמו יקום אחר. אבל השמיים היו אותם שמיים.
כשראה את עובדיה הוא רץ אליו, ובדרך בדק שהכיפה שאין לו לא נופלת לו. הוא בטח מסטול, חשב פרגמן.
הירוקת כבר החלה להצטבר על דפנות האקווריום, אבל עובדיה נראה בריא, ושמח בחלקו, שט לו מצד אחד של המיכל לשני, חזרה, וחוזר חלילה. דור הקיש על הזכוכית, ועובדיה הסתכל עליו ונופף בסנפירו.
דור העביר את עובדיה, בזהירות, לקערה, רוקן את האקווריום, ויחד עם פרגמן שטף את הדפנות.
אתה עובד בחנות הזו הרבה זמן, לא, רק כמה חודשים, אני חדש בשכונה, גם אני, איפה אתה גר, ממש מעבר לרחוב, בבניין הזה שם, אה, איזה צירוף מקרים, במה אתה עובד, אני פיזיקאי, פיזיקאי, כן, נשמע כמו עבודה מעניינת, לפעמים, אבל מתישהו מגיעים למבוי סתום, מה הכוונה, לא חשוב, אתה סטודנט, לא, אני די חדש בעולם הזה, בעולם הזה, כן, אני יצאתי בשאלה, ממ, ומה עם ההורים, מה איתם, תומכים, בערך, לא ממש, אתה מאכיל אותו כמו שהסברתי לך, כן, שתי טפיחות על הקופסה, מצוין, אם הייתי יודע שאתה פיזיקאי הייתי דואג פחות, ממש אכפת לך מהחיות בחנות אה, כן, אכפת, הנה, כבר סיימנו, האקווריום של עובדיה נקי.
פרגמן הציע לדור עוד קפה וגם עוגה, ודור התיישב על ספת העור רחבת הידיים. על שולחן הקפה נחה ערימת מגזינים, ובראשה גיליון מגזין הוכחתי שכותרתו: ״מה עובר על פרופסור פרגמן?״. על תמונת השער הופיעו פניו השמוטות של בעליו הגאה של עובדיה.
זה אתה, שאל דור, או הכריז, הוא לא היה בטוח, ממ, אמר פרגמן, כתבתי מאמר, הם לא כל-כך אהבו, הלעג שלהם לא הפתיע אותי אבל לפחות הם פרסמו אותו, אפשר, שאל דור, ממ, אמר פרגמן, דור עלעל בדפים הפלסטיקיים, עד שמצא, סמוך לפרסומת של רולקס, את המאמר המצורף, ׳דת ושמה מדע׳:
״במשך אלפי שנים, ובכל תרבות אנושית, שלטו מיתולוגיות שונות באופן בו תפסו בני-האדם את העולם. אותן מיתולוגיות הן שעיצבו את מעשיהם, בכל תחומי החיים החברתיים.
בין אם בשבט אבוריג׳יני פגאני, על הר האולימפוס או תחת עין הסנהדרין, בני-האדם לא נהגו להטיל ספק באמיתותה של המיתולוגיה אליה נולדו. זה לא היה רק משום שאילו שעשו כן, נודו, הועלו על המוקד או נצלבו. עבור היווני, קיומם של זאוס והרה היה ודאי כמו קיומה של השמש. עבור הנוצרי, תחייתו של ישוע הייתה אמת פשוטה, שגרתית. עבור היהודי, האל הפועל בכל, או עבור ההינדו, חוק הקארמה, היו נהירים יותר מכוח המשיכה.
בשל הודאות המוחלטת של אותה דת או מיתולוגיה עבור מאמיניה, לא היה טעם לנסות ולהפריך אותה באמצעות טיעונים; כל תופעה ניתן היה להסביר באמצעות המערכת הלוגית הפנימית שלה.
עם זאת, לאורך ההיסטוריה, היו מעטים שניסו לערער על הנחות-היסוד של הדת אליה נולדו. היו דמויות היסטוריות-דתיות; אברהם שנטש את המיתולוגיה הכשדית לטובת מונותאיזם, ישוע שכפר בתורה של עין תחת עין וקרא לתת את הלחי השנייה, בודהה שיצא את הארמון ועקף את הברהמינים בדרך להארה. היו גם מהפכנים פוליטיים, כמו מובילי המהפכה הצרפתית, שערפו את ראשה של המערכת הפיאודלית והמונרכית לטובת הכלכלה הניאו-ליברלית, קרל מרקס שכפר ביסודות של אותה הכלכלה בדיוק, צ׳ה גווארה והאופנוע אבל גם סטאלין והיטלר. וכמובן, היו המדענים החלוצים הדגולים, כמו קופרניקוס שסובב את העולם סביב השמש, גלילאו גליליי וג׳ורדנו ברונו, כולם נרדפו בידי הכנסייה משום שהחליפו את הדקדוק בכתבי-הקודש בדקדוק ברשמי-החושים.
במבט מעמיק, ניתן למצוא לא מעט קווי-דמיון בין מיתולוגיות ודתות ממקומות שונים וזמנים שונים. ישנו הדמיון המבני; לכל דת יש מיתוס בריאה, והבטחה לגאולה, כלומר התחלה וסוף. ישנם סיפורים על נביאים, וישנם מקדשים ובהם כוהנים. ישנן ישויות בלתי-נראות שקיומן מתבטא רק במה שיצרו בעולם; ישנה מערכת אמונות שלא ניתן להפריך עם טיעונים שמגיעים מחוץ לאותה מערכת; ישנו שימוש במושגים מופשטים שלא ניתנים להגדרה מילולית; ישנם עקרונות-על שחורגים מגבול ההתבוננות החושית גרידא; ישנם מנהגים ותרבות שלמה שמתפתחת סביב אותה מערכת אמונות.
רוב הדתות המונותאיסטיות הפציעו בתודעתו של היחיד המתעלה אל מרומי-הרוח, ופורט את תובנותיו לתורה שתוכל להיתפס על-ידי ההמון. כאשר אותה המערכת מתגבשת לכדי דת מאורגנת היא קופאת על השמרים והופכת לדוגמה. במקרים רבים עושים השלטונות שימוש-לרעה באותה מערכת אמונות מסולפת, לטובת אינטרסים של שררה וממון.
נוסף על הדמיון המבני, ישנו גם דמיון תוכני בין הדתות – במיוחד בתורות הסוד של המיתולוגיות השונות. אתאר רק בקצרה את הדפוס הנשנה של בריאת העולם מתוך איזה תוהו-ובוהו ראשוני, באמצעות יסודות גסים לכדי הגביש המזוקק שהוא עולמנו; את היסוד הזכרי והנקבי, שעשוי להיקרא שיווה ושאקטי או קב״ה ושכינה; את דרגות התודעה השונות, בקבלה הן דומם, צומח, חי, מדבר, בבודהיזם גוף, תחושות-גוף, רשמי-התודעה ותודעה, באנתרופוסופיה פיזי, אתרי, אסטראלי ואני. אם נכנסים לעובי הקורה, אפילו ההפרדה המלאכותית למושגים של ריבוי או אחדות, פוליתאיזם או מונותאיזם, מתמוססת, כמו לדוגמא במושג ׳אלוהים׳ שמבטא את שני המושגים, המנוגדים לכאורה, בכפיפה אחת.
ואולם, כל הדתות ומיתולוגיות הללו אינן מעיסוקו של מאמר זה.״
דור עצר לרגע, בצע חתיכת עוגה עם הכפית – בננה, טעים – והמשיך לקרוא.
״מזה שנים שאיני יכול להתעלם עוד מהמיתולוגיה השלטת של ימינו, ומהסכנות שהיא טומנת בחובה, מרגע שהפכה דוגמטית. לראייה, אפילו בהיותי אחד הכוהנים הגדולים של אותה מיתולוגיה, לקח לי כמה שנים עד שאזרתי את האומץ על-מנת להצביע על הליקויים בפומבי. ועל-אף שידוע לי שבכתבי אפולוגיה זו, אני מסתכן בהוצאה להורג על-ידי האינקוויזיציה, לא באמצעות גיליוטינה, רק רצח-אופי, איני יכול לשבת עוד ולשתוק.
מיתוס הבריאה של הדת ששמה מדע – הלא הוא המפץ הגדול – רווי מושגים מופשטים חסרי-פשר כמו ׳דחיסות אינסופית׳ ו׳חום אינסופי׳, ׳סינגולריות כבידתית׳, ׳תנודות קוונטיות׳, שלא היו מביישים אף כתב-קודש עמום. אף פיזיקאי לא יכול להגדיר את המושגים הללו; זה לא מונע מהפיזיקאים להיות חלוקים בדעתם לגבי כמעט כל הסוגיות החשובות.
אם כך, מדוע אנו מאמצים את המושגים הללו בכזה עיוורון? ובכן, אנו מאמצים את המיתוס הזה משום שאנו מצליחים לעשות תמונה מנטלית שלו. הוא מתיישב עם איזשהו היגיון פשוט ומידי, שהונחל לנו מינקות על-ידי הדורות הקודמים. בדיוק כמו בכל דת אחרת. ואז, פתאום, תיאוריית המפץ הגדול הופכת למשהו שאפשר להאמין בו או לא להאמין בו, כאשר היא איננה כלום ושום-דבר מלכתחילה, למעט אוסף של ג׳יבריש.
במקום אלוהים, אנחנו כותבים ׳עקרון אי-הודאות׳ או, מאוחר יותר בסיפור, ׳מוטציה גנטית אקראית׳. הלא זה שורש ההבדל בין עולם תכליתי לעולם סתמי; האקראיות. ואילו מבחינה הסתברותית, אין שום פשר למילה ׳אקראיות׳, במיוחד בנוגע להיווצרות היקום; כל קביעה הסתברותית חייבת להניח מראש מרחב הסתברות. אם משהו נוצר בהסתברות מסוימת, הפוטנציאל להיווצרותו היה חייב להיות טבוע שם מראש.
בכל הנוגע להיווצרות החומר, החלל והזמן, והתפשטות היקום הנגלה, אנו לא עוצרים לרגע לשאול, בתוך מה מתפשט החלל, מה היה לפני הזמן, וממה עשוי החומר.
ברם, אל דאגה – ישנה, כמובן, ההבטחה לגאולה. באחרית הימים, המדע יוכל להסביר את הקיום כולו באמצעות התיאוריה של הכל. באמצעות ההסבר, ויש מדענים שעובדים על זה בעוד אתם קוראים את מאמר זה, נוכל למגר את תופעת המוות, להישאר באותו הגוף, ולחיות באקווריום שלנו לנצח. זאת ועוד, הכלים הטכנולוגיים שנפתח בחסות התיאוריות שלנו, יבטיחו לנו חופש-נצחי, מכונות-עבדים ושחרור מקללת ׳בזיעת אפיך׳.
אם כן, יש לנו מקדשים (אוניברסיטאות), נביאים (דרווין, סטיבן הוקינג), וכוהנים שיצרו להם מבנה היררכי מקביל לזה של הארכיבישופים בוותיקן (פרופסורים ודוקטורים). הכנסיות שלנו מקבלות מימון מהמדינה מחד וקובעות מדיניות למדינה מאידך. באמצעות בתי-המדרש שלנו (בתי-הספר), הכנסיות מנחילות את התורה מדור לדור, מינקות, באופן כה אימננטי, שכל ילד יודע, שהטלת-ספק באותן אמיתות מוחלטות דינה כדין שיגעון.
בתוך המבנה הארגוני ישנן אינספור הטיות של ממון ושררה. מלחמות וזוועות נעשו בשם סילוף של המיתולוגיה שלנו, ובראשן תורת הגזע ומלחמת העולם השנייה (למען האמת, אם נשארים נאמנים לעיקרון הברירה הטבעית והגן האנוכי, אין שום סיבה רציונלית שלא לבצע רצח-עם לצורך איסוף משאבים).
המיתוס השלט בהבנה שלנו את האדם הוא הברירה הטבעית והגן האנוכי. אנו מחילים את הסיפור הזה על כלל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שלנו, מה שגורם לנזק חסר-תקדים בכל רבדי הקיום האנושי. ואילו, מטבע היותו עיקרון ולא רושם חושי בלבד, לעולם לא ניתן להפריך אותו. אפשר להסביר כל דבר במובנים של הברירה הטבעית. אפשר להסביר למה התאבדות היא בשם הברירה הטבעית, למה שיתוף-פעולה הוא בשם הברירה הטבעית. הדת שלנו מתעקשת להתאים כל התרחשות לאותו מיתוס, באותה הקנאות בה הכומר מתאים כל התרחשות בעולם לרצונו של האל. עקרון ההפרכה, גולת הכותרת של ׳מותר המדע מן הדת׳, אינו קיים כל עיקר.
המדע מתהדר בכך שאיננו דת, תודות לעיקרון ההפרכה; אולם, כאמור, את הדת שלנו לא ניתן להפריך. מדע לעולם לא יכול להיות אמפירי לחלוטין; מתוך רשמי החושים תמיד יש להסיק עיקרון-על, ולעד יהיה לו מאפיין אמונתי.
במילים פשוטות, כאשר אנו רואים את האריה טורף את האנטילופה, מה למעשה אנו רואים? אם היינו נצמדים לחושים, היה זה בסך-הכל בליל של צבעים, צלילים וצלליות. וגם אם היינו רואים את שתי הישויות המתגוששות הללו כעצמים נפרדים, אנו חייבים למצוא סיפור שיסביר את התופעה. אולי, כמו תא בגוף שמקריב את עצמו לטובת תא אחר, כחלק ממערכת אקולוגית שלמה, האנטילופה בכלל רוצה להיאכל? אולי הם לא פועלים בתחרות, אלא בשיתוף-פעולה? אולי הם רוקדים? ואולי, אולי הם בסך-הכל מהווים שיקוף של מה שמתרחש בנפשו של כל אדם?
ובכן, לתורה שלנו יש ספרות ענפה, עם שלל פרשנויות אבל חוט-שני מאוד ברור ואחיד – כמו הגמרא, המשנה, ספר הזוהר. אך חשוב להזכיר, שהמדענים הראשונים, נביאינו – לרבות גלילאו, קופרניקוס, דרווין – מעולם לא ויתרו על יראת-הכבוד כלפי הבריאה, כלפי מה שחורג מגבולות הטבע; הם מעולם לא שכחו להביט בפליאה אל הפאר האלוהי. איינשטיין לעג לאתאיסטים. הדת המטריאליסטית והנטורליסטית היא דת חדשה בנוף האנושי, ודווקא המקור שלה הוא הפחד מפני הקיום ומפני המוות. לטעמי, היא המסוכנת מכולן.
אם כן, יש לנו ישויות מזעריות שיוצרות את הכל (אלקטרונים). אי אפשר לראות אותן, אבל יש לנו מכשירים שמודדים אותן (קצת כמו בסיינטולוגיה). הן מגלות לנו את הסודות שלהן, לאט. הכל התחיל מישות אחת, היא הייתה אינסופית אבל בו בזמן מזערית. באחרית הימים, כשנבין את הישות לגמרי, נוכל לחיות בשלום וברווחה.
כדי להסביר תופעה, כל תופעה – עלה הנושר מעץ, למשל – קבענו שהמידע של התופעה מצוי בתוך התא. כדי להסביר את האינטליגנציה של התא, אמרנו שהמידע של התא מצוי בדי-אן-איי. כדי להסביר את התופעה של האינטליגנציה של הדי-אן-איי, אמרנו שהמידע שלו מצוי במולקולה או באטום. כדי להסביר את האינטליגנציה של האטום הגענו למודל הסטנדרטי ולאלקטרון.
ובכן, נניח שבתוך האלקטרון הבלתי-נראה מקודד כל המידע שיוצר את כל ההרים, והימים, וגם את הזמן והחלל, האהבה והבושה, הצ׳יטות והעכברושים והסופרנובות. כל אלו טבועים מראש באלקטרון, אך לא באופן חומרי. כלומר, האינטיליגנציה הזו קיימת בצורה רוחנית טהורה. אי-אפשר לערער על קיומה; בו-בזמן אי-אפשר לטעון שהיא חומרית, מעצם העובדה הפשוטה שהאלקטרון הוא היחידה החומרית המזערית ביותר. לתת לתופעה את השם ׳שדה׳ לא פוטר אותנו מן המבוי הסתום. לכפור בעובדה שאנו חיים בתוך רוח שמתגבשת לכדי חומר, זה לא פחות ממגוחך, פגאני לפחות כמו מפלצת ספגטי מעופפת.
לקראת סיום, אצביע על עוד כשל אחד מיני רבים (ולא ארחיב עוד על המתחים שבתיאוריות הרדודות והמאולצות על היווצרות החיים והיווצרות השפה).
בשורה התחתונה, המדע מתיימר להסתמך אך ורק על החושים. מדוע הוא מעניק לחושים מעמד אונטולוגי נעלה של מדיום למציאת אמת? משום שזו החוויה המידית ביותר, שכביכול, לא ניתן להטיל בה ספק. אולם האם זו באמת החוויה הראשונית ביותר?
אם תהיו נאמנים לאופן בו אתם תופסים את העולם תגלו בנקל, כי החושים לא מהווים את החוויה הראשונית ביותר, אלא התודעה. דת היא להאמין במשהו שאינך חווה באופן ישיר. האם יש אדם שחווה את עצמו כאוסף של נוירונים? לומר: ״אני אוסף של נוירונים,״ זה עיוות מציאות הרבה יותר מרחיק לכת מאשר להסתכל על רשמי החושים ולומר, זו יצירה אלוהית.
כולנו חווים את עצמנו כגרעין של אני אנושי, מלפני ולפנים, ורק אחר-כך את הרשמים של החושים, שהאני האנושי עד להם. לחבר גלאי למוח של אדם אחר, לקחת את רשמי-החושים המעורפלים, לפרש אותם באמצעות הגרעין האנושי שלנו, להסיק שהגרעין האנושי הוא תוצר של מה שנקלט ברשמי-החושים ולא להפך, ולפסול לפיכך חוויה שהיא יותר ראשונית מהם – זה לא היה מבייש את בכירי המכשפים של ימי הביניים.
בשנים האחרונות הייתי שותף לצוות כביר ולכמות משאבים עצומה שגויסה לשם מציאת החלקיק הכי קטן. וראו כמה מעט הושג בכך ש״מצאנו אותו.״ התוצאה הנחשקת ביותר של התגלית תהיה עוד מחשב-על, שככל הנראה ימכור לילדים פרסומות סמויות במשחקי-מחשב – רק במהירות קוונטית. אם הוא יעזור לרפא איזו מחלה – זה יהיה רק בגלל שהוא, בעקיפין, יצר אותה.
מביט אני בדג-הזהב, השוחה לאיטו באקווריום שבסלון ביתי. לאקווריום מאז ומתמיד היה פוטנציאל להכיל את המים, ואת הדג; אם כך, האם האקווריום היה ריק טרם הופיע הדג, או מלא?
ובכל הכנות, מעבר לכל הטיעונים, אני פשוט לא מסוגל להבין איך אתם לא רואים את זה. איך אתם ממשיכים לאכול את הצלי עם האפונה שלכם, ולמכור את הפרסומות שלכם, בזמן שזמנכם אוזל והציפורניים שלכם מתארכות. איך אתם לא רואים את השמיים?
אתה, כן, אתה, ממש אתה, אני מדבר אליך, אתה שקורא את זה עכשיו, הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, אתה רואה מה שקורה סביבך? אתה מבין שאתה קם בבוקר והעולם פשוט נמצא שם? לא איך הוא עובד, אלא עצם היותו? איך אוכל להסביר לך את זה, יותר משאוכל להסביר לעיוור מלידה מהו הצבע הירוק? אמור לי, אמור לך, האם אתה קורא את הטקסט הזה לשם השעשוע האינטלקטואלי בלבד? האם אתה קולט שאתה חי בתוך נס?
אם האנושות רוצה להתקדם לעבר הבנה אמתית של הקיום הפלאי הזה, עלינו לזנוח את הדיון השטחי שבין דת ומדע. אם להשתמש במילותיו של הגל, שניתן למצוא גם אצל הרמב״ם – הדתות היו התזה, והיו להן הליקויים שלהן; המדע היה האנטי-תזה, ואני מאמין שעוד לא ראינו את המילה האחרונה בנוגע לליקויים שלו. עלינו אפוא לייסד סינתזה, מדע-רוחני, שישאב משתי הפרדיגמות גם יחד, בו הסובייקטיבי מלמד על האובייקטיבי ולא להפך. כיצד תיראה כלכלה שמבוססת על מדע-רוחני שכזה? כיצד ייראו החקלאות, הארכיטקטורה, החינוך, האמנות, הפוליטיקה?
אנו מוכרחים לכונן מדע-רוחני שכזה.
כיצד? ובכן, עלינו לברוא זאת יש מאין.״
וואו, אמר דור, והניח את המגזין על שולחן-הקפה.
תודה, אמר פרגמן, עוד לא קראת את המאמר הנגדי, בו כתוב שאין סיכוי שאקבל את הנובל.
זה תמיד ככה, אמר דור, הרוב תמיד רוצה לשמור על המיתוס השלט.
זה לא פשוט לצאת מהאקווריום שלך, אמר פרגמן.
ספר לי על זה, אמר דור.
תגיד, היית רוצה לטפל באקווריום באופן קבוע? אני יכול לשלם לך, וגם תוכל לגור כאן בחינם, יש לי חדר פנוי, הוא גיחך, בעצם, הרבה חדרים פנויים.
דור התבונן שוב סביב.
בכל אופן, אם נמאס לך מהבניין המתפורר הזה שם, דבר איתי. נמצא איזה סידור.