האם אפשר לשמוע שקט?

ציוצה של משאית הזבל לא העיר אותי בארבע בבוקר, אז כבר מתוך חלום שמתי לב שמשהו חשוד. בדרך-כלל, אחרי שהבוכנות מוחצות את כל קרטוני-החלב, הטמפונים, והעצמות, לוקח לי בין שעה לשעתיים לחזור לישון.

בחצי השעה הראשונה פוקדות אותי מחשבות מרירות, על בני-האדם וכל הזבל שהם מייצרים, על התכנון הלקוי של אגף התברואה. בשאר הזמן אני מנסה למצוא, בעיני-רוחי, עבודה שלא תאמלל אותי.

שמונה חודשים מאז שהתפטרתי, ואפילו לא קצה חוט. זה עשה רושם טוב, מרצה במכללה, ועוד כזה צעיר. גם הכסף היה טוב, הנה אני גר במלון-דירות באלנבי, בלי שותפים, שלוש דקות מהים, מקסימום ארבע. אפילו השם הזה נשמע טוב, מלון-דירות, לא חשוב שהוא נראה כמו בורדל. ונשמע כמו בורדל, ומריח כמו בורדל.

כן, הייתי יכול להמשיך ללמד אותם להיות מהנדסים לנצח. להיות המרצה הצעיר והמגניב, שאומר שהצלחה היא אחוז אחד כישרון ותשעים ותשעה אחוז עבודה קשה, זה שמעורר-השראה, דוחף אותם קדימה עד שישיגו את ה-83 המיוחל, בדרכם המבטיחה למשרת בורג אינטגרלי בגורד-שחקים נוסף.

אבל כשראיתי איך הם מסתכלים עליי בעומדי על הבמה, במבט העגל הזה שלהם, מבעד לעיניים טרוטות שבילו עוד לילה בניסיון לפצח סרטון של אינטגרלים משולשים, כשהתבוננתי איך הם מתחנפים למרצים, וכמה הם משוועים לאיזו פיסת-אמת שתעלה מבין כל המספרים והסימנים כמו שושנה מן האפר, רק מחשבה אחת נותרה בראשי – לא יכול להיות. לא יכול להיות שאלו החיים.

אז בדיוק את כל המחשבות האלו לא חשבתי הלילה. ישנתי שינה רצופה ומתוקה, לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה. פקחתי עיניים כמו תינוק שיצא מרחם. כשקמתי מהמיטה היה כבר אחת-עשרה. אחת-עשרה? מובטל או לא מובטל, אני חייב להתחיל לקום יותר מוקדם. פתחתי את המקרר. בוקר טוב, אמרה אותה צנצנת חרדל גלמודה במדף השני. ממש מתחיל להירקם בינינו קשר מיוחד. בוקר טוב, אמרתי לצנצנת, ונתתי לה לחזור לקיומה הקריר והיבש. הפעלתי את הפלייליסט ׳קלאסית׳ וניגשתי לשטוף את הכלים מהוולט של אתמול.

לא מאמינים לי כשאני אומר שאני אוהב לשטוף כלים. עברו כבר כמה שנים מאז הפעם ההיא, כשהבנתי לחלקיק שנייה, לרגע סינגולרי שלא ניתן לכמתו בזמן-שעון, שזה עכשיו, עכשיו זה קורה, הרגע הזה של הסבון שמחליק בין הידיים, הצ׳לו ברקע וצליל הברז, הנשימה שעולה ויורדת, מרקם הסקוצ׳ והחרסינה, זרימת המים החמימים, זה כל מה שיש, אלו החיים במלוא הדרם, זה פלא שלא יאומן, הרגע הזה הוא תכלית עילאית, הוא אינו משרת אף רגע אחר שחשוב יותר ממנו, לא את הרגע שבו אכלנו, לא את הרגע שבו הכלים יהיו נקיים, הוא פשוט הינו, כמו כל רגע אחר, ואם לא אחיה אותו במלואו,  כאילו לא חייתי חיים שלמים.

דו-סול-לה-סול-לה-סול-לה-סול, דו-סול-לה-סול-לה-סול-לה-סול…

סיימתי עם הכלים ויצאתי לצחצח שיניים במרפסת. תוך כדי הסרתי עלים יבשים מהעציצים, אז לקח לי כמה שניות לקלוט שמשהו שונה. אף מכונית לא נסעה בכביש, ואף אדם לא הלך על המדרכה. מוזר. יכול להיות ששבת היום? הימים כבר הולכים לי לאיבוד. כשפסק הצ׳לו, השתררה דממה מוחלטת. ירקתי את הקצף לכיור ויצאתי למסדרון בתחתונים. סבטלנה, המנקה הרוסייה שיודעת להגיד רק שלום ותודה, לא הייתה שם עם שואב-האבק שלה, אף-על-פי-כן שטיח הקטיפה הכחול היה נקי. ירדתי למטה, עדיין יחף. גם דין לא נמצא בדלפק הקבלה עם החיוך הלא-ברור שלו. יצאתי החוצה. החתול השחור-לבן הצטנף ליד המנוע של המזגן, כמו תמיד, והיונים גם הן עמדו בשורה על חוט החשמל, כמו קהל. אבל לא משנה לאיזה כיוון הסתכלתי, לא ראיתי בני-אדם.

הריח העולה מהמאפייה בפינה קרא לי בעקבותיו, כמו בכל בוקר, ואני חשבתי, ירון בטח שם, עם הפרצוף סמבוסק שלו, הוא יכין לי קפה. הדלת הייתה פתוחה, וכל הבורקסים והקרואסונים והרוגלעך היו על המגש, חמים וטריים, אבל ירון לא היה שם, ולא אף-אחד אחר במקומו. הושטתי יד לקחת בורקס תפוח-אדמה, אבל אז נזכרתי, אין לי כסף, ואני עדיין בתחתונים. חזרתי הביתה ודפקתי על הדלת של גלעד, שעדיין לא תיקן את החור שקדח לי לתוך קיר. גלעד? גלעד? אין תשובה. טוב, הוא בטח בעבודה. הוא תמיד בעבודה. לבשתי מכנסיים, לקחתי את הארנק וחזרתי לרחוב.

כל התקליטים בחנות ממול היו מסודרים לפי הא׳ ב׳, אך שום סימן מאחורי הדלפק להיפסטר שמכפתר את החולצה עד הצווארון, גם לא להומלסית שמקבצת נדבות בתחנת האוטובוס ומשתינה על עצמה, ולא לילדה בפינה שמחלקת פליירים להצלת כדור-הארץ. רצתי שלושה רחובות צפונה, ואז שלושה רחובות דרומה. החנויות היו כולן פתוחות, האוכל מוכן, הבגדים מקופלים, ובני-אדם – אין.

הפארק, חשבתי, בפארק תמיד יש אנשים. התחלתי לרוץ לכיוון הפארק, תוך כדי נכנס לחנויות, דופק על דלתות של בניינים, מציץ בתוך המכוניות החונות. בימים כתיקונם, לעשות ג׳וגינג לפארק זה כמו לרוץ בשדה מוקשים של בדלי-סיגריות, מסטיקים וחרא של כלבים. מעולם לא ראיתי את הרחוב נקי יותר. בזווית העין, תוך כדי ריצה, הבחנתי באישה גבוהה עומדת בתוך אחת החנויות, ליבי החסיר פעימה, עצרתי באחת רק כדי לגלות את ההבעה הסתומה של בובה בחלון-ראווה. המשכתי לרוץ, מזיע ומתנשף, ונדמה לי שבשלב כלשהו צעקתי, אולי חזק מדי, כי הגרון ממש כאב לי אחרי, ״יש כאן מישהו?״. אבל רק הרחוב השיב: שהו, שהו, שהו..

נכנסתי לאחד הבניינים; הדלת של הדירה בקומה הראשונה הייתה פתוחה. האדמה באדניות לחה, הקערית של הכלב גדושה, ואף לא גרגר אבק אחד, לא על השטיח הפרסי ולא על פסלוני הפורצלן בארון הזכוכית. פתחתי את המקרר – כל המדפים היו עמוסים באוכל. הקיבה שלי עשתה צליל של צפרדע, נזכרתי שבסוף לא אכלתי, לא בורקס ולא חרדל, אבל לא ידעתי אם אפשר לקחת קצת, נגיד, עוגת-גזר, או תבשיל שעועית. עברתי לסלון. על השולחן היה ספר פתוח, וגם הכלב הגיע מהחדר והתחיל ללקק אותי, אתה מתוק, כן, כן אתה מתוק, אבל אף אדם לא היה שם. איפה כל בני-האדם?

רצתי על הכביש הצמוד לפארק, חולף על-פני חנות ירקות, חנות צעצועים, חנות טלפונים. חנות טלפונים, איך לא חשבתי על זה קודם, תמיד יש אנשים בטלפון, תמיד יש אנשים בטלפון! שכחתי את הטלפון שלי בבית, מוזר, זה אף-פעם לא קורה. נכנסתי לחנות. כל המכשירים היו מונחים על כן התצוגה, ומודעות צבעוניות מרצדות על המסכים. בחרתי אחד וחייגתי את המספר של אמא. לא דיברנו כמעט שלושה חודשים, מאז הריב. יופי, זה מחייג. המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר, תודה. התקשרתי שוב, המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר, תודה. ניסיתי את אבא, ואז את רווית. המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר, תודה. גם בטלפון אין אף-אחד. לפני שיצאתי מהחנות, התקשרתי פעם נוספת, רק כדי לשמוע שוב את קולה של האישה מהמשיבון.

ממש לפני הכניסה לפארק, שמעתי מוזיקה בוקעת מאחת המרפסות. לא הצלחתי לזהות בדיוק איזו, כלומר איזו מרפסת, את המוזיקה דווקא כן זיהיתי, זה היה באך. עקבתי אחר צלילי הפסנתר, הרגשתי איך תנועותיי נעשות עדינות יותר, זו כבר לא הייתה ריצה אך עדיין לא ריקוד. לא היה לי שעון, אז לא ידעתי במשך כמה זמן חיפשתי את מקור הצליל, אך בכל פעם שהתקרבתי אליו, נדמה שהוא שינה מקום. התיישבתי על ספסל.

אוקיי, אמרתי לעצמי, אולי אפילו בקול רם, בוא נראה. יש אוכל, אבל אף אדם לא בישל. נקי, אבל אף אדם לא ניקה, ויש מוזיקה, אבל אין אדם שמנגן. עד אתמול היו בני-אדם בכל מקום, אפילו יותר מדי אם תשאלו אותי, הם קנו דברים, היו להם דעות על דברים והם התלוננו על דברים, ופתאום אין אף-אחד, לא בחנויות, לא בבתים, לא בטלפון. ואם אין בני-אדם בשום מקום, ואני, אני עדיין נמצא כאן, זה אומר רק דבר אחד, ובכן, זה אומר שאני לבד.

וכשהמילה הזו, לבד, פגעה באיזה חוט עדין, כמעט בלתי-נראה, חוט שורשי ושקוף בתודעתי, הייתי אומר נוירון או סינפסה, אבל החוט הזה היה ממוקם עמוק מדי, מוח של שלושה קילו, זה שמייתר אותנו מהבהמה, אינו מספיק גדול כדי להכיל אותו, אותו החוט, שאחראי על כל הריקודים שלא רקדתי, כל הבורקסים שלא אכלתי, כל המכנסיים שבעל-כורחי לבשתי, על כל מה שאי-פעם עשיתי או לא עשיתי רק בגלל שהיו סביבי בני-אדם, בכל אופן החוט הזה ניתק. הרגשתי סחרחר וכבד, נשענתי הצידה על הספסל, ושקעתי בשינה עמוקה.

*

ציוץ הדרורים העיר אותי, מלווה בקריאות העורבים. לא בטוח כמה זמן ישנתי, אולי שעה, אולי שעתיים. קרן שמש עדינה חדרה מבעד לצמרת האורן המחטנית. המוזיקה נפסקה. כל ששמעתי היה שירת הציפורים, מפעם לפעם רשרוש העלים שחוללו את מחול הרוח, ושקט. אפשר לשמוע שקט. פסעתי, לאט, לתוך הפארק, עד שהגעתי לגדת הירקון. הנחל היה כה צלול שאפשר היה לראות את הקרקעית. רכנתי מטה. להקת דגיגים ריחפה לה מתחת לפני המים. אגלי זיעה זלגו במורד בית-השחי שלי, השלכתי את המכנסיים והתחתונים אל הדשא וקפצתי פנימה.

ברגע הראשון רעד של קור הכה בי, ברגע השני זה כבר היה נעים. שחיתי מגדה אחת של הנחל לשנייה וחזרה, מתיז לכל עבר, צולל ופותח עיניים במים. המים עטפו את גופי, חלקים כמו משי, פתחתי את פי ולגמתי, ואז עוד קצת, ועוד. רחש נשמע בתוך קני הבמבוק – להקת תנים הגיחה וניגשה לנחל כדי לשתות. אאאאאאווווווווווווווו, ייללתי, אאאאאאאאאאאווווווווווווווו. התנים רק סובבו את ראשם לעברי לרגע, ואז שבו ללקק את המים.

יצאתי מהנחל והבטתי בגופי העירום. טיפות המים שעליו נצצו באור השמש, ובטני קיבלה גוון מוקה אדמדם. עיסיתי את ירכיי, את כפות רגליי, את הבולבול, שהתכווץ בגלל המים ועכשיו התחיל לחזור לעצמו, את זרועותיי, את הקרקפת. התחשק לי שוב לרוץ, ובזמן שאני מקיף את הפארק, עירום כביום היוולדי, רץ ומנתר ומחבק עצים, צעקתי, אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל זה היה משהו בסגנון של אני חי!!!!!!!!!!! אני חי!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!! אני חי!!!!!!!!!!

נעצרתי מול הכלוב. חוטי ברזל אנכיים ואופקיים הקיפו שטח שלא עלה בגודלו על הדירה שלי. התקרבתי אליהם. האדמה הייתה מכוסה בגללים, מעט המים שהיו שם – עכורים וביצתיים. הם נעו אנה ואנה בחוסר-מעש, איילים, יענים, טווסים, ברווזים, משילים נוצות ומחרבנים על עצמם. איל אחד הבחין בי וניגש, עירום ממש כמוני. העיניים השחורות הגדולות שלו הביטו בי. הוא מנסה לומר לי משהו. רציתי ללטף אותו אך לא הצלחתי להשחיל את ידי דרך הגדר. אני אשחרר אתכם, אמרתי לו, אני אשחרר אתכם! רצתי חזרה לעבר הרחוב, שר שירים בשפה שרק אני מבין. זכרתי שליד פלאפל כדורי יש טמבוריה. המוכר, כמו כולם, נעדר, אבל כל הכלים היו מאורגנים להפליא, תוך דקה מצאתי קאטר. רצתי חזרה לעבר החיות, חתכתי את הגדר, לקח להם זמן, מהר מדי מתרגלים לכלוב, אבל לאט-לאט הם החלו פוסעים החוצה, זוגות-זוגות. חוץ מברווז אחד עקשן כולם יצאו בסוף.

קרפדה חומה קיפצה מתחתיי. התקרבתי אליה והיא קפאה, ככה הן, לא צריך לקחת את זה אישית, אם כך זו לא היא שהשמיעה את הרעש, זו שוב הבטן שלי. יצאתי מהפארק, עדיין עירום, לכיוון הרחוב. הבטתי לימיני ולשמאלי. בני-אדם אין בשום מקום; פיצה כן. ולא רק פיצה. סושי, פלאפל, פאד תאי, חומוס, קרפים, גלידה, שייק, המבורגר, שקשוקה, פיש אנד צ׳יפס, בוריטו, בורקס, פסטה, קארי, כנאפה, קובות, ג׳חנון, קיש, עוף חמוץ-מתוק, בקלאוות, ואיכס, פוקה-בול. נכנסתי למקסיקנה ובלסתי בוריטו, ואחר-כך עוד אחד, אחרי כל הריצות, הקיבה שלי עשתה גרעפס, ככה היא אומרת תודה, ממול הייתה גלידריה, הלכתי על קרפ חם עם נוטלה, השוקולד נמרח לי על כל הזקן, לא נשאר לי עוד הרבה מקום אז עברתי לפיצרייה, אחרי שני משולשים של פטריות קיפלתי עוד שניים של ארטישוק והכנסתי, חזרתי לגלידריה לקינוח, פתחתי את הוויטרינה של המקרר, אחזתי בכף המיוחדת, תמיד רציתי לעשות את זה, שמתי בגביע כדור אחד של מסקרפונה ואחד חצי-חצי, פיסטוק ואוראו, הבטן כבר כאבה לי אבל זה היה כל-כך שווה את זה, מתאים לי עכשיו איזה פייסל, מעניין אם גלעד כבר חזר מהעבו.. אה.

לקחתי עוד כדור פיסטוק וחזרתי לרחוב. בעודי מלקק, שמעתי רעש מנוע מתקרב. הסתכלתי לעבר העיקול, נדמה לי ש.. כן, זה.. זה אוטובוס. זה אוטובוס! האוטובוס מגיע!

הוא המשיך לנוע לכיווני, כל-כך שמחתי ששכחתי שאני עירום, ניסיתי לראות לאן הוא נוסע, אך על השמשה הקדמית לא היה כתוב דבר. סימנתי לו לעצור, האוטובוס האט בצליל חריקה, עד שנעצר מולי ופתח את הדלת.

נכנסתי פנימה וקפאתי.

לא היה שם אף אדם. האוטובוס מגיע, גם עוצר כשמסמנים לו, אבל אף אדם לא נוהג בו, ואף אדם לא נוסע בו. איפה כל בני-האדם המזוינים? חשבתי לתת לו לקחת אותי, שייסע לאן שייסע, רק שיהיה שם עוד אדם, אדם אחד ודי, שיהיה נהג אוטובוס או הומלסית, עם פרצוף סמבוסק או חיוך לא-ברור. הרגשתי שאנחנו מתחילים לזוז, ברגע האחרון יצאתי, אני לא בוטח באוטובוסים שמי שנוהג בהם הוא לא בן-אדם. האוטובוס פלט אנחת אכזבה בוכנתית, סגר את הדלת ונסע משם.

השמש החלה לשקוע בקצות שמיים ורודים-סגלגלים. שני כוכבים כבר נדלקו בשמיים, וחצי סהר ביניהם. החלטתי לראות את השקיעה בחוף. עליתי לפנטהאוז בבניין המפונפן ליד (בורדל זה לא היה), לקחתי מפתחות של אאודי וירדתי לחניון, לחצתי על השלט עד שראיתי איי-חמש קבריולט קורצת אליי. התנעתי ונסעתי לכיוון הטיילת, הייתי צריך לעמוד בשלושה רמזורים אדומים עד שנזכרתי שאפשר פשוט לנסוע, וגם אחרי שהבנתי, עדיין היה קשה לחווט מחדש את התודעה. השארתי את האוטו מול דלת הכניסה של הילטון, קפצתי מעל דלפק הקבלה ולקחתי את הכרטיס. פתחתי את דלתות המרפסת של הסוויטה הנשיאותית בזמן ששלושת-רבעי שמש כתומה עשתה את דרכה אל תוך המים, לצלילי שחפים, עורבים, ועצי-דקל שרוקדים להם בבריזת הערב הקיצי. אני מוכן, חשבתי.

אני מוכן! צעקתי אל המים, אני מוכן להתעורר! משאית זבל! איפה את, משאית זבל! בוכנות! טמפונים! קדימה, הגיע הזמן לאסוף את הבלנדר שאף-פעם לא השתמשתי בו! כבר ארבע בבוקר! בוקר טוב! בוקר טוב!

אבל משאית הזבל לא הגיעה, ואני כבר לא ידעתי אם זה חלום רטוב או חלום בלהות.

*

התעוררתי לקול הווילונות העבים, המתעופפים פנימה והחוצה מהסוויטה הנשיאותית. הבטתי בשעון. אחת-עשרה. חייב להתחיל לקום יותר מוקדם. כמו בכל בוקר מאז שהגעתי לסוויטה, זקפת הבוקר לא הותירה לי לצאת מהמיטה הענקית. לפתתי את השפופרת וחייגתי מספר אקראי. המנוי אינו זמין כעת, אהה, נסו שנית במועד, כן, יותר, ממ, אינו זמין כעת, אבל את זמינה, תודה, תגידי לי שוב תודה, את אוהבת את זה, נסו שנית, תפתחי את הפה, במועד מאוחר יותר, עכשיו, יותר, עכשיו, תודה.

שלושה ימים עברו, ועדיין לא מצאתי אדם אחד בכל העיר. כבר הספקתי לנגן בפסנתר על הבמה בהיכל התרבות, לצעוק אללה הו אכבר מהכרוז במסגד חסן בק, ולחרבן על הכיסא של ראש-העיר. רציתי לראות סרט – תמיד אהבתי ללכת לקולנוע לבד – אבל כל הסרטים מאוד משעממים בלי בני-אדם, צילומים חסרי-פשר על גבי צילומים חסרי-פשר של תפאורה זולה.

למעט סיורי-החיפוש, במשך רוב היום אני שוכב כאן במיטה ובוהה אל האופק. קמתי, הנחתי את כפות-רגליי בתוך נעלי-בית לבנות שהאות H רקומה עליהן, ויצאתי למרפסת. הסירות עגנו בנמל, כמו בכל בוקר, והשחפים ריחפו מעליהן. זה קל, כל-כך קל, אם רק אעביר רגל אחת מעבר למעקה הסוויטה הנשיאותית, ולאחריה את הרגל השנייה, אוכל סוף-סוף לדעת אם כל זה היה מציאות או חלום.

ירדתי לחדר-האוכל. מילאתי את הצלחת בפנקייקים, חביתה מקושקשת, קרואסון חמאה, קערת קורנפלקס עם פירות יבשים, קממבר, דבש, באגט, ומלפפונים עם שמיר ביוגורט, שפכתי סירופ מייפל על הכל ומזגתי לי מיץ תפוזים סחוט. סיימתי, השארתי את הצלחת על השולחן ויצאתי למכונית.

מה יהיה, שאלתי בקול רם, כמה זמן תחזיק ככה, והסתכלתי לעצמי בעיניים, דרך המראה. נסעתי עם הגג פתוח ברחבי העיר השוממת, מנסה לחשוב על מקום שעוד לא חיפשתי בו, מערה תת-קרקעית בו מסתתרת שארית פליטה אוקולטית של בני-אדם, ממתינה בסבלנות עד שכולם יחזרו. זו אשמתך, אמרתי בקול, הכל באשמתך, בגלל מה שאמרת על הזבל, ואגף התברואה, ועל הפרצוף של ירון ועל החולצה של ההיפסטר, זה אתה, אתה גרמת להם להיעלם, חבטתי לעצמי על המצח עם האגרוף, אבל באמת שעכשיו למדתי, עכשיו אני כבר מבין, אתם יכולים לחזור, ההומלסית שעיניה בורקות כשמישהו מחייך אליה, וגלעד, מצדי תשבור את כל הקיר, בבקשה תחזרו, אני כאן מחכה לכם, אמא, שאחרי שילדה אותי בעצב עוד המשיכה להניק אותי, לא אריב אתך יותר אף-פעם, ואבא, שעשה הכל כדי שאוכל לגור באיזה בורדל שרק ארצה, אני אוהב אתכם, בבקשה תחזרו, אני אוהב אתכם, אני לא צריך אתכם אבל אני רוצה אתכם, אני מתגעגע!!!!!! צפרתי חזק, ועוד, עובר מרחוב לרחוב, ורק שאלה אחת לא הסכמתי לשאול בקול רם, מה אם הם הלכו ולא יחזרו, מה אם זה יהיה ככה לנצח.

כשראיתי את האוטובוס המחשבות נפסקו. הגברתי את המהירות עד שנסעתי במקביל אליו. תוך כדי שאני נזהר לא להתרסק לתוך איזה תמרור, הגנבתי מבטים מהחלון, במושב הנהג לא היה אף אדם, ומאחורה, זה נראה כמו, כן, כן, יש שם אנשים!

לחצתי על הצופר עד שכאבה לי היד, אך אף-אחד מהנוסעים לא הפנה את מבטו. התמקמתי מאחורי האוטובוס, הוא המשיך ישר ועלה על הגשר. מד המהירות הצביע על מאה קמ״שׁ, גבולי לכביש עירוני, אבל לא התכוונתי לאבד אותו, האוטובוס המשיך לכיוון הכביש המהיר ואני אחריו. הייתי כבר על מאה שלושים, מדביק אותו בקושי, הוא ירד לכביש 1 והעלה למאה חמישים. נסענו ככה במשך שעה, בעליות ובירידות המהירות נותרה בעינה, חצינו את ירושלים בלי לעצור באף רמזור, בעוד הגבעות סביבנו מתייבשות ומאדימות, האוטובוס המשיך להאיץ, אם היה שם אדם שנוהג הייתי חושד שהוא מנסה להתחמק ממני, הוא חתך בפנייה לכיוון ים-המלח ורק בקושי לא התהפך, אחר המשיך להאיץ בין הסלעים האדומים הכבירים, ניסיתי לשמור על מרחק סביר, ממנו ומים המוות שצף לשמאלנו, עברנו את עין-גדי, בערך חמש דקות לאחר-מכן האוטובוס פנה ימינה לתוך המדבר, במהירות כזו בלתי-אפשרי לרדת מהאספלט לתוך האבנים עם פרייווט, בלמתי והאוטובוס נעלם בין החוורים.

הוא לא יכול היה להתרחק יותר מדי. אם אעלה מספיק גבוה, אוכל לאתר אותו. נסעתי במשך כמה דקות נוספות, חניתי למרגלות המצדה והתחלתי לרוץ במעלה שביל הנחש.

השמש עמדה באמצע השמיים וקפחה על ראשי, אם היה עליי לנחש, הייתי מהמר על ארבעים מעלות. לכשהגעתי להריסות שבפסגה, לא לקח הרבה זמן למצוא אותם.

כל האנשים התגודדו יחד באמצע המדבר, שותקים, וראשיהם מביטים מטה אל אדמת הלס הצחיחה. כולם היו שם – סבטלנה, דין, ירון, גלעד, ההיפסטר, ההומלסית, הילדה, אמא, אבא, רווית, הסטודנטים שלי, עובדי התברואה, ראש-העיר – ואיתם עוד ועוד בני-אדם.

כל בני-האדם.

המדבר הגיע לכולם; הכפריים בהודו, השחקנים בהוליווד, הנזירים ביפן, כולם שותקים ומביטים מטה אל המדבר. מדהים כמה מעט מקום הם תופסים כאשר הם מצטופפים, לכל היותר כמו עיר אחת גדולה.

״הלוווווו!!!!!״ קראתי.

לו.. לו.. לו.. השיב המדבר.

כל האנשים המשיכו להסתכל מטה אל המדבר.

״היי!!!! אני כאן, כאן למעלה!!!!!״ צעקתי ונופפתי, אך האנשים לא הגיבו, מהופנטים על-ידי האדמה האדומה, ״הסתכלו מעלה, בבקשה, הסתכלו מעלה! למה אתם ממשיכים להסתכל מטה, תפסיקו להסתכל לשם, אין שם כלום, אתם לא מבינים, אין שם כלום!!״

אף-אחד לא הרים את ראשו.

״אמא!! אני מצטער, אמא! אבא! גלעד!! ירוווון! תגידו משהו, אני מתחנן, השקט, כמו וירוס הוא מתפשט!״ שט.. שט.. שט..

גלעד הרים את ראשו, ואחר-כך אמא, וההומלסית, ואבא, הם ניסו לדבר, ניסו לענות לי, אבל משהו חסם להם את הפה. מן תחבושת, כמו של מומיה. לא ראיתי אם הם מחייכים, לא ראיתי אם הם נושמים, המשכתי לצעוק, אבל הם רק הביטו בי, כל האנשים כולם.

״בבקשה,״ ייבבתי, ״בבקשה, למה אתם לא אומרים שום-דבר?״

״מתנו מהווירוס!״ זיהיתי את קולו של ירון מהדהד בין הסלעים.

״מה? על מה אתה מדבר?״ צעקתי אליו.

״מתנו מהוירוס, אנחנו מתים, תמיד כשיש סרט או סדרה שמישהו נשאר לבד בעולם, זה כי כולם מתו מווירוס!״ הוא ענה. קולו היה עמום, מפאת האובייקט הבלתי-מזוהה שחסם את פיו.

״כן!״ צעקה ההומלסית, ״מתנו מהוירוס!״ צעק גלעד, ״מתנו מהוירוס!״ צעק אחד הסטודנטים שלי לשעבר.

״איזה וירוס? על מה אתם מדברים, לעזאזל? לא מתם משום דבר, הנה אתם פה!״ פה.. פה.. פה..

שוב השתרר שקט.

״אז אנחנו זומבים, כן, זה תמיד או וירוס או זומבים, אנחנו זומבים!״ צעק דין, ״הנה, אאאאאאאההההה, אההההההההה,״ הוא קרא, הרים את זרועותיו והתנועע מצד לצד. כל האנשים עשו כמוהו.

״אאאאאאההההההה, אהההההההההה.״

״מה נסגר אתכם??!?!?!?!?!?!״ צרחתי, ״אתם לא מתים, אתם חיים, ואתם בני-אדם, למען השם, לא זומבים!!!!!!״

בים.. בים.. בים.. השיבו ההרים האדומים, והשתתקו.

״למה אתם במדבר?..״ צעקתי, בקושי, מתוך גרוני היבש והחלוש.

״האוטובוס הביא אותנו!״ נו.. נו.. נו..

״אבל למה עליתם על האוטובוס הזה…״ זה.. זה.. זה..

״זה האוטובוס היחיד שהיה!״ יה.. יה.. יה..

החום עיקם את המדבר ואת השמיים. תשוש, התקרבתי אל קצה המצדה בכוחותיי האחרונים, כדי שהאנשים יוכלו לשמוע אותי.

״בואו.. בואו נחזור.. נחזור, כמו קודם.. לא כמו קודם.. יותר טוב.. בבקשה..״ אמרתי.

תלוי בין שמיים וארץ, שמעתי את רעש מנוע האוטובוס מתקרב.

״אני מפחדת!״ צעקה הילדה הקטנה שחילקה פליירים. היא הייתה היחידה בלי כיסוי פה.

גם אני מפחד, ניסיתי לצעוק, אני מבועת, אבל יצאה רק לחישה, גם אני מפחד, רעש המנוע התגבר, אבל תראי, הצלחנו להגיע יחד למדבר, אולי נוכל להגיע גם לשמיים, אני לא חושב שהיא שמעה אותי, התכופפתי קצת מעבר לצוק, בעודי נופל אל המדבר, שמעתי את הילדה, קולה היה חזק יותר מהמנוע, היא אמרה לכולם לקשור יחד את התחבושות ולתפוס אותי, תודה, שמעתי את סבטלנה אומרת, תודה, הבוכנה שחררה אוויר ודלת האוטובוס נפתחה, נחתתי במיטה גדולה, ומשאית-הזבל המשיכה לרחוב הבא.