קניתי תרנגול.
זה כבר כמה חודשים שאני מנסה להיגמל, ללא הועיל. התסמינים לא מותירים מקום לספק: הידרדרות כושר הראייה, הקמטים בצידי העין, שינוי קיצוני במצבי הרוח. אני מוכן לסבול את מרווח הגמילה, את עוויתות האצבע, את הפרנויה – ומה אם משהו קרה?
אך הקושי העיקרי היה הבוקר. כאשר היקיצה שלך, אולי הרגע הכנה ביותר ביום, בו הנשייה נובטת לכדי יש, כאשר הנשמה שבה ומשתרשת בתוך אותו גוף מוכר, ונאלצת להצטמצם ממצב צבירה של מרחבי רוח אינסופיים, חסרי חלל וזמן, לכדי היכלאות בתוך הבשר והדם שגבולותיהם כה ברורים והתכלותם כה מובטחת – כאשר כל זה מופרע מבעוד מועד על-ידי המכשיר הזה, גורלו של היום פחות או יותר נחרץ.
תוכל להפחית במינון, אך הוא עדיין יהיה שם, ברקע, מתרה ואופף כשדה פיח מסמא. מקלחת לעתים עוזרת.
על-כן נסעתי עם הטנדר לקיבוץ של סבתא וקניתי תרנגול. דירת חדר הפונה לאלנבי היא, ככל הנראה, אינה מרחב המחייה הטבעי של החיה המכונפת. היא נועדה להתפלש במדשאות אין-קץ, לנקר גרגרים שזה עתה הושלו מן האילנות, לנתר על פרגיות.