המחירים עלו למעלה.
עד לקומה האחרונה.
הם חסמו אותה מבפנים עם בריקדות.
״לא יורדים!!״
האנשים למטה נכנסו לפאניקה.
״רדו תכף ומיד!״ קראו האנשים מהרחוב לכיוון הפנטהאוז, באמצעות מגפון.
״לא יורדים!״ צעקו המחירים.
חלק מהאנשים הציעו לעלות לפנטהאוז ולהתעמת עם המחירים.
אבל הדולר אחד שמר על הדלת, ומאחוריו חיפו התשעים ותשע תשעים והתשעים ותשע תשעים ותשע.
שאר המחירים התפננו בלאונג׳.
״אם אתם לא תרדו, אנחנו.. אנחנו..״ קראו האנשים.
״אתם מה??״ צעקו המחירים מהמרפסת ופרצו בצחוק מתגלגל.
האנשים לא ידעו מה לעשות.
״זה פשוט לא פייר שאתם שם למעלה ואנחנו כאן למטה!״ צעק איש אחד.
״פייר באבוהה!״ צעקה השתיים בעשר, ״זו לא אשמתנו שאתם לא עליתם קודם!!״
האנשים התחילו ממש לכעוס על המחירים, ולפחד.
אבל המחירים נשארו למעלה.
נדמה היה שהם לעולם לא יסכימו לרדת.
האנשים היו בטוחים שמתישהו המחירים יהיו חייבים לרדת, בגלל שתיגמר להם האספקה. אבל למחירים היו מסוקים, והם הצטיידו דרך הגג.
שדרנית החדשות דיווחה מסביב לשעון על המחירים הסוררים, שעלו למעלה, הסתגרו בפנטהאוז ומסרבים לרדת.
״רדו, מחירים, רדו!״
היו אנשים שהתחילו לעלות במדרגות, אך המדרגות היו רבות, והרגליים כאבו. כשהתקרבו לפנטהאוז, האנשים כבר היו מותשים. והיו שם כל-כך הרבה מחירים, כמו צבא. הם הדפו את כל מי שניסה לעלות ולהוריד אותם.
המומחים חשבו מסביב לשעון, כיצד ניתן לגרום למחירים לרדת. צוות המומחים היה מורכב מקצין ספץ למו״מ מול חוטפים, משפטנית, פסיכיאטר בכיר ופרופסור לתורת המשחקים.
האפשרות של שימוש בכוח הייתה על השולחן.
הפרופסור לתורת המשחקים שרטט טבלה, קבע ערכים שונים לתרחישים שונים, וחישב את שיווי-משקל נאש.
״אתה לא מבין שהערכים שלך שגויים, פרופסור?!״ זעק הקצין, ״אתה צריך ללמוד לחשוב כמו מחיר, להיות מחיר.״
הוא לקח את הטבלה, כיווצ׳ץ׳ אותה ועשה ממנה נייר טואלט.
המשפטנית חיפשה פרצות בחוק שיכריחו את המחירים לרדת.
הפסיכיאטר דווקא סנגר על המחירים.
״חבר׳ה, חבר׳ה, בואו, מדוע מבקשים אנו לכפות את תפיסת העולם שלנו על המחירים? אולי הם מאושרים שם למעלה? מי אנחנו שנקבע להם מה טוב ומה רע?״
גם שדרנית החדשות אמרה שלמחירים היו סיבות טובות לעלות.
רק לאחר שכל הפרשה תסתיים, יתגלה שהפסיכיאטר נהג לעלות לפנטהאוז בסופ״שים, ולבלות עם המחירים ועם שדרנית החדשות בג׳קוזי עם קוקטייל.
פעם אחת, נשמע טראח גדול על המדרכה. חבית נפט קפץ. כל המלחמה הזאת השפיעה עליו מה זה קשה.
יום בהיר אחד, האנשים הביטו מעלה, ולפתע ראו שהבניין מתארך.
המחירים החליטו לבנות קומה נוספת, ולעלות עוד.
הם גם התחילו להעלות תמונות מהג׳קוזי לאינסטגרם ולהשוויץ.
הפנטהאוז היה כל-כך יפה ומפואר, והדירות למטה כל-כך מכוערות וקטנות ועם עכברושים.
״עד כאן,״ אמרו האנשים.
הם החלו לנענע ולשקשק את הבניין, כמו רעידת-אדמה. המחירים החלו להרגיש בחילה, כמו בשייט בקאריביים.
״אין ברירה,״ אמרו המחירים בינם לבין עצמם, ״חלק מאתנו יהיו חייבים לרדת.״
המחירים הגרילו ביניהם.
יצא שדיור צריך לרדת.
הבעיה היא שאם הוא יורד כולם חייבים לרדת, אז המחירים ביטלו את ההגרלה. הם לא היו מוכנים שכולם ירדו רק בשביל שדיור ירד. אפילו לא מדרגה אחת.
האנשים לא היו מספיק חזקים בשביל להוריד את המחירים בכוח.
עמוק בפנים, האנשים בכלל קינאו במחירים. עם יד על הלב, אם הם היו במקום המחירים, גם הם היו עולים למעלה ומסרבים לרדת ומסתלבטים בג׳קוזי.
בסוף איש אחד מצא פתרון.
הייתה רק דרך אחת להוריד את המחירים.
זה היה די פשוט, וזה גם עבד.
האנשים הביאו מלא פועלים סינים וכמה מבנגלדש.
במשך שש-עשרה שעות ביממה, הפועלים הסינים והכמה מבנגלדש הורידו את המחירים בשביל האנשים, בכוח. הם פלשו לפנטהאוז. היו אבדות בנפש, אך הפועלים לא נכנעו עד שאחרון המחירים ירד. לא מפאת מסירות או תחושת-שליחות – פשוט, לא נותרו להם הרבה ברירות.
הפועלים הסינים והכמה מבנגלדש המשיכו לעמוד על המשמר במשך שש-עשרה שעות ביממה, כדי לוודא שהמחירים נשארים למטה. והפועלים הזיעו והתנשמו, אבל האנשים דווקא חיו בסבבה.
אמנם לא בסבבה כמו המחירים, אבל לפחות לא כמו הפועלים הסינים והמבנגלדש.
והאנשים היו סוף כל סוף שמחים בחלקם, והצדק נעשה.
והמחירים היו סוף כל סוף למטה, יחד עם האנשים.
והאנשים יכלו סוף כל סוף לשוב לקנות, ולרכוש, ולהזמין.
וזו הייתה הגאולה.