אומרים שלא לוקחים איתך כסף לקבר. זה לא נכון.
הו, כמה הוקל לו, לסאני, כשראה את פקיד הבנק המחויך בכניסה לגן-עדן, מחתים אותו על טופס ומוסר לו כרטיס אשראי. חיוך כזה רחב סאני לא ראה מימיו. עוד קצת ופלאק, נקרעות לפקיד הלחיים.
מחוץ לטרמינל, המוקף גבעות ירוקות-עד ועננים מצמר-גפן מתוק, המתינו גמלים שנכנסו דרך קוף המחט, אוטובוסים קסומים, ולימוזינה אחת. סאני ניגש ללימוזינה בתנועה אוטומטית. הנהג, מחייך את אותו חיוך כמו של הפקיד, הסביר לסאני: תושבים חדשים נלקחים לסיור בגן, עד שימצאו נכס שיוכלו להרשות לעצמם. הוא סלק את הכרטיס והם יצאו לדרך.
סאני עשה את הכסף הראשון שלו בגיל אחת-עשרה. כשכל הילדים הקימו דוכני לימונדה בחצר הקדמית, סאני הבין מהר מאוד איך העולם הזה עובד, הוא חכר חלקת יער מהמנהל, ביער אותה ונטע פרדס לימונים. השכנים ממול, מורי הקטן ובאדי, איישו את עמדות הקטיף, הסחיטה והמכירות, סאני שילם להם יפה והפריש לפנסיה.
אבא לימד אותו מהרגע שהתחיל ללכת – כל האנשים כולם עומדים באותו התור; או שאתה משתרך מאחורה או שאתה מוכר את הכרטיסים. בילדותו, נהג סאני להישאר ער במיטה, ממתין לרשרוש המפתחות. כששמע את הרשרוש, הוא ירד למטה, חיבק את אבא ואמר שהוא לא מצליח לישון. האיש שמנהל את העולם הכין לעצמו קפה, ליטף את ראשו של הילד ולימד אותו לחשב מאזנים, עד שנרדם.
מזג-האוויר בגן-עדן נוח, והארכיטקטורה – מגוונת. סאני הביט מחלון הלימוזינה, וראה טירות מתקופת הבארוק ואיגלואים אסקימוסיים, כיפות אסלאמיות ומקדשים תאילנדים, כמה בתים שעיצב גאודי לאחר שנדרס על-ידי חשמלית, חוץ ממבנים מודרניים היה שם הכל.
״כמה כוחות סוס יש לדבר הזה?״ שאל סאני, וליטף את המושב.