כף-הרגל שלה נגעה בשלי בזמן שרקדתי. יכול להיות…?
משכתי את השאיפה כדי להריח אותה, קרם סינתטי אבל יקר, קודם, כשהיא עברה צמוד אליי, מחזיקה לחבר שלה את היד. אולי בעצם זה היה בעלה, לפעמים אני שוכח. את הגיל.
המשכתי לרקוד בזמן שהלהקה ניגנה קומבייה. הגיטריסט ספרדי, הסקסופוניסט ברזילאי, החצוצרן צרפתי והבסיסט גרמני. הסתחררתי קצת, אני לא מכיר אף-אחד בליסבון אז אני רוקד כמו הסקסופון.
פעם שנייה.
זו לא הייתה ממש היתקלות, יותר טפיחה. עם הסוליה שלה על החלק העליון של הנעל שלי.
הסתכלתי על המגף השחור שלה, דומה לדוקטור מרטינז אבל יותר אלגנטי. נשי, איכשהו.
היא שמה את המעיל שלה על הכיסא מאחורינו, הכיסא שלי, בלי לדעת. אז נצמדה לחבר שלה, שלא ממש רקד, רק זז קצת כשהיא הזיזה אותו. הוא ניגש לקנות בירות, וחזר לבקש ממנה שני יורו שחסרים לו. היא הוציאה את הארנק.
בכנות, איך שהיא נכנסה הרגשתי את זה, כמו מגנט. אבל אני מרגיש את זה לעתים כל-כך קרובות שלמדתי להתעלם, לרקוד כאילו זה לא קורה.
בפעם השלישית שהיא טפחה, כמו שולחת מסר במורס, היא ביקשה סליחה, והניחה יד על הזרוע שלי.
זו ההפרעה הנרקיסיסטית, הסעיף של החשיבות העצמית המופרזת. זה שחושב שכל אישה בחדר מעוניינת בו. יש אנשים כאלה.
בפעם הרביעית, בליל רגשות היכה בי, ולא יכולתי עוד לרקוד. הקרע האנושי, הריחוק, התשוקה. היא בוגדת בו ובו-בזמן בוגדת גם בי, אני זה הוא, ואני רוצה. להתמזג להיות הקרם על העור שלה להיות היא, זה הדבר המושך ביותר שאישה אי-פעם עשתה הטפיחה הזאת. יש שם מסתורין ותושייה וסכנה. אסור, אסור להרשות. אולי היא מבקשת עזרה, אולי הוא מכה אותה? או גרוע מכך משעמם אותה? מי יוכל לדעת, מה באמת מתרחש שם, בין שניים?
המועדון הקטן וההביל מתמלא, והיא נצמדת אליי. מתחככת, כמעט לא נוגעת. אני לא זז, שתיים, שלוש, ארבע.. גם היא לא. אפשר להרגיש את מכנסי הלייקרה שלה דרך הג׳ינס שלי. מתחילה לי זקפה. אני מביט לרגע, יש לה עור שחום וחלק ושני קמטים בצד העין. היא מעיפה אליי מבט של גנבת, וחוזרת להרקיד את החבר שלה. הוא מסתכל עליי לרגע מבעד לכתף שלה. אני מאוהב בה. אני שונא אותו.
ולמה לא, למה לא, לעזאזל, לתפוס את החיים במותניים, ולנשק אותם, זה החיים זה עכשיו זה קורה, אולי היא נועדה לי, נציגת המין הנשי, אפרודיטה קליאופטרה כוהנת-המין, רק לגעת בה ככה בטירוף חושים לפרוע לה את השיער ולשאוב אותה, בלא-חשוב-כמה שניות עד שהיא תעיף לי סטירה, או עד שהחבר בעל יעיף לי בוקס, או לא יודע מה יקרה, עם כל-כך הרבה כוח חיים מתפרץ אולי התקרה תקרוס עלינו, ותקבור אותנו חבוקים זה בזרועותיה של זו, אולי זה כמו שניקול קידמן רואה את המלח ההוא ולא יכולה לנשום, כאן ועכשיו אני רוצה להתעלס איתה אבל לרוע-המזל אני כזה תמים שאני אפילו לא מדמיין שהיא מתחילה איתי.
לא, את כל זה אני אבין רק בדיעבד, כשהלהקה תצא להפסקה והם ילכו מפה. ואני אשאר עם כף-רגל שמאל שלי מושטת קדימה, מחכה לטפיחה החמישית, כמו שהדתיים מחכים לגאולה. היא הלכה, ואני האידיוט, אני התמים, אני המוסרי, חור ריקני נפער בתוכי והוא גדול בהרבה מהגוף שלי, כאילו איבדתי את היקר לי מכל, אותה פתיינית שהייתה עוזבת את בעלה בשבילי או שלא, שהייתה מתעלסת איתי כאן ועכשיו וצורחת עד שהשמיים היו נבקעים, או שסתם אהבה לשחק, להשתעשע, או שנגעה בי בטעות.
והלא ברובד אחר של המציאות, כבר עשינו אהבה, ברגע שהיא נכנסה למועדון.
שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'לֹא תִּנְאָף'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם.
וכשאין כבר שום שכר ולא עונש, אתה יכול להיות ערס מזוין שמתווך דירות ומעלה תמונה מהמידברן וכותב ארץ לעולם-לא, או לשטוף לזקנים את התחת ולאף-אחד זה לא יזיז. אין אף סיבה אנוכית להיות מוסרי.
האם מי מהחוקים הקודים החברתיים הללו שווה יותר מאשר רגע אחד של חיות טהורה, של לקחת את מה שאתה רוצה ברגע שאתה רוצה וכל השאר שימות, האם לא כל מרכבות מלאכי-השרת יעמדו מלכת אל מול זה שחי את רצונו, זה בכלל חשוב מהו אותו רצון?.. כך אמר ניטשה טרם השתגע.
זו ההפרעה הדו-קוטבית, עם ישוע מצד אחד והאונס באמצע המועדון מצד שני. או הסכיזופרניה, זה יותר הסכיזופרניה. צריך לבדוק בדי-אס-אם. לא בבי-די-אס-אם, בדי-אס-אם. ואולי היא אנסה אותי עם כף-הרגל שלה מי יודע. אני מסליק מבטים למדרגות הלולייניות, אולי אראה את המגפיים השחורים יורדים חזרה למטה. כל עשר שניות מבט, זה האו-סי-די. אולי היא שכחה משהו. לקרב את הנחיריים שלה לשלי ולשאוף את האוויר שאני נושף ואז לנשוף כדי שאני אשאף את האוויר שהיא נושפת, למשל.
שתי קוריאניות מצטלמות עם הגיטריסט. הן ישבו מאופקות כל ההופעה, אבל בצד השני של האייפון מישהו ילחץ לייק ויחשוב שהן רטטו את כריות האצבעות שלו שגלשו על המיתרים כמו חמאה, והתחתנו והתגרשו בעשר דקות, ולהן זה יספיק, זה בכלל לא משנה ממה הוא מגיע, ריקוד אקסטטי או התעלסות תחת התקרה או משוב חברתי חיובי דיגיטלי, זה אותו דופמין.
הסיפור הזה נגמר כשחבר שלה בתוכה ואולי הסקס שלהם הלילה קצת יותר. לא אינטימי אבל מרגש. מתערב שהם לא מסתכלים בעיניים. לעתים רחוקות המציאות לובשת שמלה של פנטזיה, אני מחפש באינסטגרם מישהי שעשתה סטורי מאיזה בר בליסבון ולא מוצא כלום. ובלב שלי בוער איזה עצב של הנפרדות שביני לבינה לבינו לבין הגיטרה.