איך שאני נכנס לבנק הוא מצמיד לי את האקדח לרקה. נואש, מקומט, רחב כמו המקררים שבנו סוחב על הגב במקום ללמוד לבגרות, ברוסיה הוא היה מדען-טילים, ותראו מה המדינה הזאת דוחקת אותו לעשות.
זה כבר קרה לי פעם אחת, לפני שמונה שנים, בריו-דה-ז׳נרו. הבחור, כלומר הנער, ילד, הוא היה ילד, צועק עליך בפורטוגזית, כל מה שאתה רואה זה החור השחור בקצה של האקדח, הוא מנופף בו כמו רעשן, לך כבר אין דם בגוף אבל אצלו האדרנלין משתולל, ואתה יודע שמספיק שאיזה חלבון קופץ לו באצבע, וזהו, אין אוטובוס למורו-דה-סאו-פאולו, לא טיסה לקולומביה – חבל, שמעתי שבקרטחנה תמורת שורה אחת של קוק הן מוצצות כל הלילה – ועל הדרך אפשר גם לשכוח מכל החלומות שהיו אמורים להיחלם אחר-כך, והם עדיין בגדר תמונה עמומה, לימודים קריירה אישה ילדים, הם כולם נעלמים כמו גל ששוטף ארמונות חול בקופקבנה, כל החישובים שהם מנת-חלקם של המעטים בינינו שמתכננים היום את מה שיקרה מחר, הילד הזה לעומת-זאת חי תמיד בהווה, ואם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי הילד כאן, למעשה, חי בנצח.
״עכשיו מביט כמה יש לך,״ אומר ולדימיר במבטא רוסי כבד, או בוריס, אמנם לא בדיוק בעברית, אבל לפחות לא בפורטוגזית. ״רואה, לא מביט,״ אני אומר לו, ״למה? מביט זה לא עם עיניים?״ הוא שואל בתקיפות, מישה או גרישה, ואני מבין שנגעתי בנקודה רגישה, ״עם עיניים, עם עיניים, כן, אבל המשמעות קצת שונה, איך להסביר..״ ״משמעות? מה זאת משמעות?״ איגור שואל. למה הוא חייב לכוון לרקה, למה לא לזרוע, גם בלי האקדח הזה הייתי עושה כל מה שתגיד לי, יא מקרר. איך אני אסביר לך עכשיו מה זה משמעות, עשה לי טובה בוא נגמור עם זה כבר, הבן-אדם מחכה לי למטה, כוס-אמק, גם שבע-מאות חמישים שקל וגם הצאר פה מכוון אליי אקדח, אם לא הכדור ההוא בכתף הייתי עושה את זה בעצמי וכל זה לא היה קורה.
הוא מצביע לעבר הכספומט, את שפת האקדח כולם מבינים, כתוב להקיש את הקוד הסודי, אמנם בפורטוגזית, אבל גם את שפת הכספומט כולם מבינים. הפצלוח הזה מגיע לי לפופיק, בלי חתיכת הברזל הזו ביד שלו הייתי עושה ממנו אסאי. האצבע השנייה שלו, זו שלא מונחת על ההדק, לוחצת על עשרת-אלפים ריאל. המכונה מסרבת להעניק סכום כזה גבוה, הוא מתעצבן ומנחית עליה מכה עם הנשק.
היית מצפה שהילד הזה שאוחז באקדח, לעומתך שכל מה שיש לך לאחוז בו זו תפילה חסרת-מילים, ירגיש קשוח בזכות הכלי שברשותו, כמו גולנצ׳יק עם תבור. אבל ספציפית הילד הזה, לא רק שהוא יודע שכריסטוס הצלוב תמיד מסתכל עליו ממרומי ההר, זו גם פעם ראשונה שלו, הוא מפוחד לפחות כמוך, בניגוד למקרר הרוסי, שמכוון אליי את האקדח עכשיו, בזמן הווה, קר-רוח כמו פוטין שפולש לחצי-האי קרים.
בתוך הפאבלה זה לא היה קורה. פרננדו הסביר לנו בסיור אתמול – הוא מדבר עברית רהוטה, ואומר משפטים כמו ״תראה איזה יופי אחי הפאבלה דומה לעזה״ – הסכנה נשקפת לתייר המשוטט בקופקבנה או באיפנמה, כאן בפאבלות יש קוד של כבוד. אלטמן והשאר לא רצו להצטרף לסיור, אז באתי לבד, והם הלכו לבית-זונות. באמת דומה לג׳באליה, חשבתי, גם שם רואים את הים, רק שבג׳באליה אסור לצלם ופה מותר. צילמתי שתי יונים מקוננות בתוך סבך חוטי החשמל שמסתיר את השמיים, יונה מתה שוחה בנהר הפלסטיק והביוב שזורם בין הפחונים הרעועים, ילדים משחקים כדורגל וצוחקים, ואישה תולה את הכבסים לפי צבעי הקשת. גן-עדן, בתוך גיהינום, בתוך גן-עדן.
לא בכל הפאבלה מותר לצלם, פרננדו הזהיר, באזורי הסחר החופשי, למשל, אסור, שם נולד ג׳נווינו, שבכיסו יש עכשיו שמונת-אלפים ריאל, ומסמן לי להתפשט, למרות שמכנסיי ספוגים בשתן. הוא מנמיך את האקדח קצת, ובפעם הראשונה אני מצליח להתפקס על הפנים השחורות שלו. הרוב מכוסה בבנדנה לבנה רקומה בוורד, ומעליה זוג עיניים ירוקות בוהקות.
״אתה יכול לכוון ליד ולא לרקה?״ אני שואל, והמקרר מנמיך את האקדח. ״איך קוראים לך?״ כל השנים הללו, תהיתי מה היה קורה לו הייתי מסוגל לשאול את ג׳וונינו איך קוראים לו. ״נועם,״ הוא עונה בזמן שהוא מחכה שהמסך יציג את המספר, ״נועם?״ ״כן, נועם, נועם, מה לא מבין,״ ״מבין, פשוט זה לא שם.. אתה יודע.. טיפוסי..״ ״כשאני לעלות ארצה אני לשנות שם, כמו בלשן דגול נועם חומסקי, פרופסור אמריטוס של אם.איי.טי., אחד ממוחות גדולים של ימים שלנו ופעיל זכויות אדם שהורים שלו יוצאים ברית-מועצות.״ הטלפון שלי מצלצל, אפשר, אני מסמן לו, הוא מהנהן, הלו, כן, התעכבתי בגלל.. אני באמצע משהו.. תכף מגיע. הבחור מנתק לי בעצבים, כוס-אמק, רק שלא יברח לי. ״ארבעים ושמונה,״ נועם אומר, ומצביע על המסך.
לא רציתי להדאיג אותם, אז אמרתי לאמא שכייסו אותי, תוך שעתיים היו לי עוד שלושים אלף ריאל בחשבון. אבא שלי רואה-חשבון בכיר בבנק-הפועלים, השלושים אלף ריאל האלו מזיזים לו את האחוז רווח שולי, בכל-זאת הונחיתי להגיש תלונה במשטרה, כדי שיהיה אפשר לתבוע את הביטוח, זה לא הכסף, זה עניין חינוכי.
לפני שאני שולח להם תמונות מהפאבלה עברתי עליהן כדי לסנן, את היונים על החשמל השארתי, את היונה המתה לא, גם לא את הזונות, פרננדו הסביר לנו על זנות באישור הבעלים, גם זה כמו בעזה, הכבסים הצבעוניים כן, ובין התמונות של הילדים שמשחקים כדורגל, אחד פצלוח קפץ וצהל בדיוק כשהבקיע גול, הוא תפס את תשומת-ליבי, אמנם עדיין לא ידעתי את שמו אז, אבל את העיניים הירוקות האלה אי-אפשר היה לפספס, זה היה ג׳נווינו.
״איך ארבעים ושמונה?״ אני מתעצבן, ולרגע שוכח את האקדח שמכוון לי לזרוע, בכל-זאת, אנחנו לא בברזיל, אלא בישראל, וכולנו פה אחים, ״נראה לך שהייתי עומד פה ומדבר אתך אם היה לי ארבעים ושמונה?״, נועם נדרך, ״לא צועקת!״ הוא נובח. הטלפון שלי שוב מצלצל, הפעם אני לא מעז לענות לנועם, לא זה שמכוון אליי אקדח, נועם שמתקשר אליי, נועם הובלות, זה שמחכה עם המקרר מתחת לבית שלי כבר ארבעים דקות. יש לו עוד מקררים לסחוב, ולא רק מקררים, גם מכונות כביסה, שידות, ואיזה פסל אינדיאני משונה. הוא מחליט להרים את המקרר לבד ולהתחשבן איתי אחר-כך. ״מכונה אומרת שיש לך ארבעים ושמונה,״ נועם מתעקש, ״אתה לא מבין שזה בלתי-אפשרי?״ אני שואל אותו, ״אתה לא אומרת לי מה אפשרי. נועם חומסקי אומר שדרך חכמה לשמור אנשים מצייתים זה להגביל ספקטרום של דעה מותרת אולם להסכים לעשות דיון קולח בתוך ספקטרום,״ הוא אומר, וחוזר לכוון לי את האקדח לרקה.
אם אבא שלי היה יודע מה עשיתי למחרת, הוא היה עושה ממני קובה חמוסטה, כי יש לנו מספיק בעיות משלנו ולא צריך לחפש עוד אצל הגויים. אז עוד האמנתי בצירופי-מקרים, היום אני כבר לא מאמין באמונות תפלות, בכל אופן הרגשתי שזה חזק ממני, שזה לא היה צירוף-מקרים עם השוד והתמונה, כלומר, שזה כן היה צירוף-מקרים, במובן שזה היה צירוף של מקרה אחד, שוד, ומקרה נוסף, תמונה, אבל שהוא לא היה אקראי, זה מה שניסיתי לומר, כלומר לכתוב, על-כל-פנים חזרתי לפאבלה.
עם פרננדו אף-אחד לא יכוון אליי אקדח, כשהסברתי לו למה אני רוצה לבוא שוב הוא גם לא גבה ממני תשלום על הסיור. אחרי שהעיף מבט אחד בתמונה הוא זיהה את ג׳וונינו. לשלוח ילד ללימודים בברזיליה עולה עשרים אלף ריאל. לא כולם היו ששים לעזוב את הפאבלה, אבל מריה, אמא של ג׳וונינו, לא תוותר על הזדמנות כזו. בזמן שהוא מדבר התחילו היריות.
ויטגנשטיין אמר שלשם יש משמעות רק בהקשר של טענה. ואכן, ללא הקשר מתאים, קשה מאוד לקבוע את משמעותו של הצירוף השמני. לדוגמא, האם כל עצם קשיח בצורת ר׳, עשוי מתכת ופלסטיק, שיש לו הדק, אשר אוחז בו אדם אחד, מתוקף הסמכות שהעניקה לו ישות משפטית כזו או אחרת, כמו מדינה, חברה בע״מ, או לצורך העניין, אפילו הוא עצמו, ומכוון אותו אל רקתו של אדם שני, שעלול לסבול תוצאות הרות-גורל היה והראשון יחליט או יצֻווה ללחוץ על ההדק, האם כל עצם העונה לתיאור שכזה ראוי להיקרא ״אקדח״? ואני לא מדבר רק על חריגים נפוצים כמו אקדח-מים, אקדח-צעצוע, או אקדח-סיכות.
״ארבעים ושמונה,״ נועם אומר שוב, ומראה לי את הצג על האקדח-מד-חום. מילים זה באמת עניין מבלבל, ובטח כבר שכחתם מהמד-חום הזה, אבל לא באמת חשבתם שהמאבטח בבנק יכוון אליי את האקדח האמיתי שלו, זה שעדיין חגור לו על המותן, נועם שלנו, שעד לא מזמן נקרא איליה, בניגוד לג׳וונינו וחבריו, הוא אדם הגון שאינו חבר בארגון פשע, בשני הנשקים שלו, זה שעל המותן וזה שביד, הוא מחזיק כדין, והרי זהו שורש ההבדל בין כמה גנגסטרים בפאבלה לבין הבנק, לבנק יש רישיון.
״אבל איך ארבעים ושמונה, אתה לא מבין שזה לא הגיוני?״ ״נועם חומסקי אומר ש…״ ״לא מעניין אותי נועם חומסקי!״ הוא מזעיף את פניו, ״בלאט, מכונה אומרת ארבעים ושמונה, אתה לא נכנסת בנק, מסכנת בריאות של לקוחות,״ ״מסכן את, לא מסכנת,״ ״זה מה שאמרתי, מסכנת.״
הטלפון של נועם מצלצל. הבטתי בצג, הייתה שם תמונה של נער עם תספורת מוזרה מחייך אבל השם היה ברוסית, ״דה,״ הוא ענה, ״דה,״ הוא נראה מודאג, ״שטו מיצ׳פייונובזקה גריז׳ה?״, ״טוב, אני נכנס למשוך כסף,״ אמרתי והתחלתי לצעוד לתוך הבנק, ״בבבבבבררררראאאאאאאאההההה!״ לפי חומסקי, כולנו נולדים עם דקדוק אוניברסלי, ואכן הבנתי בנקל את הצרחה של נועם, הוא ניתק את הטלפון, שלף את האקדח מהמותן וכיוון לעברי, ״אתה לא ללכת לשום מקום! בן שלי לשבור גב שלו! מרים מקרר לבד! אתה לא לזוז או שאני לירות!״
השתטחתי על הרצפה, ואני שוב על האלונקה בג׳באליה. אסי החובש רץ לידי, זה רק הכתף אני שומע אותו צועק, ואלטמן לוחש לי באוזן, תחזיק מעמד, עוד חודש אנחנו בקולומביה, שורה אחת של קוק והן מוצצות כל הלילה, עוד קצת אחי הנה המסוק מגיע.
אל תדאג, פרננדו מסביר לי בעוד הכדורים שורקים מעלינו ומחוררים את פחוני הפאבלה, אלו חילופי יריות בין השוטרים לבין הכנופיות, זה לא קורה לעתים קרובות, רק כשמצטברות הרבה תלונות במשטרה, או כשאחד הבוסים לא שילם את השוחד בזמן.
בדומה לאליגטור האמריקאי או ללובסטר המצוי, תוחלת החיים בפאבלה הינה ארבעים ושמונה שנים. תוחלת החיים של חלזונות, לשם השוואה, היא בין שנתיים לשלוש, בהנחה שלא דורכים עליהם. בניגוד לאמונה הרווחת, רוב זני הפרפרים, למשל נימפית החורשף, עשויים לחיות עד שנה שלמה; תוחלת החיים הקצרה ביותר בעולם הינה של הבריומאי, שחי פחות מעשרים וארבע שעות, ומכאן נגזר שמו. הישנונן הגרילנדי, אחד ממיני הכרישים היחידים החיים באזור הארקטי, חי למעלה ממאתיים ושבעים שנים.
מעשנים חיים בממוצע עשר שנים פחות מלא-מעשנים. תוחלת החיים של צמחוניים גבוהה בכשנים-עשר אחוזים מזו של אוכלי-בשר, וברוסיה, רבע מהגברים מתים לפני גיל 55, ככל הנראה בשל צריכה מופרזת של וודקה. בעזה חיים בערך עד גיל שישים, כמו פלמינגואים בשבי, שלא כמו פלמינגואים בטבע, שמשך חייהם נע בין שלושים לארבעים שנה בלבד. תוחלת החיים הממוצעת בישראל, נכון לשנת 2021, הינה שמונים ושתיים נקודה שמונה. יש הבדל משמעותי בין גברים ונשים, אך בקרב חולי קורונה, הממוצע זהה לזה של אנשים בריאים. לגבי העלייה הרוסית, כל הסיפור עדיין טרי בכדי לקבוע באופן חד-משמעי האם העניין עם הוודקה השתפר או החמיר, אבל כן חשוב לציין, שברמת-גן, מעוז העלייה העיראקית, תוחלת החיים הינה שמונים וארבע, ובבת-ים רק שמונים ואחת. בשתיהן הבניינים יותר יציבים מבעזה, אבל גם יותר יקרים, ורק בבת-ים רואים את הים.
אתם בטח רוצים לדעת אם מתתי בסוף או לא. השאלה הנידונה הינה תמיד מי מת, מתי מת, איך מת, כמה מת, איפה מת, אף-אחד לא שואל למה הוא חי. שאלה היא איננה טענה, מכיוון שאין לה ערך-אמת, היא פשוט נמצאת שם, כמו חצץ. לכן, כדי לענות על השאלה הזו צריך לדעת מה המשמעות של המילה מוות, וכדי לדעת את זה צריך לדעת מה המשמעות של המילה חיים, וכדי לדעת את זה צריך לדעת מה המשמעות של המילה משמעות. ואם חשבתם שמילים זה עניין מורכב, עם משפטים זה עוד יותר מסתבך. קחו למשל את ההצהרה מספטמבר האחרון של נועם חומסקי, פרופסור אמריטוס באם.איי.טי., אנרכיסט ופעיל זכויות-אדם: ״אנשים שאינם מחוסנים צריכים להיות מבודדים מהחברה.״ זהו פרדיקט מסדר ראשון, שייך לטיפוס 1 בהיררכיית חומסקי, וניתן להצרין אותו כך:
נועם הוא לא-מחוסן
כל מי שלא-מחוסן הוא מסוכן לחברה
כל מי שמסוכן לחברה צריך להיות מבודד ממנה
הצרנה לוגית מהפשוטות ביותר שיש, מהתבנית הגנרית:
א׳ הוא ב׳
כל ב׳ הוא גם ג׳
כל ג׳ הוא גם ד׳
המסקנה הלוגית היחידה המתבקשת, אם להציב ערכים בטבלת-אמת, היא שא׳ הוא ד׳, ולכן נועם חייב להיות מבודד מהחברה, זאת בהנחה שלא נפל פגם באחת ההנחות או באחת ההגדרות. למשל, אם נועם הוא דווקא כן מחוסן, זה שומט את הקרקע מתחת למסקנה, או לחילופין, אם המילה מחוסן, מהשורש ח.ס.נ., אינה מוגדרת היטב, במובן שאינה הופכת את נושאה לחסין.
כעת, אם נגדיר את המילה ״אקדח״, כעצם ממנו נורה, חיש-מהר, דבר-מה המסוגל להרוג אדם אחר, הרי שגם הפה הינו אקדח, והמילים קליעים, כמו למשל, מילותיה של קריינית חדשות, או מילותיו של נועם חומסקי בגנות המדינה היהודית, שנורו לעבר אוזנו של ילד פלסטיני, "מדינות הן מוסדות אלימים, הממשלה של כל ארץ מייצגת סוג מסוים של מבנה כוח פנימי, והיא בדרך כלל אלימה, מדינות הן אלימות במידה שבה יש להן עוצמה, להוציא את המדינה הפלסטינית כמובן," האם מילים אלו של נועם חומסקי, שמעולם לא נאלץ לכבוש אף-אחד, הוא גר באריזונה, האם הן שלחצו על ההדק שחורר לי את הכתף, הפך את ההורים של אסי החובש לשכולים ושלח ילד פלסטיני להתבגר בכלא עופר, או איך מגדירים יהודי, למשל, זו גם שאלה, אחד שמתלונן על כל העולם ובמקביל פותח חשבון השקעות כדי לשלם כמה שפחות מיסים, אם כך אין יותר יהודי מנועם חומסקי, על-אף שאינו מבין את המשמעות של המילה אלוהים.
ואולי, כמו שאמר ויטגנשטיין, זה הרי ויטגנשטיין, זה בסך-הכל ויטגנשטיין, להאמין באלוהים משמעו לראות שלחיים יש משמעות, אולי זה עד כדי כך פשוט, במובן מסוים זו סתירה ובמובן אחר טאוטולוגיה, באופן אירוני, עצם השפה היא ההוכחה לאותו קיום, לא של אלוהים, של המשמעות, כמו שכולנו נולדים עם דקדוק אוניברסלי, כפי שציין נועם עוד בצעירותו, היום הוא כבר בן תשעים ושתיים אבל כבר אז היה לו פרצוף תחת, אפשר לומר שמעצם היותו של אוצר המילים סופי, אם להיות עקביים לפי הפוזיטיביזם הלוגי, כל ניסיון להגדיר מילה באמצעות מילים אחרות שומה שיסתיים או בהגדרה מעגלית, או בהצבעה לעבר אובייקט כלשהו מלווה בנהימות, כמו שימפנזה, אם כך המשמעות מוכרחה להימצא שם אפריורי בתוך השפה, בקבלה כתבו את זה כבר לפני שלושת-אלפים שנה, דרגת מדבר זה נקרא, אבל נביאים, כמו שאומר נועם חומסקי, היו בסך-הכל אינטלקטואלים, מה שמוביל לאחת משתי מסקנות לוגיות, או שנועם חומסקי הוא נביא, או שישעיהו, שמעולם לא הבחין בין זאב לכבש, היה דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', קולומביה, טורונטו, מקגיל, מקסיקו, שיקאגו, מדריד, אתונה, צ׳ילה, בריסל, פירנצה, בולוניה, בואנוס-איירס, כלכותה, אופסלה וסנט אנדרוז.
כשמצאנו את ג׳וונינו הוא שכב על האפר מחוץ לבקתה של אמו. הוא היה בן אחת-עשרה, מה שאומר שמריה הייתה בת עשרים ושבע, מה שאומר שהיא התעברה בגיל חמש-עשרה, מזרעו של התייר העשיר ממוסקבה, שאמנם השאיר לה טיפ יפה, אבל הדבר היחיד שהשאיר לג׳וונינו היה זוג עיניים ירוקות בוהקות. הכדור נכנס לג׳וונינו בדיוק דרך רקת ימין, ומריה כיסתה את פניו במטפחת הלבנה שרקמה בשבילו. לפי תחשיב של כחצי מיליון תושבים, הוא קיצר את תוחלת החיים בפאבלה בשלושים ושמונה דקות וחמישים ושלוש שניות.
כשהתקשרתי לשאול את פרננדו מה שלום מריה, הוא היה תחת עוצר שהטילו הכנופיות בפאבלה, כדי למנוע את התפשטות הקורונה. במקום בנדנות הם עטו מסכות.
מריה עובדת כאחות מיילדת בברזיליה כבר ארבע שנים, היא מצאה משרה ביום שסיימה לימודי סיעוד. יום אחד, כאשר לא אהיה מבודד מהחברה, אסע לבקר אותה. בימים אלו איני יכול לעבוד, מסיבות ברורות, אז הקדשתי זמן למחקר בלשני עצמאי בנושא שיבה טובה.
קשה מאוד להגדיר את המושג הזה, הוא תלוי הקשר ושייך לטיפוס 3 בהיררכיית חומסקי, ועל כן, בשל עמימותו של המושג, טובי הרופאים נאלצים להכריע מדי יום ביומו, האם סיבת המוות הייתה סרטן, או שיבה טובה, או קורונה, או סכרת, או שבץ, או כדור בראש, או אי-ספיקת ריאות, או אף-16, או כשל בכבד, או תת-תזונה, או דום לב, או אחר.
אף-על-פי-כן ישנם מקרים שאינם משתמעים לשתי פנים, למשל, נועם חומסקי, למרות שנותרו לו ארבע שנים כדי להגיע לתוחלת חיים כפולה מזו של הפאבלדו הממוצע, אם יתפגר בגיל תשעים ושתיים, בין מווירוס בין מחיסון, אף-אחד לא יעז לומר שהוא לא נפטר בשיבה טובה, ויפה שעה אחת קודם, אמנם השפה היא מולדת אך לקראת המוות מתחילים לדבר שטויות, ועל מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק.