בצלו של הבית, בחמתה של גדת הנהר עם הסירות, בצלו של יער עלי הערבה, בצלה של התאנה – שם נולד סידהארתא.

הוריו הגאים של יורש-העצר, המלך סודהודנה ומאיה מלכתו (העטופה סארי ארגמן), הניחוהו בעריסה רקומה משי וזהב. הביט האב בזה הקטן, שגדול יהיה. מצביא דגול כמותו, וכמו אביו לפניו, ואביו לפניו.

אך אבוי, טרם הלידה, פקדו את המלכה בלהות. בחלומה נגלה פיל לבן והוא ממאן להכניע את לוכדיו. פירשו פותרי-החלומות: לא מצביא דגול כי אם מורה רוחני כביר נושאת את בקרבך.

חרה-אפו של המלך, והוא זימן את היועצים. היועצים ייעצו, להגביר הנאה בילוד ולהמעיט כאב, לפי אותו עיקרון שאין עליו עוררין; בתוך יצוע המחסור, ובתוכו בלבד, נעור החיפוש הרוחני, לעולם לא בצל השובע.

נמשה מן הרחם וכבר הוא בוכה, כבר סובל. המלך סודהודנה הזליף טיפה אחת של יין על אגודלו ומשח את לשון העולל. הלה שקע בתרדמה, וחיוך חלומי על פניו.

במשך שבוע ימים, כמעט ופוצח סידהארתא בבכי, ויין מגיר על שפתיו. מאיה המלכה, מאיה האם, מחתה על עצת היועצים ועל דרכי המלך, אם כי הייתה חסרה את המילים לבטא תרעומתה. שבוע ימים הם התנצחו.

מגורשת! ציווה המלך, ומאיה נעלמה כלא הייתה, משל לא בראה את יורש-העצר במשך תשעה ירחים שהם נצח, משל מעולם לא התקיימה בעצמה, והייתה לאשליה. תחתיה, נשא סודהודנה את אחותה, פג׳אפאטי, והיא הניקה את סידהארתא בחלב ודבש.

סידהארתא גדל לעלם יפה תואר והתהלך ברחבי הארמון כמלך לעתיד לבוא. אביו וידא שאין פוקדת אותו חוסר שביעות-רצון הזעירה שבזעירות; מאה נתין מונו למשרתיו של הילד; רחץ במפלים וטעם את פירותיו של עץ המנגו; עיסו את קרקפתו; השקוהו בחלב לביאה; זימרו לו זמירות; חיממו וקיררו. כאשר הגיע לפורקנו, רק הזדקרה זקפתו הראשונה, מפוארת כטווס, עטו עליה שתי כוהנות-מין וינקו עד טיפת הזרע האחרונה.

מלאו לו עשרים ותשע שנים, והוא רובץ על גדת הנהר, חוסה בצל התאנה. קרני-השמש עושות את עורו חברבורות, נעימות הסיטאר מהדהדות באוזנו כבעדן, והשפחה רוחצת כפות רגליו. עוד כבים העפעפיים, ותחושה מוזרה נתגלתה במרכז מצחו של סידהארתא, בין העיניים; לימים היא תכונה עקצוץ.

הנסיך הבורמזי פקח עיניו, ניסה להביט מעלה אל המצח אך לא יכול. אז נופף בכף-ידו, והנה, לפניו מתעופף לו יצור נקלה, רגליו שעירות ועיניו האדומות מחליאות, מזמזם צליל טורדני, ושוב נוחת על סידהארתא, וכמו להב סכין, גורם לנקבוביות עורו סבל בל-יתואר.

הנסיך נעמד על רגליו; בעת קימתו בעט בדלי, והמים כיסו את השפחה המבוהלת. השפחה ביקשה לשאול, בי אדוני, על מה ולמה, אך נאסר עליה לדבר עם הנסיך.

מהי תחושה נתעבת זו, שאל הנסיך, מהם הייסורים הללו שפקדו את מצחי, מדוע נגזרה עליי זו הדוקהה, ומהו קיום נלוז זה, שהסבל כרוך בו כשם שהאוויר כרוך בנשימה, תמיד ישנו הזבוב, תמיד ישנו הזבוב!

השפחה חששה למראה הנסיך, שנדמה היה שנטרפה עליו דעתו.

מזועזע, אץ סידהארתא אל המפל, רחץ וקרצף, שתישטף כל הטומאה. שפשף עד אשר עורו התאדם והתקלף, שפשף עד העצמות, עד שייעלם ויהא שוב נקי, אך כמה שלא קרצף נותר מלוכלך.

פרץ סידהארתא את שערי הארמון ויצא לשוטט בשווקים.

והנתינים מתבדחים ומחליפים, מעשנים ומתיישנים, זה נולד וזה מת, עצים ושמיים וגון, והזבובים בכל, הזבובים מזבבים זביבתם.

כאחוז-דיבוק, קרא סידהארתא: אם בראהמה הוא אדון העולמים ובוראן של ריבוי הישויות, מדוע אם כך הוא הורה על צרות בעולם מבלי לעשות את העולם כולו מאושר; ולשם איזו תכלית עשה את העולם מלא עוול, כזב והתנשאות; או שמא אדון היצורים רשע, בכך שהורה על עוול, בזמן שיכול היה להיות צדק?

הרוכלים ועקרות-הבית נתקלדו למשמע הנסיך יפה-התואר, לשונו האצילית שחה דברי-כפירה אלו אודות בראהמה הבורא. ביקשו לגשת לאדונם הנערץ ולסכת עליו מרגוע, לומר, הלא כאלו הם החיים, עת לצחוק ועת לבכות, האושר והכאב שזורים בהם כבמקלעת, אך מי מהם לא העזו להתקרב.

הבחינה בנסיך אישה אחת, שפופה, ביד המקרה הגיעה לשוק לרכוש חלב ודבש. סארי ארגמן לגופה, ניגשה מאיה אל הנסיך, ביקשה לעטוף אותו בזרועותיה, להצמידו כנגד חזה ולנענעו, עד יעבור זעם והבכי ייפסק, ובנה התינוק ישוב ויצחק, עד אשר יבכה שוב.

הנסיך הניף את זרועו, סורי מעליי, אישה, ציווה, את ודומייך, בני-החלוף, בני-התעתועים, סורו מעליי והניחו לי לנפשי.

האם הדומעת נותרה בכיכר העיר, בגפה, בידיה חלב ודבש, ובנה שם פעמיו אל היערות.

שש שנים צם. ישן על מסמרים. עמד על רגל אחת. שמר את הסבל קרוב-קרוב, לא משום שעשה אותו לידיד, אלא מפאת היותו אויב. לבסוף התיישב בצל התאנה, וגמר אומר להישאר תחתה עד הקץ. ובצילה גלל גלגולים-גלגולים, וראה ובער בתוך סנקהרות, וראה את כולן מבטאות את ההשתוקקות הטמאה להתקיים, וראה את הגלגולים והקיומים, ראה את התרחבויות והתכווצויות היקומים, ראה את כולם טבולים בסבל, ראה קיתונות של סבל, רק את התאנה לא ראה.

לאחר ארבעים ותשעה ימים עמד תבל מלכת, וסידהארתא הורשה להיכנס אל היער, היער שהוא בראהמה. מרבד העלים כיסה את היער כולו, עלים גדולים וקטנים, ירוקים ומצהיבים, עגולים ומשוננים, ואם ליער הייתה התחלה, רחוקה היא מדי מכדי להגות בה, ואם ליער יש סוף, רחוק הוא מדי מכדי להגות בו.

וסידהארתא קרא אל היער: אם בראהמה הוא אדון העולמים ובוראן של ריבוי הישויות, מדוע אם כך הוא הורה על צרות בעולם מבלי לעשות את העולם כולו מאושר; ולשם איזו תכלית עשה את העולם מלא עוול, כזב והתנשאות; או שמא אדון היצורים רשע, בכך שהורה על עוול, בזמן שיכול היה להיות צדק?

היער נאלם. עלים שרקו ברוח, חרישית.

אם כך, אמר סידהארתא, זוהי האמת הנאצלת בדבר הסבל!

אממ… אהממ.. היער השתעל, תקשיב, סידהארתא,

הבודהה! מעתה ואילך ייקרא שמי הבודהה! או: המושלם!

אוקיי, הבודהה, תקשיב, אני מעריך את זה שישבת מתחת לעץ והמסמרים והכל, באמת מעריך, אני לא אומר, זה חשוב לקבל פרספקטיבה ולא לדאוג מכל דבר קטן, אבל בכל-זאת לקח לי נצח נצחים להתניע את כל הסיפור הזה כאן, עם כל הכבוד זה קצת ילדותי לשים את הפוקוס רק על דבר אחד – לא יודע, דמגוגי, אולי אפילו שטחי – כמו ילד שלא מקבל צעצוע, אני יודע שפינקו אותך בילדות, בסדר, אחריות שלי, לא ידעתי שתיקח את זה כל-כך קשה, טראומה, עוד כמה אלפי שנים יקראו לזה טראומה, אבל תבין, הדברים יותר מורכבים, הסבל, הרוע, יש להם מקום, יש להם תפקיד, בלעדיהם לא הייתה לכם בחי..

הס! הבט יער, כעת אתאיין אל הנירוונה, גם אדון העולמות קד מול האין! סידהארתא נטל כמה עלים בכף-ידו – עלי הסבל. ואלו עלי הסבל הנאצלים, הם ירדו אל בני-האדם כמו שלכת, והכל ישתחררו מכבלי הקארמה, ובבוא-העת, יתאיינו, כמוני.

אבל רגע, סידהארתא, כלומר הבודהה, למה, למה רק כמה עלים, הייעוד שלך היה להראות להם את היופי שבחיים, יש כאן מעשה מרכבה שלם, מלאכת מחשבת, עלי תאנה ובננה ופפאיה והקטנים האלה עם הבונגעלך, את עלי-הסבל אפשר להבין רק בהקשר של כל היע…

אבל הבודהה כבר היה בדרכו אל האין.

מהודו ועד כוש הגיד הבודהה אודות האמת הנאצלת בדבר הסבל, באוזני הנזירים והברהמנים והאלמנות, והבודהה אהב אותם כה, כה אהב שהטיף להם להתאיין.

כשמלאו לו שמונים אביבים, חדל סידהארתא מלהתקיים, שבר את מעגל הלידות והמיתות, ושב אל האין.

הנזירים העלו את דרשותיו על הכתב, ובמשך אלפי שנים לבוא נלמדה האמת הנאצלת בדבר הסבל, עד אשר אף נשמה לא השתוקקה יותר להתקיים. הנשמות כולן הגיעו אל הנירוונה, אל השחרור המלא, ההתאיינות המלאה. הסתיימו הלידות והמיתות, הסתיימו התכווצותם והתרחבותם של היקומים, נותר רק האין.

והכל התחיל מההתחלה.

*

באחת המטא-התרחבויות, באיזו נקודה בתוך הנצח, זוג הורים מתכנתים בפאלו-אלטו שבקליפורניה, הגיעו לערב מדיטציה שארגנה החברה בה עבדו. בזמן שהם תרגלו התבוננות בתחושות הגוף, בתם היחידה, מאיה, נשארה עם הבייביסיטר. הבייביסיטר הייתה באינסטגרם בזמן שהילדה הרכיבה את משקפי ה-VR, שאבא קנה לה כי לכולם בכיתה היה. הוא לא רצה לצלק אותה, וגם זה מגניב. מאיה בחרה לחזור לאיזה זמן עתיק, לכפר קטן בבורמה, ולהסביר לשליט של איזה שבט אחד, שזה לא כזה נורא אם כואב לפעמים.