יהיה זה מן הראוי לשער, שמרבית הקוראים בני ימינו יתמהו, מה כה מיוחד בסיפור אודות הילדה הקטנה שנולדה עם שתי עיניים.
וכיצד ניתן להאשימם?
הרי ברגע זה ממש, הם קוראים את אותו הסיפור בדיוק, באמצעות שתי עיניהם שסוקרות את הדף – שתיהן מתבוננות החוצה, מחפשות דבר-מה שם בחוץ, כאילו עשויות הן למצוא אותו.
אף יהא זה ראוי לשער שאותם קוראים מעולם לא שאלו את עצמם מדוע בכלל יש להם שתי עיניים. הרי עין אחת היא די והותר, ולשם מה זקוקים אנו לבזבוז משאבים שכזה? שכן, אם ישנו בנמצא חוק אחד המושל בטבע ביד רמה, הרי זוהי היעילות. ואולי הם כן שאלו, אך הסתפקו בתשובה אקראית של איזה מדען שעיניו עצומות לרווחה, אודות איזה מרחב תלת-ממדי או משהו משעמם בסגנון הזה.
אולם כל מי שייחשף להסבר הראוי בנוגע לשתי עינינו, לעולם יסרב בתוקף להסתפק בהסברים כה דלים. וכדי להבין לעומק על מה כל המהומה בסיפור אודות הילדה הקטנה שנולדה עם שתי עיניים, ראשית כל יש להבין לשם מה יש לנו שתי עיניים מלכתחילה.
אכן, מאז ומתמיד היו לבני האדם שתי עיניים. רק שבאותם ימים, טרם נולדה אותה ילדה קטנה, לא היו אלו שתי עיניים שפונות כלפי חוץ. אלא – וזוהי האמת לאמיתה – עין אחת בלבד פנתה כלפי חוץ ואילו השנייה – פנימה.
לכל עין היה תפקיד משלה. תחומי האחריות של עין ימין הסתכמו בכל ההתרחשויות בעולם החיצוני; הודות לה הסתנוורו בני האדם למראה הנופים והימים והתכווצו אל מול הזוועות והעוולות, קראו עיתונים, ציירו ציורים, פגשו אנשים והביטו אל הכוכבים, ובעיקר הצליחו להימנע מהיתקלות בחפצים.
אך בעוד כבודה של עין ימין מונח במקומו – ואכן חשוב שלא ניתקל בחפצים – לעין שמאל היה תפקיד עצמאי ושונה לחלוטין מזה של עמיתתה.
שכן בעוד עין ימין הייתה נלטשת אל העולם ומראותיו, עין שמאל הייתה ננעצת פנימה – אל תוך הנפש. ואיזה עולם היא גילתה שם – רגשות, מחשבות, משאלות, זיכרונות, מה לא ראתה עין שמאל. וכשם שעין ימין נישאה אל הכוכבים, וחזתה במרחבים אינסופיים של היקום, כך צללה עין שמאל פנימה, והתבוננה בעומקים אינסופיים של הנפש.
הקורא הביקורתי הממולח עשוי לקבול: וכי מה? מה העניין הגדול בהבדל שבין עין ימין ועין שמאל?
אותו קורא חביב לא מתאר לעצמו שלאותו פרט שולי, אותו הבדל פעוט בין חוצה ופנימה, היו השלכות מרחיקות לכת על חייהם של בני-האדם. והכוונה כאן איננה רק לאותן היתקלויות ראש תכופות בין שני מכרים ותיקים, שבשוגג קרצו זה לעבר זה בעין ימין – משעשעות ככל שיהיו.
ובכן, ההבדל העיקרי בין ימינו אנו לבין אותם ימים, אשר בחוגים מסוימים כונו ימי הפיקחון, היה מהותי מכך לאין שיעור: בני האדם באמת ראו זה את זה.
אדם שבע ידע עד כמה האוכל חיוני עבורו, וכמה הוא ירא ממחסור. באופן כמעט טבעי הוא ראה את סבלו של הרעב וחלק אתו את מזונו.
בעזרת עין שמאל מנהיגי אומות ראו את החלק באישיותם שתאב לכוח, זה עזר להם לפנות את מקומם כשאותה תאווה לא שירתה עוד את העם שלהם.
עין שמאל של הגבר זיהתה את נטייתו לעצלות, וכך הוא סירב לתת לאשתו לדאוג לענייני הבית לבדה. האישה ויתרה לפעמים על הצורך במושלמות וחיזקה את הגבר שלצדה.
כאשר עין ימין של האדם הלבן ראתה אדם שחור והתמלאה בתחושת עליונות, עין שמאל קלטה זאת מיד והוסיפה זיכרון מימי בית-הספר, בו כל הילדים החרימו את אותו אדם לבן. לא הייתה לו ברירה אלא לחבק את האדם השחור שפגש.
נוצרים, יהודים, מוסלמים ובודהיסטים, כולם ידעו עד כמה מנהגיהם מעצבים אותם ומקנים להם משמעות ותעצומות-נפש – ברוב המקרים הם לא הצליחו להעלות על דעתם לשלול את אותה הזכות מאלו שמנהגיהם שונים במקצת.
אפילו בני-הנוער המרדנים ידעו שעמוק בפנים הם בעיקר משתוקקים לעמוד איתנה בעולם בנבדלותם, והשתדלו להקל על הוריהם.
כל אלו שנכוו מבגידות החיים, שהאהבה פסחה עליהם פעם אחר פעם ופינתה מקומה לטובת האכזבה, ההישרדות והמכאוב, עמדו בתוך צערם בכניעה, ואזרו כוחות מחודשים, שאפשרו להם לבטוח באדם שהגיע ביום מן הימים לעזרתם.
וכך חיו בני האדם, בשלום יחסי, מדי יום ביומו. אמת – קונפליקטים ואתגרים פקדו אותם גם בימי הפיקחון, שהרי גם רמת חדותה של עין שמאל לא תמיד הייתה 6/6 . אף-על-פי-כן מסוגלים אנו להזדהות עם מצוקתם של שני הורים טריים ומודאגים, שהתגוררו בכפר קטן, עדן שמו. אם להשתמש במושגים של התחלה וסוף, היה זה אותו יום בו הגיחה לאוויר העולם בתם הבכורה, בו דקות ספורות לאחר מכן אחזה את האם תחושה חדשה שלימים כונתה בלבול, בו האב המסור כבר תיאר לעצמו מה עשויות להיות ההשלכות של עין שמאל שפונה החוצה, שהיפוכה אפשר לחזות בפחד והכעס באותה הממשות של הכיסא והשולחן, שבזכות היעדרה התפכחו בני-האדם מדי פעם לפעם וראו את אחיותיהם ואחיהם נכוחה.
לא היו קלים הם, החיים, עבור ילדה קטנה ששתי עיניה פנו החוצה, אף לא עבור שני הוריה המסורים.
אמנם הם חיבקוה כאשר הצעצוע איבד במהרה מקסמו לטובת הצעצוע הבא שקלטו עיניה, וכאשר דקות ספורות ללא אוכל הפכו לבכי מיילל.
אמנם הם שוחחו עימה כשהשמלה לא מספיק החמיאה לה, וכשחברתה לכיתה הייתה חכמה יותר, כשהיא הייתה יפה יותר, כשהיא הייתה שמחה יותר ממנה.
אמנם הם ניסו בכל כוחם לפייס אותה כשהאדם הדתי היה הוזה ומגוחך והחילוני ריקני ושטחי, העשיר חמדן ואנוכי וחסר-הבית מטונף ומסוכן, השחור פראי והלבן מזויף, הימני פאשיסט והשמאלני יפה-נפש.
אמנם עין שמאל שלהם עשתה כמיטב יכולתה; אולם בעיניה של הילדה הקטנה, שפתאום, בלי לשים לב, בעצם הייתה כבר גדולה, הם עדיין היו הורים אטומים, לא מבינים, עיוורים.
אמנם הם ראו את ילדתם בבת עיניהם. אך הם לא ראו הכל.
בניסיונותיהם החוזרים ונשנים לגרום לה להביט פנימה, הם כשלו מלראות שללא עין שמאל, ילדה קטנה אינה מסוגלת להתבונן פנימה כל-כך מהר. משום שאם היא הייתה מתבוננת פנימה, היא לא הייתה רואה דבר מלבד תהום. והיא הייתה נבהלת עד עמקי נשמתה מהמחשבה שאולי התהום הזו היא מה שהאנשים קוראים לו בדידות, ושאולי התהום שלה כל-כך עמוקה, שהיא לעולם לא תוכל לחלוק אותה עם אדם שלא נמצא יחד איתה בתהום.
וכפי שלבטח כבר ניחש הקורא היקר, כאן טמון סוד מגבלתה של עין שמאל: ישנם דברים מסוימים בנפש האדם האחר שאין ביכולתה לראות, אם עין שמאל של אותו אדם לא רואה אותם קודם לכן; לעיתים נדרש אדם לראות את עצמו על-מנת שאחרים יהיו מסוגלים לראותו. ולפחות הפעם הצדק היה עמה, עם הילדה הגדולה, שעד לא מזמן עדיין הייתה ילדה קטנה – הוריה היו עיוורים לאותו חלק בה שהיה רק שלה, שרק היא הייתה יכולה לראות, ובו בזמן לא הייתה מסוגלת לראות.
וכך קמה הילדה הקטנה, ארזה חפציה, נפרדה מהוריה, שמה פעמיה ויצאה לראות את העולם.
~
העולם לא מצא חן בעיני הילדה.
בין טרמפ לבין רכבת, בין מלון לשק שינה, כל מה שהיה לה עודנו נותר חסר-משמעות ואת כל מה שלא היה לה היא עודנה חמדה נואשות – בין אם היה זה חפץ, מקום או אדם – כמעט רצתה שיהפוך להיות חלק ממנה.
היא חזתה בשקיעות וטיפסה על ההרים, סעדה אצל המבשלים, רקדה עם המחוללים ושוחחה עם הפטפטנים. היא אפילו התפללה עם יראי האלוהים ועבדה את האדמה עם החקלאים, היא ראתה את כל מה שיש לראות ותמיד עזבה בדיוק ברגע שבו מה שהיא ראתה חדל מלהיות ראוי.
עבור אלו שמאמינים ברעיונות מהסוג הזה, קל להתבלבל ולחשוב שהיה זה צירוף מקרים שהפגיש יום אחד בין הילדה לבין רועה הצאן הזקן. קל להתבלבל ולחשוב כך, משום שאותו רועה, אשר אל ביתו הצנוע נקלעה הילדה באחד ממסעותיה, לא העלה על דעתו עד כמה ייגע לליבה כאשר יספר לה את סיפורו של בנו, שנולד עם שתי עיניים שפונות כלפי חוץ. הוא לא יכול היה לדעת עד כמה סיפורו קשור בסיפורה של הילדה, משום שלרועה הצאן הזקן היו שתי עיניים שפונות פנימה; היו לו שתי עיני שמאל.
הרועה הפליג בסיפור חייו וחיי בנו בעוד הילדה מסכיתה וגומעת כל מילה. ובפעם הראשונה בחייה עטפה את הילדה הקטנה תחושה כה חזקה, השתוקקות שהתאווה הייתה זרה לה, רצון אמיתי וטהור שבקע מבפנים. בפעם הראשונה בחייה התעוררה אצל הילדה הקטנה התחושה שנהוג לכנות בשם ׳עניין׳.
היא רצתה לשמוע כל פרט על בנו של הרועה הזקן, כל זיכרון, כל הרגשה. אילו הייתה לה עין שמאל, היא הייתה מזכירה לה את כל הרגעים בהם הרגישה שונה או חריגה, היא הייתה חושפת עבורה את כל הניסיונות הבלתי-מודעים למצוא משען באחר שהוא כמוה, היא הייתה מראה לה את עוצמתה של הכמיהה להיות שייכת, להיות מובנת, להיראות.
ההתעניינות הייתה כה חזקה וניכרת, שכאשר ביקשה הילדה – בתום דבריו של הרועה – לפגוש את בנו, היה זה, ובכן, צפוי. למרות שהילדה לא פירטה מדוע היא כה נלהבת לפגוש את הבן, הרועה הזקן, אשר כבר ראה דבר או שניים בחייו, כבר היה יכול לנחש מדוע. ולאחר שהרועה שרבט על פיסת נייר את הוראות ההגעה לבית הבן, וסיפר לה שביתו נמצא בתוך עיירה שלמה של בנות ובנים שנולדו עם שתי עיניים שפונות החוצה, ניתן לומר במידת מה של ביטחון שהילדה ידעה שזהו המקום שאליו היא צריכה להגיע – ושאולי היה זה הדבר הראשון שהיא ידעה אי-פעם.
ללא גינוני נימוס או אילוץ חיצוני כלשהו, הודתה הילדה לרועה הזקן מתוך מעמקי הווייתה, ועלתה בזריזות על הרכבת הראשונה לעבר העיירה בבל.
~
עם הגיעה לעיירה, הופתעה הילדה לגלות עד כמה יפה ונקייה הייתה בבל, כמה מסודרת ויעילה.
על אף שהרחובות היו כמעט ריקים מאנשים להיוועץ בהם להכוונה, בקלות מופתית היא הגיעה מתחנת הרכבת שבמרכז העיירה, אל הרובע הכהה שבאזור המזרחי, שם מצאה כהרף-עין את שכונת החול, עלתה במעלה המדרגות של גבעת הרום, פנתה לרחוב הדממה, וצלצלה בפעמון הבית הסגול שמספרו שמונה.
הדלת נפתחה, ואל מול הילדה נגלה נער בן גילה – מעט נדהם ומבולבל – האדם בעל-שתי-עיניים-חיצוניות הראשון שפגשה בחייה. ואילו הייתה מסוגלת עין שמאל של הילדה לחזות באותו הרגע ובחשיבותו במלוא הדרם, לזהות את ההתרגשות שגעשה בה ואת האבן שנגולה מעל ליבה, היא הייתה מחבקת את הנער בכל כוחה ולא עוזבת לעולם.
הילדה הסבירה לנער בפירוט רב אילו נסיבות הביאו אותה להתדפק על דלתו ללא כל התראה מוקדמת, שכן כפי שהסתבר מאוחר יותר, עבור תושבי בבל אין זה כלל וכלל דבר שבשגרה, לקפוץ לביקור פתאומי אצל שכניהם.
הנער הזמין אותה להיכנס לביתו ומזג לה כוס תה חמה.
הילדה לא גרעה עין מן הנער בזמן שסיפר לה על אביו הרועה שמעולם לא הבין אותו ומעולם לא ראה אותו, על כל סוגי האנשים השונים שתמיד טעו בעוד הוא צדק, ועל העולם המשעמם והזר שיצא לגלות ולשווא. הנער סיפר את סיפורו והילדה הפליגה בתוך קולו, שומעת את סיפורה שלה נובע מבין שפתיו. ובזמן שהם דיברו החל להתרחש אצל הילדה דבר מה מאוד משונה ולא מוכר.
היא סיפרה לנער על הוריה, אך במקום לתאר כמה אטומים ומרוחקים הם היו, היא בחרה לספר עד כמה הזדקקה לאהבתם וכמה התאכזבה מכך שלא הצליחו להבין אותה. היא הזכירה את כל האנשים שהיו כה שונים ממנה במנהגיהם ובמראם, רק תוך כדי שנעצבה על כך שלא השכילה למצוא בתוכה את החמלה לבטוח בהם, ליצור עימם קשרים, לאהוב אותם. היא שיתפה את התסכול ממסעותיה בעולם כמעט מבלי לבוא בטענות לאף-אחד, אפילו לא לעצמה. ולאחר כמה דקות או כמה שעות של שיחה, החל הנער מספר לילדה את סיפורה של בבל:
״בבל הוקמה על-ידי מאות, אולי אלפי בנות ובנים שנולדו עם שתי עיניים חיצוניות, ומצאו זו את זה לאחר מסע ארוך של חיפוש. הם התקבצו יחדיו במקום הזה מכל קצוות העולם – מזרחיים ומערביים, צפוניות ודרומיות, בני-מדבר ושוכני-יערות, אנשים שחורים, לבנים, צהובים ואדומים. בנות רעשניות ובנים שקטים, מוסלמיות ויהודיות, נוצריות ובודהיסטיות, חילוניים מכל הסוגים. הגיעו לכאן מלומדים וחוטבי עצים, גבוהים ונמוכים ושמנים ורזים, הומו, הטרו וטרנס-סקסואלים. כולם היו שונים בתכלית אחד מהשנייה למעט המכנה המשותף שחיבר ביניהם, ונדמה היה שהוא די והותר. הם כל-כך שמחו למצוא שותפים ושותפות, והיו סמוכים ובטוחים שדבר לא יוכל להשתבש לעולם.״
הנער נאנח.
״אז בעזרת עיניהם החדות הם בנו את בבל בדקדוק ובתבונה, וחלקו את האדמה הזו, איש איש באמונתו. וכך היה, למשך זמן-מה.
אף אחד לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אך במוקדם או במאוחר, עיני ימין של המערביים כבר לא סבלו את מנהגיהם המוחצנים של המזרחיים, או שאולי היו אלו עיני ימין של המזרחיים שראו במערביים מופנמים ומשעממים. בכל אופן, המזרחיים סברו שכל תושבי בבל צריכים ללמוד להיות מוחצנים וקולניים בעוד המערביים דרשו שכל התושבים יהיו שקטים ורגועים. ממש רגע לפני שהדיונים התלקחו לכדי אלימות, הוחלט לחלק את העיירה לאזור מזרחי ואזור מערבי, כך שהמזרחיים יוכלו לראות סביבם אך ורק מזרחיים והמערביים… מערביים.״
״לרגע או שניים כולם חשבו שבכך נפתרה הבעיה,״ הנער המשיך, ״אך למעשה החלוקה לא הסתכמה כאן. כי חיש מהר ראו הלבנים, הצהובים, והאדומים, תושבי שני האזורים – יותר נכון עיני ימין שלהם ראו – שהשחורים היו מכוערים ומאיימים, בעוד עיני ימין של השחורים, והצהובים, והאדומים, ראו שהלבנים היו מתנשאים וצבועים, וכמובן שהיו כאלה שראו את הצהובים כבורים ואת האדומים כברברים.
וכך התחלקו תושבי כל אחד מהאזורים לרובעים לפי צבע עורם. תושבי הרובע הכהה שבאזור המזרחי ראו סביבם רק מזרחיים שחורים, בעוד תושבי הרובע האדמדם ראו רק מזרחיים אדומים, ואותו הדבר לגבי האזור המערבי.
דבר דומה קרה כאשר עיני ימין של תושבי כל רובע פסלו על הסף כל אלוהים שלא היה אלוהיהם, והתפצלו לשכונות לפי דתם, או לפי היעדר דתם.
לאחר טינה שהצטברה אצל התושבים הנוצרים הצהובים המזרחיים הגבוהים כלפי שכניהם הנמוכים על כך שהשלטים בשכונתם לא היו בגובה הנוח ביותר לקריאה, התפרדו תושבי השכונה לגבעת הגבוהים ועמק הנמוכים. כמובן שההיפרדות התרחשה בכל שכונותיה של בבל.
ובאופן דומה התפלגו התושבים לרחובות שקטים ורחובות רועשים, סמטאות מלומדות וסמטאות פועלות.
לבסוף, עיני ימין של אלו שאהבו את הצבע הכחול פשוט לא הואילו לשאת את עוצמתו של הצבע האדום, ואלו שהעדיפו צהוב סירבו לקבל כל גוון ירקרק בשדה ראייתם. וכעת,״ הנער הביט מבעד לחלון ביתו, אל עבר שורה של בתים סגולים, ״כעת תושבי העיירה משתדלים להימנע ממפגשי גומלין שאינם הכרחיים, אם את מבינה למה אני מתכוון.״
והילדה הבינה.
ועכשיו, בנקודה זו, יהיה זה מוטל על הקוראים חדי-העין להחליט האם הנער, בספרו את סיפורו, ישמש מראה עבור הילדה, מראה שתאפשר לה לראות את עצמה באמת בפעם הראשונה. האם הם יביטו עמוקות זו לתוך עיניו של זה, ועיניו של הנער יהוו עיני שמאל עבור הילדה, ועיניה יהוו עיני שמאל עבור הנער. האם יחדיו הם יתדפקו על כל דלתותיהם של תושבי כל הרחובות שבכל השכונות שבכל האזורים של העיירה בבל, ויקראו להם להתבונן אל תוך מצולות עיניהם של אחיהם ואחיותיהם. והאם התושבים כולם יריעו ויברכו על המתנה שניתנה להם, מתנת שתי העיניים החיצוניות, חסד שאילץ אותם להזדקק איש לרעהו.
או שמא יתברר לילדה שהדמיון בינה לבין הנער היה לא יותר מאחיזת-עיניים, ושהנער בעצם חילוני מדי, או כהה מדי, או גבוה מדי, או סגול מדי. והיא תמצא לה בית כחול, ברחוב ההמולה, שנמצא בעמק השפל שבשכונת יהודה, הממוקמת בצפון הרובע הלבן של האזור המערבי. ושם תתגורר הילדה, כאשר מבעד לחלונה משתקפת שורה של בתים כחולים.
יהיה זה מוטל על הקוראים חדי-העין לשאול את עצמם, אם להשתמש במושגים של התחלה וסוף, איזה סוף מוצא חן בעיניהם, ולמה.