פרודו בגינס סיים לארוז את תרמילו – מסע רווי-תלאות מחכה לו. הדרך למורדור דרך חתחתים היא, טומנת בחובה מלכודות רבות, לילות אפלים ויצורי-חושך. אך יהיה אשר יהיה, הוא ישמיד את הטבעת המקוללת הזו אחת ולתמיד. הוא חגר את נדן החרב, נשא את התרמיל על גבו, ונפרד מאחיו הקטן גולום.
״קח אותי אתך בתרמיל,״ אמר גולום הקטן.
פרודו צחק, והבטיח לגולום שכשיחזור, הם ישחקו יחד במחבואים, כמו בימים שלפני הטבעת.
״למה בכלל אתה רוצה לזרוק את הטבעת? תן אותה לי. הלוואי שהייתה לי טבעת,״ אמר גולום הקטן. לילדים קטנים אסור לענוד טבעת. איזה מזל, פרודו חשב.
בלוויית נושא-הכלים הנאמן שלו, סאם ג׳מג׳י, יצא פרודו לדרך. בני-הכפר כולם התכנסו לשבחו על אומץ-ליבו. הם נופפו לשלום והטבעות בוהקות על אצבעותיהם, אך בסתר ליבם חשבו, אף-אחד מעולם לא ויתר על הטבעת, לא בכפר שלנו ולא בכפרים השכנים. הם תהו שמא זו הפעם האחרונה שיראו את פרודו בגינס.
השמש זרחה במרכז השמיים הבהירים, והאירה את הדרך המתפתלת לה בין סלעי-הבזלת הכבירים. צמתים רבים היו בדרך, אך פרודו לא דאג. כל עוד הטבעת ברשותו, הוא תמיד ידע לאן ללכת. הוא ענד אותה, והברק שלה סנוור אותו.
״איך אתה לא הולך לאיבוד בלי טבעת?״ שאל פרודו את סאם, ולא גרע עין מהתכשיט הנוצץ. לנושאי-כלים, כמו לילדים קטנים, אסור לענוד טבעת.
סאם הרהר בשאלה למשך דקה או שתיים.
״הכפר שלנו קטן, אדון פרודו, איני יוצא ממנו לעתים תכופות. ומחוצה לו, ובכן, לעתים אני נעזר בהוביטים אחרים, לעתים בכוכבים או ברוח. ולפעמים, ובכן, לפעמים אני בכלל אוהב ללכת לאיבוד,״ אמר סאם ומשך בכתפיו.
הם חנו בצהרי-היום בצלו של עץ תפוחים. תפוח אדום נח לו על הרצפה, ופרודו נטל אותו. הוא שלף את החרב מנדנה, וחצה את התפוח לשניים. הוא חשב לעצמו: חרב זו, איננה טובה או רעה כשלעצמה. היא רק כלי. אפשר לקצץ איתה תפוח או יד.
גם הטבעת היא רק כלי.
קול לחששני התגנב לאוזנו של פרודו. הוא הביט מעבר לכתפו, אך ראה רק יערות ירוקים ובזלת.
לא צריך להשמיד אותה, אפשר להשתמש בה לטובה.
״שמעת את זה?״ שאל פרודו את סאם, שהצטנף בין התיקים שנשא ועיניו עצומות, בדרכו לתנומה ערבה.
״את מה?״ שאל סאם, וחזר לנחור. הלחישות פסקו. פרודו התיר לסאם לנום, הניח את הטבעת בכיס, ושקע בעצמו בשינה עמוקה.
הם התעוררו בין הערביים והמשיכו במסע. עליהם לדבוק בלוח-הזמנים אם ברצונם להגיע להר האבדון בערב היום השלישי ולהשמיד את הטבעת. אין יותר צמתים עד שיגיעו לחניית-הלילה, הטבעת הורתה לפרודו, אז הוא הסיר אותה והתיר לעיניו לרחוץ מעט בגווני השמיים המתחלפים.
״אדון פרודו,״ שאל סאם בעודם צועדים.
״כן, סאם.״
״מי יצר את הטבעת?״
הטבעות הללו מעולם לא מצאו חן בעיני סאם, והשאלה אודות מקורן הטרידה את מנוחתו מזה שנים ארוכות.
״אינני יודע, סאם היקר. תוכל לשאול את גנדלף המכשף, מחר בערב. עכשיו עליי ללכת להתפנות.״
פרודו מצא פינה בין השיחים וכרע ארצה. כדי לחסוך זמן יקר, הוא שלף את הטבעת מכיסו וענדה. הוא עצם את עיניו, ושלח מסר על-חושי לכל בני-הכפר, המסע מתקדם כשורה, סאם ואנוכי שלמים ובטוחים. מרבד כוכבים זרח מעל פרודו והטבעת, ופרודו הרגיש את חלציו הכמהים אליה. היא הביטה עמוק אל תוך עיניו הירוקות, והם התנו אהבים תחת כיפת השמיים. זה היה יפהפה.
פרודו נרדם, חבוק בזרועות הטבעת. הוא חלם על גולום. הוא שוב היה בן שלוש והם שיחקו במחבואים. אך פרודו לא הצליח למצוא אותו. הוא חיפש בשקע הנסתר שבחדר הכביסה, מתחת לערימת הסדינים שבמרתף, אך גולום הקטן לא היה שם.
אתה כלום בלי הטבעת.
השמש עלתה. פרודו פקח את עיניו ומצמץ. הטבעת עדיין הייתה על אצבעו, והוא התקשה לזכור את אירועי הלילה.
אתה לבד בלי הטבעת.
הלחישה הגיעה כאילו מתוך החלום.
לא תוכל להסתדר בעולם בלי הטבעת.
״אדון פרודו! אדון פרודו!״ סאם הגיע בריצה לעברו.
״חיפשתי אותך בכל מקום! הלכת להתפנות ולא חזרת, חשבתי ש.. חשבתי ש..״
״הכל בסדר, סאם,״ אמר פרודו וכיווץ את גבותיו, ״פשוט נרדמתי עם הטבעת. אני.. אני חייב להיפטר ממנה.״
הם ארזו את התיקים והמשיכו במסע. לאחר שהטבעת הראתה לפרודו את הדרך, הוא הסיר אותה ושם בכיס. הוא ינסה לזכור את הדרך בעצמו, בין כה וכה עליו להתרגל.
גם היום השני האיר להם פנים. השמיים נותרו בהירים, וצבעו את היערות בחמישים גוונים של ירוק. סאם עצר והריח את הלבנדר שגדל פרא בצדי השביל. שני שועלים חצו בזמן שנשר זהוב-חזה דאה מעליהם. פרודו וסאם רחצו במי המשי של האגם הלבן, צוללים וטועמים את המים המתוקים, מתיזים מים זה על זה.
פרודו יצא מהמים, פשפש בכיסו, והביט באגם מבעד לטבעת. המים נצבעו בגוון הזהוב של הנשר. הוא כיוון את הטבעת לעבר הנשר, ויכול היה לראות כל נוצה בפלומה העוטפת את צווארו המעוקל. מבעד לטבעת, השועלים הריחו כמו לבנדר.
״בוא והסתכל מבעד לטבעת!״ קרא פרודו לעבר סאם, אבל סאם העמיד פנים שלא שמע אותו. הוא צלל פנימה, פקח את עיניו במים, וראה יצור צבעוני שלא הצליח לזהות חולף על פניו. הם ארזו והמשיכו ללכת, וסאם שם לב שכל כמה רגעים, פרודו משפשף את עיניו.
בשעת דמדומים הגיעו השניים למחנה. גנדלף בירך את הנערים האמיצים, ושיערו הלבן הארוך דגדג את פרודו בזמן שחיבק אותו. זמן רב חלף מאז שפגש צעיר בדרכו להר האבדון שבמורדור, נחוש להשמיד את הטבעת. הוא כבר תהה אם אי-פעם יפגוש צעיר שכזה שוב.
הלילה ירד והשלושה התקבצו סביב המדורה. סאם ניצל את ההזדמנות והציג בפני גנדלף את הקושיה המטרידה בדבר מקורה של הטבעת.
״הו, בני, שאלה זו בדבר הטבעת, עתיקת-יומין היא ופנים רבות לה,״ אמר המכשף וליטף את זקנו.
״אך היא הכרחית על-מנת לרדת לעומק מהותה של הטבעת, ובשל כך, גם על-מנת להשמידה.״
הלהבה השמיעה פצפוצים ורשפה גצים לכל עבר. פרודו וסאם הביטו בה, מהופנטים. המדורה נסכה מרגוע על עיניו של פרודו.
״מי יצר את הטבעת הראשונה, שואל אתה? ובכן, היה זה המעצב. המעצב היה מכשף רזה, קירח עם משקפיים, שהתגורר בבקתה ביער. הוא הלך תמיד יחף ואכל אך ורק פירות שנפלו מן העצים. במשך שנים רבות התמקצע ברזי האלכימיה, וביקש לייצר חפץ אשר יקנה להוביטים חירות מוחלטת וכוח מוחלט. הוא ניסה לייצר כנפיים משעווה, חרב מיהלום ושעון-קיר ממים. הניסיונות כולם כשלו; חלק מהחפצים העניקו להוביטים חירות מוחלטת, וחלקם כוח מוחלט, אך לעולם לא את שניהם.״
״והטבעת העניקה להם גם וגם?״ שאל סאם בקוצר-רוח.
״כך האמין המעצב. על-כן, הוא ענד את הטבעת עשרים וארבע שעות ביממה. לקראת הסוף, הוא אפילו נהג לומר שהטבעת מעניקה לו יותר מעשרים וארבע שעות ביממה.״
להקת תנים ייללה במרחקים.
״לקראת הסוף?״ שאל פרודו.
״כן, ובכן,״ אמר גנדלף, ״המעצב מת בפתאומיות כשנה לאחר שענד את הטבעת לראשונה. אם תשאלו אותי, היא זו שהרגה אותו.״
המדורה השמיעה קול תרועה. פרודו ניסה לדמיין את פניו של המעצב, אך לא הצליח לראות תמונה ברורה בעיני רוחו. גנדלף מזג שלוש כוסות של חליטת צמחים.
חירות מוחלטת.
פרודו נעמד על רגליו.
״שמעתם את זה?״
המכשף הזקן הביט בליבו העשוי ללא חת של הצעיר. הוא לא שמע כלום, אך ידע מה שמעו אוזניו של פרודו.
״התעלם מן הקולות הללו, בני. הם לא חשובים. מחר בלילה כל זה יהיה מאחורינו,״ הוא אמר.
גנדלף נטל קערה ובה עיסה זהובה, ומשח את מצחו של פרודו.
״הנה, זה יעזור. עכשיו לך לישון,״ אמר גנדלף. סאם המודאג הביט בפרודו בזמן שהלה נרדם, ושעה קלה לאחר מכן נרדם לצידו. גנדלף נשאר להשגיח עליהם, בעוד פרודו ממלמל את שמו של אחיו, מתוך חלום-בלהות, שעשה את דרכו מעולם אחר, באמצעות פרודו, אל פני המציאות.
קול הרעם העיר את השניים לפני עלות-השחר.
״סופה מתקרבת,״ אמר גנדלף ״עליכם למהר.״
הוא דישן את תרמילו של פרודו בצידה לדרך. מקטע הדרך האחרון להר האבדון הוא התלול והמתעתע מכולם, ולא הייתה לפרודו ברירה אלא לענוד את הטבעת, שתדריכם בדרך. העננים כמו רדפו אחריהם, והם החלו לרוץ. הר האבדון נגלה במרחק, והלבה האדומה רושפת לכל עבר, כמו מדורת-ענק.
חמדתי.
פרודו התעלם מהקול. עיניו שרפו, והוא חשב, אולי עדיף שיבוא הגשם וישטוף אותן.
חמדתי. כוח מוחלט.
הם המשיכו לרוץ, בתוך מערות נקיקים צרות, דרך סלעים תלולים, המובילים אל לוע ההר. הטבעת הדריכה אותם באופן מושלם. איני יודע מניין מגיע הקול הזה, חשב פרודו, אבל אולי יש משהו בדבריו?
השניים הגיעו אל שפת לוע ההר.
״קדימה, השלך אותה,״ אמר סאם. עיניו של פרודו היו כמעט עצומות, וסאם חשב, אני אהיה לו עיניים.
גלי חום אדירים צרבו את עורו של פרודו, אך הוא לא ראה דבר מלבד כתם כתום ומטושטש. כאלו יהיו חייו בלי הטבעת. חיים של עיוורון.
״אני זקוק לה,״ מלמל פרודו.
״מה אמרת?״ קרא סאם.
״אני כלום בלי הטבעת!״
״על מה לעזאזל אתה מדבר???״
״זה רק כלי, אני יכול להשתמש בו לטובה!״
״זו הטבעת מדברת מגרונך, פרודו!״
״היא מעניקה לי הן חירות מוחלטת והן כוח מוחלט!״
״עדיין לא הבנת?!״ קרא סאם, בשארית כוחותיו, מבעד קול הלבה הגועשת תחתיהם, ״היא לא מעניקה לך דבר מלבד חולשה מוחלטת ושיעבוד מוחלט!״
כבדרך נס, צעקותיו של סאם הגיעו לאזור רדום בתוכי תוכו של פרודו, השייך לפרודו של לפני הטבעת. הוא החל להסיר אותה.
״לא! חמדתי! חמדתי!״ יצור מקומט הגיח מתוך אחד התיקים שנשא סאם. עיניו היו טרוטות ואדומות, ציפורניו כסוסות, וראשו קירח. פרודו זיהה את אחיו הקטן כשהיה מאוחר מדי. גולום שלף את חרבו של פרודו מנדנה וזינק לעבר הטבעת. הילד הניף את החרב, קיצץ את ידו של פרודו, ונפל יחד עם הטבעת לתוך לוע הר האבדון.
״לאאאאא!״ קרא פרודו, והקריאה, כמו גם הזינוק, הכריתה והנפילה, הועברה בשידור על-חושי חי לכל בני-הכפר והכפרים השכנים. ההוביטים המזועזעים רתמו את מרכבותיהם, עלו אל הר האבדון, והשליכו את טבעותיהם פנימה, והן נשרפו במגמה הרותחת, כל הטבעות כולן, עד הטבעת האחרונה. וזה הקורבן, קורבנו של אותו נער קטון, ייזכר לדורות כיום שבו זכו ההוביטים הן בכוח מוחלט והן בחירות מוחלטת.