״שב, בני, שב לידי, ואספר לך על אותה תקופה המכונה: ׳ימי הבעיה׳.

הבעיה צצה לה בארץ רחוקה-רחוקה, אך במהרה עשתה דרכה אל מחוזותינו. בן-לילה, תפחה הבעיה לממדים חסרי-תקדים, ואף זכתה לתואר: הבעיה הבעייתית ביותר אי-פעם. הבעיה הופיעה לא רק בעיתונים, במקלטי-הטלוויזיה ובשלטי-החוצות – אף בפניהם של בני-האדם כולם השתקפה הבעיה. בעיניים.

כיצד נראית הבעיה, שואל אתה, בני?

ובכן, מעולם לא ראיתי את הבעיה במו-עיניי, גם לא אף-אחד ממכריי. לא רבים היו האנשים שראו את הבעיה או שמעו אותה – צבע לא היה לה גם לא ריח – על כל פנים היה ברור לכל שהבעיה שרירה וקיימת. ואם לא ניתן היה לראות את הבעיה, בני, הרי היה זה רק בגלל שהיא, הבעיה, הייתה בכל מקום – ממש כמו הרוח.

הבעיה המשיכה להתפשט, והפכה כה נפוצה, לא רק בבתי-הספר ובבתי-הקולנוע ובבתי-הקברות, אלא גם בסדקי הבניינים שבקרן הרחוב, ביבשה, באוויר ובים הייתה הבעיה, בלבן שבין האותיות שבספרי הלימוד, מתחת לציפורניים.