״ממשל תלת-איברי״ או ״שילוש חברתי״ הינו מבנה המהווה נושא מחקר באוניברסיטאות המובילות בעולם, והלכה למעשה הינו המבנה החברתי בו אנו חיים.
אנו רגילים לחשוב על שני מגזרים עיקריים במבנה החברתי – הפרטי והציבורי.
חלקנו תופסים חלק במערך הכלכלי, ולרוב עוסקים בעמל שבעקיפין או מישרין מוכר דבר-מה שרובנו לא צריכים (שלא לדבר על זמן המסך וזיהום הסביבה). אחרים מתברגים במערך המדיני, והופכים לעובדי מדינה העוסקים במערכת בירוקרטית משתקת, מבלי תעוזה של ממש לשפרה (שלא לדבר על שחיתות פוליטית).
את חיי-הרוח שלנו אנו משאירים מחוץ לתחום. אנו שואלות שאלות פילוסופיות, עושים מדיטציה, מדברות על חשיבותו של החינוך – אך תובנות אלו, לרוב, לא משתקפות בחיי היום-יום שלנו על כל גווניהם. אנו חיים שני סוגי חיים במקביל.
ישנו גם מגזר שלישי, בו פועלות ופועלים אמניות ואמנים, אקטיביסטים, נשות חינוך, מדעניות. כאן הגורם המנחה איננו הכסף ולא החוק, אלא רוח-האדם. אנו רואים במגזר השלישי מגזר ש״סותם חורים״ עבור הכלכלה והמדינה, ולרוב הוא מתערבב בעצמו עם אינטרסים של כסף ושל פוליטיקה (למשל, החינוך שנשלט בידי המדינה, המדע שמוטה תכופות ע״י אינטרסים כלכליים).
באורגניזם חברתי בריא, *המגזר האזרחי* הינו מגזר שווה ערך למגזר הפרטי ולמגזר הציבורי. יתרה מכך – ממנו עולים וצומחים כל החיים הסוציאליים. כאשר מתהפכות היוצרות, האדם הופך להיות בעל הבית על המדינה והכלכלה ולא להפך.
דוגמאות ספורות לכך הן: מערכת חינוך המנוהלת ע״י, ובה התוכן מוכתב ע״י, נשות ואנשי החינוך. לא ע״י פוליטיקאים. מבנה בו העירייה אחראית על ניהול המשאבים ואכיפת החוק, אך לא נותנת תוכן ושירות (כגון אירועים, בניית קהילה, אקולוגיה וכיוב׳). רפואה חופשית מאינטרסים כלכליים. הפרדה בין מדינה וכלכלה – למשל בתחום בעלות על קרקעות (בעלות על קרקע היא זכות משפטית ולא סחורה כלכלית). ועוד ועוד ועוד.
כאשר ניתן למערך האזרחי את המקום הראוי לו – לרבות חינוך, אמנות, דת, מדע, רפואה, אקטיביזם, תרבות וכיוב׳, וכאשר נעשית הפרדה בריאה בין שלושת המגזרים – גם המערך הכלכלי והמערך המדיני מופרים והופכים להיות בריאים יותר.
כך, המערך האזרחי לא מושפע מאינטרסים כלכליים או פוליטיים, ומקבל את מימונו באמצעות תרומות, קרנות והקצאת משאבים ציבוריים (זהו המודל הקיים כיום ברוב העמותות).
המהפכה הצרפתית, שהיוותה את הבסיס לחברה הקפיטליסטית של ימינו, זעקה ל״אחווה, שיוויון, חירות״. אולם, שיוויון (קומוניזם) וחירות (קפיטליזם) סותרים זה את זה, במערך הכלכלי. הסיבה לכך היא שכל אחד משלושת האידיאלים הללו מתאים למגזר אחר.
בכלכלה בריאה – שוררת אחווה (לא שיוויון ולא חירות). נוצר שיח בין יצרנים וצרכנים, ומטרתו של התוצר הוא קידום האנושות. רווח אישי הוא תוצר לוואי שולי של ההתארגנות הכלכלית.
במדינה בריאה – שורר שיוויון, כאשר המדינה עוסקת אך ורק בתחומים הנוגעים לחוק, בהם כל בני-האדם שווים זה לזה.
בתחום האזרחי/תרבותי/רוחני – שוררת חירות. בני-האדם מפעילים את כישוריהם המוסריים והתרבותיים באופן שזורם ומפרה את כלל האורגניזם החברתי.
״הגינה בכרם״ היא דוגמא קטנטנה להתארגנות חופשית של אזרחיות ואזרחים, המפעילות ומפעילים את כישוריהם השונים לטובת הקהילה כולה. בגלל שהגינה פועלת בתוך אורגניזם חברתי רחב שאיננו בריא בלשון המעטה, חלק ניכר מהעשייה הינו התמודדות עם אתגרים כלכליים מחד ובירוקרטיים/מדיניים מאידך.
אך עוד לא אבדה תקוותנו 🙂 במיוחד בימים בהם המבנים החברתיים הישנים מתפוררים לנגד עינינו, זה הזמן לפרוץ את השיח של ״סוציאליזם-קפיטליזם״, ולברוא את החדש יש מאין.