גיל ארבעים הוא גיל טוב להשלים עם העובדה שכנראה לא תמצאי אהבה. מצד שני, לעולם אין לדעת כיצד ירקות מסוימים עשויים להשפיע על מהלך הגורל.
לפני שעה בערך, אנג׳לה נתקעה בלי פטרוזיליה. בשנייה שנעל הפלטפורמה שלה עוברת את סף הכניסה לסופר, מסתערת עליה רב-פקד קופאית.
׳מסקרייה ,מסקרייה!׳ צועקת רב-פקד ומצביעה על הסנטר של עצמה.
׳טנגו פרמיסו מדיקו,׳ אנג׳לה עונה בקושי, ורב-פקד מסמנת עם היד, תביאי לראות.
היא בוחנת את המסמך כמו נחלאווי בצ׳ק פוינט של שכם, וחוץ מהמסמך יש לה גם שליטה בידיים. אין לה שליטה על בעלה שחתך עם המאהבת, או על הטינאייג׳רית שמסריחה את כל הדירה עם הסיגריות, או על העלייה במחירי החשמל. אבל על האף של אנג׳לה יש לה שליטה.
׳לא כתוב במקומות סגורים,׳ היא חורצת את הדין.
אנג׳לה מתווכחת איתה, אז היא מזמנת את קולונל קופה-ראשית.
הקולונל מוציא לופה, מסתכל על האותיות הקטנות, ומסכם, ׳אין כאן חותמת.׳
השלושה ממשיכים להתפלפל, עד שרב-פקד מבחינה בכבוד השופט שוטר-שלא-סיים-גן-חובה, שבדיוק קנה חבילת קבנוס. כבוד השופט תופס את המסמך, ׳אין פה תאריך,׳ ׳אבל אדוני,׳ אנג׳לה מנסה לומר, ׳אה-אה-אה-אה,׳ הוא אומר, ׳כבודו, בשבילך,׳ היא יכולה פשוט ללכת לשוק ושיישרף הסופרמרקט הזה, זה מה שהיא עושה בדרך-כלל, אבל היא באמצע הבישולים, בלית-ברירה היא מגייסת את כל שרירי-הפנים שלה ומחייכת, וכשאנג׳לה מחייכת היקום עוצר ומצדיע, אפילו הקולונל מתרכך, חצי שנה הוא לא ראה בן-אדם מחייך, פעם היו הלקוחות אבל עכשיו זה רק הפרצוף המריר של אשתו, הפור נפל, כבוד השופט החזיר לה את המסמך, סימן לה עם הראש להיכנס, דחף קבנוס לפה וחזר לעשות פטרולים בניידת.
חשבתם שבזה יסתיים הסיפור, ובכן תחשבו שוב, כי בדרך למחלקה האורגנית מבחין בה סוכן סמוי אטליז. ׳מסקרייה, מסקרייה,׳ הוא צועק, ׳זה חובה לשים מסכה,׳ הוא מצביע על איזו חתיכת נייר עם קשקוש שתלויה על הקיר מאחוריו, כאילו היו אלו לוחות-הברית.
אנג׳לה צועקת בחזרה את מילות הקסם, ׳פרמיסו מדיקו,׳ סוכן סמוי אטליז מרים שתי ידיים לאישור, באחת יש לו מאכלת ובשנייה יונק, הוא מנגב את הזיעה מהמצח עם גב כף היד וחוזר לפרוס.
ברצלונה הייתה פעם מקום טוב למצוא בו אהבה.
תמיד היו מיתרים בין הסמטאות הגותיות, תמיד גיטרה או נבל, צלילי אלו גם אלו נמהלו בריח הערמונים והים, התגלגלו באוויר כמו ריש וכישפו נערות ונשים כאחד. גם אם בכלל לא חיפשת אהבה, לעיתים קרובות מדי מצאת אותה, בדמות פגישה מקרית בחוף-הים בשקיעה, או על מדרגות הכנסייה בשעת לילה מאוחרת. וגם אם התאמצת בכל כוחך לברוח מפני האהבה, פספסת פנייה בדרך ותעית בין הסמטאות, העיר דאגה, בעדינות, להזיז קצת את בנייניה, רק כדי שהיא, האהבה, תוכל למצוא אותך.
כשאימה הצוענייה השאירה אותה על מדרגות הכנסייה בגיל חמש, אי-אז באמצע שנות השמונים, אף-אחד לא חשב שמישהו אי-פעם יאהב את אנג׳לה. בבית-היתומים בוחרים ילדים עד גיל שנה, מקסימום שנתיים, ועם כל הכבוד לעיניים הירוקות הזוהרות של אנג׳לה, והחיוך שהאיר חדרים חשוכים, הסיכויים לא היו לטובתה.
במשך שלוש שנים היא התרוצצה ברחבי בית-היתומים כמו נסיכה בארמון. חיית-המחמד שלה, שקית ניילון לבנה בשם פיטה, באה איתה לכל מקום. אנג׳לה הייתה מעיפה את פיטה באוויר, ובוהה בה צונחת באיטיות ריחופית, מוקסמת. הילדה סובלת מהדחקה, קבעה העובדת הסוציאלית, ובאמת, ברוב המקרים היא הייתה צודקת. נטישה פלוס שמחה שווה הדחקה, זו הנוסחה היסודית של הדי-אס-אם. לא כתוב שם על נשמות שיודעות שכולנו משפחה אחת גדולה.
הילד עם הסימן על המצח ביקר אותה בפעם הראשונה כשהייתה בת שמונה. בית-היתומים יצא לסיור ברחבה של הסגרדה פמיליה, והילד הציץ בין הלבנים שנערמו מתחת למנוף. אנג׳לה נופפה אליו, והוא נבהל וקפץ אל ראש הצריח. היא הרגישה שהיא התגעגעה אליו עוד לפני שהם נפגשו, אבל לא ידעה איך לעלות לראש הצריח.
למחרת, נינו ופאקי הגיעו לבית-היתומים. הפועל שידיו מחוספסות וליבו רך, שהגיע מכפר קטן באנדלוסיה, יחד עם אשתו העקרה, שפגש בחוף בבדלונה כשבכלל ניסה להתחיל עם אחותה, התכוונו לבחור ילד עד גיל שנה, מקסימום שנתיים. אבל אז נינו ראה את אנג׳לה משחקת עם השקית.
הם רשמו את הילדה לבית-הספר הקתולי הפרטי לבנות, קרוב לשיכון בו התגוררו. הנוסעים הקבועים באוטובוס כבר התרגלו לשוחח עם אנג׳לה על חיות-מחמד מרחפות ועל נערים עם סימן במצח, ונינו ליטף את ראשה וחזר על אותו משפט, הבת שלי גרה בעננים. אנג׳לה לא ממש הסתדרה עם הבנות בבית-הספר, אז בדרך הביתה היא הדביקה את הפרצוף לחלון האוטובוס, וחיפשה את הנער עם הסימן במצח.
הנזירות המליצו לאנג׳לה ללכת למסלול האמנותי, כי המסלול המדעי לא התאים לה. היא לא סבלה את הנזירות; דווקא היא נרשמה למדעים, ודווקא סיימה בהצטיינות, גם באוניברסיטה. היא אפילו קיבלה משרה חלקית כעוזרת מחקר של פרופסור לסטטיסטיקה. כשהנתונים לא הסתדרו כמו שצריך, הפרופסור לימד אותה איך להוסיף או לגרוע משתנים ולתקן את מקדם המתאם של פירסון. אנג׳לה שאלה, אבל אם אנחנו יכולים פשוט לפרש את הנתונים לפי מה שמתאים לנו, מה ההבדל בינינו לבין הנזירות, והפרופסור השיב, הו, אנג׳ליקה, יש הבדל גדול. הנזירות אנוסות להיצמד איכשהו לטקסט התנ״כי. עם המספרים, לעומת-זאת, אפשר לעשות כל מה שרק עולה על הדעת.
לכשלא מצאה אף בחור עם סימן על המצח, אנג׳לה התחילה לצאת עם אחד חתיך מהמסלול. הוא היה הראשון והאחרון שידע למצוא את נקודת הג׳י שלה. הם נפרדו לקראת סוף הלימודים, משהו על זה שאנג׳לה דעתנית מדי בשבילו. נינו ופאקי מסגרו את התמונה עם הכובע והגלימה והניחו מעל הטלוויזיה בסלון, בין הפורצלנים. אנג׳לה אמרה להם שהיא רוצה לטוס לטייל באוסטרליה, ונינו אמר לה, בתי, את יכולה לעשות מה שתרצי, אחרי שתקני דירה, ובליבו הוסיף, ושתהיה פה בשכונה.
תועמלנית רפואית מוכשרת סוגרת את החודש עם ששת-אלפים יורו. נטו. בברוטו ישנן המסעדות, בתי-המלון, חשבון ההוצאות של ביגוד ונסיעות, גם לה וגם לרופא. לא כל בוגרת תואר במדעי-הטבע מתקבלת, צריך שילוב נכון של עור חלק ולשון חלקלקה. פעם באף-פעם מופיעה אחת תמימה כמו ילד בטיפת-חלב, מדברת על אוטובוסים וכנסיות ושקיות ניילון, ולמרות שהלשון שלה לא חלקלקה בכלל אתה מוכן לקנות ממנה אוויר.
איך שמנאל, הקטלוני הגוץ, שהכרס שלו תמיד איימה לשלוח כפתורים אל העולם הבא, ראה את העיניים הירוקות שלה בתחילת הריאיון, הוא ידע שאנג׳לה תוכל לשווק טיק-טק כתרופה לסרטן. אבל יותר מהעיניים, היה זה החיוך. אם העיניים יכלו למכור לרופאים טיק-טק, הרי החיוך הזה יכול למכור להם רעל עכברים.
סעודות מלכים, חופשות בטירות קטלוניות עתיקות, דירה עם מרפסת בסיטג׳ז. לא רק שאנג׳לה חיה כמו מלכה, עוד שנתיים כאלה והיא מקבלת משכנתא ועפה מפה כמו חסידה. מנאל דאג להפנות כמה שיותר לקוחות לסוכנת המועדפת עליו, ואנג׳לה טפחה לו על הכרס, ׳גראסיאס גואפו.׳ ׳ילדונת, החיוך הזה לא עובד עליי, שום גראסיאס, עשרים יורו.׳ בהזדמנות זו רק נציין, שבניגוד למנאל, אנג׳לה לא העלתה על דעתה אפילו לרגע שעלול להיות דבר-מה פסול בלשווק תרופות לרופאים, כשם שלא העלתה על דעתה ששקית היא לא חיית-מחמד.
בימים אלו היו פחות אנשים באוטובוס, מה שהפחית את הסיכויים להיתקל בבחור עם סימן על המצח. היו יותר פקקים ויותר מכוניות, אבל אנג׳לה לא אהבה לנהוג. היא אהבה את האוטובוס, ותמיד רחשה הרבה כבוד לנהג, שבעיניה היה קדוש מעונה. אנחנו מתקרבים לסוף העשור הראשון של המילניום, הסגרדה פמיליה עומדת להיפתח למבקרים, נינו פורש לגמלאות למרות שעדיין יש לו רעמה של סייח, ואנג׳לה מקיאה בפעם הראשונה. התחושה שאחרי הייתה כזו נעימה וזכה, מן טוהר פנימי אצילי, שמתלווה לגוף אוטונומי שאינו נסמך עוד על חסדי העולם לצורך כלכלתו. היא הקיאה את כל הלובסטרים, והאיבריקו, והסשימי, ונותרה רק היא, רק אנג׳לה.
שיערה נשר והתדלדל, צלעותיה התבלטו, ברגע מסוים היא הביטה במראה ואמרה לעצמה, אנג׳לה, זה או שאת מפסיקה עם זה או שאת מתה, והיא הפסיקה, כנראה משהו במבנה האישיותי או חסד אלוהי. שנה של טיפול אינטנסיבי וחמש פעמים בשבוע תרגול מדיטטיבי של נשימות השלימו את התהליך, משהו במהלך המעגלי של הנשימה, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, כמו האוכל, נגע לה בנקודה עמוקה.
המשכנתא כבר אושרה, ואנג׳לה החליטה להקדיש את חייה כדי ללמד אנשים לנשום. היא סיפרה להוריה לפני שסיפרה למנאל, ונינו אמר, נו, רק הבת שלי יכולה לוותר על ששת אלפים יורו בחודש בשביל ללמד אנשים את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות בעצמם. מנאל לא בכה מאז שמארק גנב לו את הסנדוויץ' בגן חובה, והוא לא התכוון לשבור את הרצף, אז הוא הסתפק בלומר, ׳טוב שאת עוזבת, ילדונת. העבודה הזו לא טובה. היא עושה אותנו חולים.׳ הוא לא אהב חיבוקים, בטח לא חיבוקי פרידה, אז אנג׳לה רק טפחה לו על הכרס, ונינו ופאקי הסיעו אותה לשדה.
היא חיפשה את עצמה במשך שנתיים ועשרים מדינות ומצאה לא מעט, ביוגה, בטבע, בנשימות, בטנטרה, אבל לא מצאה אף גבר עם סימן במצח. האמת, היא כבר הפסיקה לחפש. כשחזרה לברצלונה, האוטובוס שוב היו מלא באנשים, רק שכולם הסתכלו למטה. אי-אפשר היה לראות אם יש להם סימן במצח, ואף-אחד לא רצה לדבר איתה על חיות מחמד מרחפות, אפילו לא הילדים.
בדרך הביתה היא נזכרה שכבר שלושה ימים לא ראתה עץ. כלומר, ראתה אבל לא באמת ראתה. הפלא ופלא בדיוק יש עץ על-ידה. אנג׳לה עצרה והסתכלה עליו קצת.
העסק שגשג. מסתבר שנינו לא העריך כראוי את הביקוש להדרכות נשימה בעולם של היום, ובתו מצאה עצמה מסרבת ללקוחות. כמו כל אדם שחי את הייעוד שלו, אנג׳לה לא עבדה לעולם ועבדה כל הזמן.
כשהממשלה הכריחה את כולם להסתגר בבתים ולשים מסכות, אנג׳לה הדפיסה לעצמה אישור רפואי – מי כמוה יודע שהחתימה שלה לא פחות מהימנה מזו של הרופא. היא התבוננה מהצד כיצד תושבי ברצלונה, מגדול עד קטון, חוסמים לעצמם את דרכי הנשימה, בין מאונס בין מרצון, במסעדות, באוטובוס, ברחוב, כולם כולל כולם, ולא יכלה שלא לייחס לכל העניין משמעות סימבולית.
את יום-הולדת הארבעים שלה היא חגגה בגפה, למעט שני הורים בריאים ומפוחדים.
יותר מכל צמרר אותה הציות.
היא הגיעה עם הפטרוזיליה לקופה, וכבר קרעה שקית ניילון מהגלגל כשקולונל קופה ראשית רץ לעברה, ׳סניורה, סניורה,׳ הוא התנשף, קשה לרוץ עם מסכה, ׳דיברתי עם מנהלת הרשת, בלי חותמת אנחנו לא יכולים לקבל את האישור,׳ וברגע הזה אנג׳לה נשברה, היא זרקה את הפטרוזיליה על ראשו של הרובוט ורצה בסערה אל הערב הקריר. האוטובוס לשוק בדיוק עצר ליד התחנה והיא פירשה את זה כסימן.
בצעירותו, היה לנהג האוטובוס הקדוש, קרלוס, קסם ברגליים. כדי לעצור אותו הבלמים היו צריכים לבעוט לו בברך וגם זה לא עזר, אמא קראה לו מסי קטן שלי, אבא קנה לו חולצות של ברצלונה, כשהכדור היה אצלו ברגל העולם היה הגיוני, הוא יבקיע בדקה התשעים בקמפ-נואו ויחלק חתימות למי שרק יבקש, הוא דהר לעבר השער וכל השכונה קראה לו מסי, מסי, מסי, מסי, מסי.
אבל הוא לא מסי.
הוא נהג אוטובוס.
ועכשיו אנג׳לה דומעת בממלכה שלו, בלי מסכה, ואם זה לא מספיק, באותו הרגע בדיוק, היא בלעה את הרוק שהצטבר מהדמעות, הקדימה קנה לושט והחלה להשתעל. הוד-אוטובוסתו הושיט אצבע לסנטר ואמר את המילה שאנג׳לה שמעה הכי הרבה פעמים בחייה, ׳מסקרייה, מסקרייה,׳ היא לא נוהגת לעשות זאת, אבל בתנועה אינסטינקטיבית היא הצביעה לעצמה על הראש ואמרה, ׳מוח, מוח,׳ רק עכשיו היא שמה לב שהיא עדיין מחזיקה שקית ניילון ביד, הוד-אוטובוסתו לא ירשה שידברו אליו ככה בגבולות ממלכתו, הוא שילב ידיים ואמר שהוא לא נוסע עד שהיא יורדת, אנג׳לה התייפחה, היא הרגישה שמכר ותיק פנה נגדה, למעשה היא הרגישה ככה עם כל האנשים, וזה כאב כמו לידה, ׳גם אתה, גם הקדושים,׳ הנהג לא הבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו, ליצני-החצר צעקו עליה מהעבר השני של הממלכה, מסקרייה, מסקרייה, היא הרגישה שהיא נופלת, אך לא נכנעה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, מסקרייה, היא שמעה את אחד הנוסעים מתקרב אליה ואומר, ׳סליחה, יש כאן בעיה?׳, לא היו לה כוחות עוד להתווכח, וכשהיא הסתובבה היא ראתה אותו.
לא היה לו שום סימן על המצח.
הוא היה בלי מסכה.