״סלט הרוקפור שלך, העלמה שטיין. מתובל בשמן זיתים סורי אורגני בכבישה קרה, מלח גס תוצרת ישראל, עם בצלצלי שאלוט וקמצוץ דבש – בהמלצת השף זוכה שלושת כוכבי המישלן,״ אמר רב-המלצרים – מפית לבנה מונחת על זרועו המכופפת – והגיש את המנה הראשונה לשולחן הערוך.
״אה, וכמעט שכחתי,״ הוסיף, בעוד העלמה שטיין מסיטה במזלגה את עלי החסה, תרה אחר דבר-מה מסתורי, ״הגבינה הגיעה ישירות מהחקלאים היווניים מהאי… משהו עם ׳אוס׳ בסוף. מי כמונו יודע מהי מומחיותם,״ וקרץ.
ורוניקה לא הייתה מרוצה. היא המתינה זמן רב מדי עד שהגיעה המנה, ונדמה היה שהתיבול חסר מעט מתיקות הכרחית. היא כמעט והחזירה את הסלט על-מנת שיחליפוהו באחר, אך הרעב גבר עליה. היה זה ידוע לכל – העלמה שטיין לא אוהבת להיות רעבה.
בעודה מכרסמת בחוסר שביעות-רצון, התבוננה ורוניקה בשמש השוקעת לאיטה. בשעת דמדומים זו היא נהגה להפליג במחשבות – וכעת הרהרה לעצמה עד כמה מעניין מראה הקומה השמינית בבניין המרוחק, לעומת זה של קומתו החמש-עשרה. מה שרואים מכאן, חשבה ורוניקה, לא רואים משם.
רב-המלצרים הגיע לפנות את הצלחת המלאה-למחצה שנותרה על שולחנה של העלמה שטיין.
״האם הסלט היה לטעמך, העלמה שטיין?״
״רחוק מכך. אני מקווה שהמנה העיקרית תהיה יותר מושקעת, אחרת ודאי אשתגע!״
בטרם הספיק רב-המלצרים להשיב ולהתנצל עמוקות על עוגמת הנפש, ניגש פלוני אל ורוניקה ושאל אותה: ״העלמה שטיין, האם את מוכנה לבוא ולסייע לנו עם הדליים?״
ורוניקה ורב-המלצרים הביטו זה בזו בהבעה ספק מבולבלת ספק מלאת בוז. פלוני הבין את הרמז ועזב את המקום, מאוכזב.
רב-המלצרים ביקש את מחילתה של ורוניקה ויצא לבדוק מה עם המנה העיקרית. השמש כבר נשקה לקו האופק, וורוניקה החלה מעלעלת בעיתון המונח על שולחנה.
״החלטתו של נשיא ארה״ב, כוכב הריאליטי לשעבר, אשר השפעותיה האסטרטגיות על נשיא רוסיה…״ ורוניקה איבדה עניין במהרה ועברה להתבונן במסך הסמארטפון שלה.
״וכעת – גולת הכותרת של בית מטבחנו. בשר העגל הזה ממש נמס בפה, ולא בכדי. מרגע לידתו, העגלון הטרי לא נעמד ולו פעם אחת על רגליו הדקיקות – אלא נשאר ישוב בביתו הקטנטן. והאמיני לי, העלמה שטיין: בכל נגיסה את תחושי את רכותו. עלי הפטרוזיליה, הם אך ורק בגדר המלצה ולמעשה משמשים כקישוט.״
החוף כל-כך קרוב לכאן, חשבה ורוניקה, וחתכה את נתח הבשר בסכין ובמזלג. התחיל להיות קריר, וורוניקה עטתה את מעילה החדש. הו, כמה היא התגאתה בו – יצירת מופת, כך היא כינתה אותו.
בעודה לועסת ולועסת, מיצי הבשר המתוקים כה ערבים לחיכה, הגיע פלוני נוסף והפציר: ״ורוניקה, מספיק עם המשחקים. בואי ועזרי לנו עם הדליים, עכשיו.״
העלמה שטיין הביטה בעיניו של פלוני, ולרגע פסקה את לעיסותיה. אך כאשר הגיע רב-המלצרים, הוא הורה לפלוני לעזוב את העלמה שטיין במנוחה. פלוני הסתלק לו בכעס.
רב-המלצרים בסך-הכל מילא את תפקידו, שכן כעת הגיעה השעה החשובה מכל – שעת הקינוח. ואיזה קינוח זה היה; מיטב פירות הגן, טבולים בשוקולד משובח מפולי קקאו אפריקאים. מעל – אבקת סוכר וקצפת מחלב פרה.
אולם ורוניקה, שעד לפני רגעים אחדים כמעט גוועה למוות ברעב, כעת הרגישה מעט מלאה. היא החליטה ללגום כוס מים בטרם תפנה לטעום מהקינוח המפואר שקיבלה. כמובן שהיא סירבה להשתמש במים שאט-אט התקבצו סביב סוליות נעלי העקב האדומות שלה.
הקור כבר הפך כמעט בלתי-נסבל, חרף המעיל. פלוני התפרץ וצעק: ״ורוניקה! תפסי דלי ובואי תכף ומיד. מה לא ברור לך?!״
העלמה שטיין הזדעזעה מחוצפתו של הזר. רב-המלצרים לא הבין על מה כל המהומה, אז בטרם גירש שוב את הזר הוא החליט לשאול מה רצונו.
״ורוניקה יודעת טוב מאוד מה רצוני,״ השיב.
״הגענו לכאן כבר פעמים רבות מאוד. זה התחיל אחרי המשבר הכלכלי – יוון שקעה, הבנקים קרסו, וכולם שתקו. ניסינו לגרום לה לומר משהו! המים פרצו אז את כל כיסי האוויר. אחר-כך, כולם זוכרים את התמונות של הילדים קטועי-הגפיים בסוריה. ניסינו לקרוא לורוניקה, אבל היא הייתה בקומה התשיעית – והמים הגיעו אז רק עד הקומה השנייה. אז המשכנו לנסות לבדנו, בתקווה שהמאמץ יספיק.
אבל כשים המלח התייבש, הדבורים – אלו שבזכותן יש פירות – נכחדו, והעגלים הופרדו פעם אחר פעם מאימותיהם, הבנו שנזדקק גם לורוניקה. המים אמנם לא הגיעו אז לקומה התשיעית, אך הם היו בקומה השמינית, וורוניקה פשוט עלתה למסעדה שבקומה השתיים-עשרה. לרגע חשבנו שהבהלה לסמארטפונים תציל את המצב, אך ורוניקה השתמשה בו בעיקר כדי לצלם שקיעות. אז המים המשיכו לטפס, וכשכוכב ריאליטי נבחר לנשיאות העולם החופשי, כבר היה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותם. והנה: מלחמת העולם השלישית מתדפקת על הדלת, מדינות המערב מתחמשות, מדינות ערב מתחמשות, וורוניקה מחכה לקינוח!״
״אני לא מבינה כיצד כל הסיפור הזה קשור אליי, אולי תעזוב אותי במנוחה?״ סיננה ורוניקה בלחץ אופייני.
״כמובן שזה קשור אלייך! אם כולנו נתרום למאמץ, אם כל אחד ירים דלי אחד, נוכל להשתלט על המים, עוד נספיק לשפוך אותם החוצה – עד הטיפה האחרונה. האמיני לי! אך את חייבת להצטרף אלינו, ורוניקה. הכי חשוך לפני עלות השחר. בבקשה.״
הארץ המובטחת כבר השתקפה לה באופק. המים הגיעו לקרסוליה של ורוניקה.
״אבל למה דווקא אנייי??״ בכתה ורוניקה, הדמעות זולגות ומצטרפות לים שעל הרצפה.
״עדיין לא הבנת?!״ שאל הזר בקוצר-רוח, ״כולנו באותה סירה!״