תום פקחה את העיניים, וכמעט הקיאה. היא הייתה הפוכה.

היא הביטה מטה אל החדר שלה – המיטה, השידה, מר מתוקי, הפוסטר של הלווייתן – הכל היה במקומו. רק היא, שהייתה אמורה להתעורר בדיוק באותה המיטה עם מר מתוקי והסדינים הלבנים, הייתה דבוקה לתקרה.

תום רצתה לנסות ולעמוד, אך חששה פן תיפול לרצפה. היא החליטה קודם-כל לזחול, עד שתהיה בדיוק מעל המזרון; זה היה המעשה האחראי לעשות. היא ניסתה לקום, ומיד קיבלה סחרחורת והקיאה על הסדינים הלבנים. למרבה המזל, נדמה היה שמר מתוקי נחלץ ללא פגע. לאחר כמה ניסיונות כושלים, היא הצליחה להתייצב עם שתי רגליים על התקרה, כמו נברשת, וראשה מגיע בערך לגובה הלווייתן, שזינק מטה מהמים.

היא פסעה הלוך ושוב, שוב והלוך על התקרה, ודי מהר התרגלה למצבה החדש – ללכת הפוך זה מאוד דומה לללכת רגיל. החדר, לעומת-זאת, לא היה דומה לעצמו כלל וכלל. הדקל הננסי נראה כמו פתית-שלג ירוק, השטיח נראה כמו שמש בשקיעה, ודיונות אבק קטנות מידברו את גג הארון.

תום ניסתה להיזכר מה עשתה אתמול, שעשוי להסביר את ההתהפכות, משהו שאכלה או שתתה. או אולי בכלל היה זה משהו שהיא לא אכלה, סבתא תמיד אומרת שאם היא תרזה עוד קצת, היא תעוף ברוח כמו נוצה. למען האמת, תום די חיבבה את זה, להיות הפוכה. אבל היא כבר הייתה בכיתה ג׳, מספיק גדולה כדי להבין שככה אי-אפשר לחיות חיים רגילים.