מירי הזדיינה עם אלוהים.
אלוהים לא הדליק סיגריה אחרי, קודם כל כי אין לו ריאות, ודבר שני העישון גורם לאימפוטנציה.
אז איך זה להזדיין עם אלוהים?
דמייני את השקיעה המרהיבה ביותר שראית בחייך – נגיד בפיליפינים, כשהרקיע נמרח בורוד-צהבהב בין כחול לתכול, מעל מצוקי-הגיר שעולים מן הים כמו הזקפה של כדור-הארץ, או בקאדיז, מול כתום בראשיתי מתבקע שלרגע גורם לך לחשוב שאת הולכת להתנגש בשמש – דמייני את כל זה נכנס לך לתוך צוואר הרחם.
זאת ועוד – כשמתנים אהבים עם הכל-יכול – עם האלפא ועם האומגה – זה לא רק שהוא בתוכך, ממלא אותך בהרגשה שלא חווית מעולם וכנראה גם לא תחווי, שהכל בעצם בסדר, ותמיד היה ותמיד יהיה, שאת בטוחה, יש מי ששומר עלייך, זה לא רק זה, כי אלוהים כמו שהוא בפנים ככה הוא גם בחוץ, והוא עוטף אותך, עוטף אותך כמו רחם בטוב האינסופי של הבריאה, ואת יודעת שכל רוע וכל כאב וכל פרידה לאורך הדרך היו בסך-הכל ניצבים בדרמה האדירה שביים אותו הטוב, ואת רואה את הראשית והאחרית ואת כל מה שביניהן כאילו היו רגע קוונטי-סינגולרי אחד, ואת מבינה שהזמן כולו הוא בסך-הכל הפוגה קצרה בנצח, ואת נותנת לזה לסחוף אותך ולהטביע אותך ואת סוף-סוף מרשה לעצמך להיכנע, עד שאת נעלמת בתוך זה.
אז את כל זה מירי חוותה באותו לילה.
וחוץ מזה, היא גמרה פעמיים.
לקח לו זמן, לאלוהים, להכניס את מירי למיטה.
עכשיו שלא תביני לא נכון, הוא לא מהאלה שכל מה שמעניין אותם זה סקס ונעלמים.
החיזורים שלו היו כנים, הוא בקטע של משהו רציני; מיצה את הרווקות.
אבל מירי בחורה חשדנית, ובצדק. לפני אלוהים, כל פעם שהיא פתחה את הלב שלה בפני גבר, איכשהו זה נגמר כשהוא מדמם לה בין הידיים (לא הגבר. הלב שלה).
בכל אופן, מההתחלה היא לא עשתה לאלוהים חיים קלים.
רק לגרום לה להבחין בו, זו כבר הייתה משימה לא פשוטה, בהתחשב בעובדה שאין לו גוף ושהוא נמצא בכל אתר ואתר ושמלכתחילה מירי עצמה היא חלק ממנו והוא חלק ממנה.
אז דבר ראשון הוא בא לה בחלום.
מירי הרגישה שהיא עפה, ואז זה התערבב עם פסוקים אירוטיים משיר השירים ורישומים מהקאמה-סוטרה, כשהיא התעוררה היא הייתה כל-כך רטובה שהיא שלחה יד למגירה והתחרעה על הדילדו.
זה המשיך עם כל מיני רמזים בכוכבים, או הספרה 1, שפתאום הופיעה בכל מקום בתדירות ששמה ללעג את האקסיומות של תורת ההסתברות, בקיצור, סדרה של צירופי מקרים, שכל מי שחרף הזבל הפוסט-מודרני שמאגף אותה מכל עבר, עדיין נותר בליבה שביב של אמונה בקסם של הקיום, לא תהיה מסוגלת להאמין שאלו צירופי מקרים, גם אם היא ממש תתעקש.
בסוף מירי התרצתה.
היא עדיין לא הייתה מודעת לכוונותיו הרומנטיות של אלוהים, אבל ערב אחד, כשהיא ישבה על הספה מול הטלוויזיה, וחשבה, לגמרי לא בקול רם, שבא לה פיצה טבעונית, ובאותה שנייה הפעמון צלצל והיה שם שליח שהגיע לשכן ממול ונתקע עם מגש טבעוני מיותר, היא אמרה, אוקיי, אוקיי, אני מוכנה.
בוא.
לפני שנמשיך, את בטח שואלת את עצמך, למה, למה מירי למען השם, למה אלוהים בחר דווקא בה, למה היא ולא אני?!
ובכן, זה לא בגלל שמירי הייתה איזו בתולה חסודה שהתנזרה מכל תענוגות החיים, אמא תרזה בת-ימינו.
לא, מירי הייתה בחורה רגילה, עם ספה וטלוויזיה ודילדו במגירה, כמוני כמוך.
ההדבל היחיד בין מירי לבין כולנו היה שאכפת לה.
ולא סתם אכפת לה.
אכפת לה מהכל.
מחתולים ומעצים ומילדים בסוריה ומאבנים ומהכלכלה, ומזה שהפיצה הטבעונית שהיא הזמינה בשקיעה הורודה-צהבהבה בפיליפינים עולה כמו שבוע עבודה של הבחורה שהגישה לה אותה, ומזה שמגש הפלסטיק בו הפיצה הוגשה אף-פעם לא באמת יתכלה.
ולא סתם אכפת לה מהכל.
אכפת לה באמת.
אכפת לה מהסוג של אשכרה לעשות משהו בנוגע לזה.
זה נשמע בנאלי, אבל כמה אנשים את מכירה שאכפת להם באמת מהכל ועוד אשכרה עושים משהו בנוגע לזה?
ובעיני אלוהים אין דבר יותר סקסי מאכפתיות.
ככה הוא, מיושן.
אה, וגם יש לה גוף של מתעמלת בת עשרים.
בקיצור, הם יצאו לדייט. הליכה על החוף לאור ירח, ובסוף פיקניק. עוד הם צועדים, והכוכבים והשמיים וכל צבאם מנגנים מזמורים חסרי-צליל, רק לכבוד מירי, וזו הייתה המוזיקה המושלמת ביותר שאוזניים אנושיות אי-פעם לא שמעו.
מירי דאגה לאוכל וליין, כי, ובכן, לאלוהים אין לא בלוטות טעם ולא מערכת עיכול. מה שכן, כשמירי התענגה על הסופלה, הניצוצות עלו מעלה-מעלה ואלוהים דפק וואחד הנאה בברואיו.
הדייט היה, בהיעדר מילה יותר מתאימה, אלוהי.
יש לה כלל, למירי, אף-פעם לא לשכב עם גבר בדייט הראשון, חוץ מפעם אחת במקסיקו ואלוהים יודע איזו טעות זאת הייתה, אך אלוהים הוא לא בדיוק גבר, זה לא אומר שהיא אוהבת נשים או אפילו פתוחה לנסות, כי אלוהים הוא לא בדיוק אישה, הוא גם וגם או לא זה ולא זה, מה גם שכבר עברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה אם לא מחשיבים את הדילדו, ואם אין בולבול שמעורב אז לא סופרים את זה ברשימה, על כל פנים מירי הלכה על זה.
וואו.
החיים אחרי שמזדיינים עם אלוהים הם לא החיים שלפני.
מאותו לילה, זה כאילו הוא תמיד איתה, תמיד בתוכה; כאילו היא תמיד בעיצומו של זיון.
וככה אי-אפשר לתפקד בחיים הרגילים.
את מכירה מישהי שמסוגלת למלא טבלת אקסל בזמן שהדגדגן שלה רוטט, או לעמוד מול כיתה כשיש לה לשון בפי-הטבעת?
גם אני לא.
בלית ברירה, מירי התפטרה.
גם שיחות-חולין עם אנשים כבר נהיו לה קשות; לכי תסבירי להן, עם הזיונים הממוצעים שלהן וטבלאות האקסל, מה זו אקסטזה; מה הפוטנציאל האמיתי של הקיום הזה.
מירי ואלוהים המשיכו לצאת, ובחודשים הראשונים זה היה ממש ירח-דבש, עם שיחות נפש עד אור הבוקר ואורגזמות מעולמות עליונים.
אבל אחרי קצת פחות משנה, ממש לקראת התאריך שלהם, מירי התחילה להרגיש שמשהו חסר.
אמנם היא ואלוהים היו ביחד, מה זה ביחד, יותר ביחד מזה אין, אחדות מוחלטת שכזו שמורה רק לאלו שצלחו את גבולות החומר, החלל והזמן.
אבל זה הרי יותר מורכב מזה.
אם מישהי שאלוהים לא נגלה אליה הייתה מסתכלת על מירי מהצד, מטיילת איתו על החוף לאור ירח או מלקקת איתו גלידה טבעונית, בשל כל עניין המחסור בגוף וההתפשטות לאינסוף, היא הייתה עלולה להתבלבל ולחשוב שמירי בעצם מטיילת או מלקקת, איך אומרים, לבד.
לא; זו לא הייתה השגרה ששחקה, לא בגלל שהוא לא קנה לה פרחים – מירי קיבלה שדות של פרג באביב וחצבים בסתיו. אלוהים מתחדש כל רגע; כמי שנמצא מחוץ למימד הזמן, עול החזרתיות לא מונח על כתפיו, הוא לא מחפש ריגושים כי הם בכל מקום.
זה לא היה פער הגילאים – אפילו שאינסוף שנים ומשהו לא הולכות ברגל. גם לא מספר הילדים הלא-מבוטל שלו מנישואים קודמים עם השכינה (לא השכנה, השכינה).
זה גם לא שהוא הסתכל על אחרות – הוא אלוהים נאמן לאללה. אלוהים של אישה אחת.
לא, זה לא היה הוא. זו היא.
״אנחנו רוצים דברים שונים, אתה מבין, אתה, אתה כבר ראית הכל, חווית הכל. אבל אני, אני צריכה מישהו שהכל חדש לו, מישהו שעדיין לא ראה, מישהו לגלות איתו ביחד. מישהו כמוני.״
אלוהים שתק.
ברור שהוא מבין.
זה לא שהוא לא ראה את זה בא. שוב, היה הווה יהיה, אצלו זה היינו-הך.
עם יד הלב, גם לאלוהים כבר קצת ירד ממנה. הוא הרגיש שהיא מפתחת בו תלות, כבר לא מתראה עם חברות, מתרחקת מהמשפחה.
וכשחושבים על זה, גם אני בעצם כבר לא יודעת, אם מירי באמת הזדיינה עם אלוהים כמו שהיא אומרת, או שכל הזמן הזה היא בכלל, איך אומרים, מאוננת.
על כל פנים, עדיין היה אכפת לו ממנה כבן-אדם, בכל-זאת, אלוהים, לא חשוב שהוא המאהב של מירי הוא גם אבא שלה – שימי רגע בצד את הפסיכולוגיה הפרוידיאנית ובמונחים א-דואליים המשפט הזה עובר – וגם אח, וגם חבר, ולמרות שהוא עשה בחוץ כאילו הוא עצוב, בפנים אלוהים ממש שמח, כי מי אם לא הוא ניסח את אותו חוק קוסמי נשגב, אותה תכלית עילאית של הקיום האנושי, אותו סוד שידע כל נביא לאורך ההיסטוריה: בחיים האלה יש רק דבר אחד מתוק יותר מלהזדיין עם אלוהים – להתאהב בבשר ודם.
אלוהים נתן לה את ברכתו כשהיא התחילה, בזהירות, בסקרנות, לצאת עם יוסי מהמשרד.
אחרי הכל, איזה מן אלוהים הוא היה אם הוא היה בורא את מירי רק כדי שתזדיין איתו כל היום? ובשביל מה בכלל לברוא את יוסי?
ועל-אף שהלב שלה זוכר את הדימומים שלו יופי, כל דימום ודימום, אפשר לומר שהזמן שבילתה עם אלוהים היה סוג של חוויה מתקנת, מספיק לפחות בשביל לנסות.
אז אמנם אלוהים ומירי לא התחתנו ולא נולדו להם הרבה אלוהימים קטנים; כאלו כבר יש לנו למכביר – אלוהים כמו שהוא אחדות ככה הוא גם ריבוי.
הילדים שנולדו למירי ויוסי לא היו נביאים גדולים; אחד מדריך קייט-סרפינג, אחת קונדיטורית, והקטן בחקלאות.
אבל כל אחד מהם יחיד ומיוחד במינו.
כשמירי נרדמת חבוקה בזרועותיו של יוסי, היא אוהבת להרגיש את העור שלו נדבק על שלה, את השיער בחזה, את הציפורניים.
ולפעמים, באירועים מיוחדים, היא עדיין קופצת לקוויקי עם אלוהים.
יוסי סבבה עם זה, מאחר שאלוהים הוא לא בדיוק גבר זה לא ממש בגידה מבחינתו.
יותר מזה, לפעמים אלוהים אפילו עושה ליוסי טובה, מאחר שאלוהים הוא לא בדיוק גבר זה לא ממש גיי.
ובאירועים ממש ממש מיוחדים, לאור ירח, שלושתם מזדיינים יחד.
וכשיוסי נמצא בתוך מירי, הירח מעל, ואלוהים ביניהם, את יודעת שכל עניין הקיום הזה שווה את הטרחה.