הגשם בא ושתף את העיר.
אף-אחד עוד לא ידע אז, כשכל הסיפור הזה התחיל, שהוא יהיה כזה מלוחלח. כולם חשבו, קצת מטאטא, קצת ספונג׳ה, והכל יחזור לקדמותו. אבל הטינופת שנשתפה מהכבישים, הרפש שהיה תקוע במרזבים, הזוהמה שנצטברה בחריצים שבגלגלי המכוניות, יש דברים שרק גשם יכול לנכות, ולא סתם גשם, צריך מבול.
התעטפנו במעילים ומגפיים ויצאנו, אמא ואבא למשרד, אני לבית-ספר. שאר הילדים מגיעים במכוניות, אבל אנחנו תמיד נוסעים באוטובוס, גם כשיורד גשם. באותו יום האוטובוס היה קול-קח מלא שאי-אפשר היה לעמוד בלי לגעת באיזו ברך. כשהגיעה הטחנה שלי, אבא קרע בין כל האנשים, שם לי את הברדס על הראש, משך בסרוכים, ושאל אותי אם אני מפחד. אמרתי לו שקצת. גם אני! הוא אמר, ואז תפס אותי ביד אחת, שם אותי על הכתף, תפס את אמא ביד השנייה, והם רצו איתי עד לשער הבית-ספר.
אני בכיתה ה׳, אבל המורה אומרת שאני חולמני כמו ילד בכיתה ב׳. התבוננתי בגשם שעושה צורות על שמשת החלון, קול פעם על טיפה אחרת, שנוזלת לבדה ברחבי הזכוכית, כאילו מחפשת משהו, עד שהיא מוצאת ערוץ קטן שיצרה טיפה אחרת ומצטרפת אליו. כשהיכה ברק, ספרתי כמה שניות יש בינו לבין הרעם. פתאום קול הילדים התחילו לצאת מהכיתה, ורק בדיעבד הבנתי שנפלו כמה עצים ועמודי-חשמל בעיר, אז החליטו לשלוח את קולם הביתה.
ברחוב היו אנשים עם מטריות, שעוד שנייה התעופפו ברוח, וכאלה שלבשו שקיות-זבל. אבל לא היו הרבה. הרוב העדיפו לחזור מהר הביתה, לשתות שוקו חם ולצפות בחדשות. הקריינית אמרה שסופה כזאת לא נראתה כבר שנים, ושמסרד החינוך שוקל לבטל גם מחר את בית-ספר. התפללתי שהגשם לא ייפסק. יש לי רק חברה אחת בבית-ספר שאני סומך עליה באמת, נלי. במשך כל השיעור אנחנו מעבירים פתקים, אני קוטב משפטים מהספר האהוב עליי, דון קישוט, והיא מטקנת לי שגיאות כתיב. אבל אני יכול להיפגש עם נלי גם בלי ללכת לבית-ספר.
תשתיות-הביוב העירוניות אינן ערוכות לממטרים שכאלה, ככה אמרו בטלוויזיה. בתוך שבוע, כל הצינורות נסתמו לגמרי, והמים החלו לעלות מתוך פתחי-הניקוז שבצדי הכביש, כמו נובעים ממעיין. בטלוויזיה האשימו את ראש-העיר, והוא אמר שחברת המים אשמה. כל ערב כולם חיכו לשמוע, מה יגיד דני רופ, מה יגיד דני רופ, וכל ערב הוא אמר אותו דבר. היום ירד גשם כבד בכל חלקי הארץ, מחר יהיה בהיר.
ממש לפני שהחשמל נפל, המשטרה הנחתה את כולם לא לצאת מהבתים. בשלב הזה, ההנחיה הזאת הייתה כבר די מיותרת, אם שואלים אותי. לנו היה מזל, הבניין שלנו נמצא ברחוב משופע ביפו שיורד עד לים, אבל אפילו הוא הפך לנהר קטן. כל שנותר מהמכוניות החונות היה הגגות, שבצבצו כמו תנינים.
המזל השני שלנו היה שאבא הקים חברה שמפתחת פתרונות אקולוגיים, והוא ידע להכין נרות משמן-זית ונייר טואלט, וגם מיכל אטום לריח, שבו עשינו צרכים. הוא הפך לגיבור של הבניין, כי הוא לימד את כל השכנים איך להכין כאלו בעצמם. יש לנו המון שכנים – בבניין שלנו יש שש קומות, וארבע דירות בקומה, את רובם אני מזהה בפנים אבל לא ממש מכיר אותם. אני מכיר רק את הלל וחברה שלו, כי הוא המורה שלי לספרות וגם בגלל שהם גרים צמוד אלינו, ואת אדה מהקומה מעל, כי הבן שלה, עמרי, היה איתי בגן. אבל אבא מכיר את כולם, ותמיד אומר שלום ומדבר איתם כאילו הם היו חברים ותיקים. מר נאור, איך מתקדם המאמר, גברת ציפרמן, הגב עדיין כואב?
עבור מי שהשתמש בהם בחסכנות, הסוללות במחשבים ובטלפונים הספיקו לשבוע נוסף, בערך. הגשם ירד בכל העולם, וברשתות החברתיות שלחו מלא סרטונים. בסרטון אחד, של רחוב שהיה פנימי, ולא משופע עד לים, נוצר אגם קטן בין הבניינים, והמצלמה צילמה כמה דגים ששחו שם. ברחובות כאלה, המים הגיעו לפעמים עד הקומה השנייה והשלישית, והאנשים עלו לקומות העליונות וישנו אצל השכנים. אצלנו, בזכות השיפוע, המים חסמו רק את קומת הקרקע, בה אף-אחד לא גר. הרבה אנשים התקבצו בגורדי-שחקים במרכז העיר, בלי חשמל, ובלי מים, למרבה האירוניה.
אני אהבתי את המבול. בערבים, אמא, אבא ואני, היינו מתכרבלים בשמיכות בסלון, לאור נרות, ובחוץ הגשם נשמע כאילו הוא אומר לכולם, שששש.. שששש.. לפעמים עוד שכנים הצטרפו אלינו, ואבא היה מקריא את דון קישוט. ״קח את זה, ענק מרושע!״ קפצתי על הספה וכיוונתי את המגב אל מאוורר התקרה. ״זה למענך, דולצינאה!״, המאוורר הסתובב אחרי שהכיתי בו, והצל שלו רקד על התקרה לאור הנרות.
הצבא ניסה להילחם במבול. הבכירים הגיעו לקריה עם הליקופטרים, וגיבשו תכנית טקטית לניקוז המים בעזרת משאבות. לאחר מכן התכנית נגנזה והוחלפה בתכנית לסילוק העננים באמצעות מאווררי ענק, שדומים לטחנות-רוח. ההליקופטרים חגו בתוך הגשם כמו כרישים, אבל הם לא יכלו למבול. הבכירים שינו אסטרטגיה, וראש הממשלה הכריז בחדשות: צריך ללמוד לחיות עם המבול. הכלכלה תתבסס ברובה על דיג, ייבנו גשרים מבניין לבניין לצורך מעבר רגלי, וצוות המהנדסים כבר עובד על סקיצה לתשתית של מערכת גונדולות. שר החינוך פרסם בטיק-טוק שלו, שהילדים ילמדו בדיוק את אותו חומר כמו מקודם, רק במתכונת מבולית, והוסיף, ההצגה חייבת להימשך. הדבר האחרון שרציתי זה שוב ללמוד עם הלל איך לנתח סיפור קצר.
נלי ואני התכתבנו כל יום בהודעות, אבל במידה, כדי לא לבזבז את הבטרייה. היא ואמא שלה גרות בקומה שמינית, אז הן היו בטוחות. אבא הסביר לאמא שלה בהודעות איך לעשות כל מיני דברים, ואמר לה שתדבר אתו בכל בעיה שיש.
בזמן שהבכירים עבדו על התכניות, האזרחים כבר החלו למצוא פתרונות בעצמם, לפחות אלו שלא בכו על מר גורלם ודמעותיהם אך התווספו למבול. את הצרכים הם עשו בפינת הבית, ולכשהתמלא המיכל, השליכו לנהר מהמרפסת. אף-אחד לא גווע ברעב. במזווים היה די הרבה אוכל, אך מכיוון שלא ידענו מתי המבול ייפסק, רבים יצאו מדעתם. היו אלו שהעלו סרטונים לרשתות החברתיות, זעקו שסוף העולם הגיע, המבול לא ייגמר, זה עונש על כל חטאינו. הם קפצו למים ונתנו להם לסחוף אותם. אחרים היו משוכנעים שהנה, אוטוטו זה נגמר, כמו שדני רופ אמר, היום ירד גשם כבד בכל חלקי הארץ, מחר יהיה בהיר. הם סיימו את מלאי המזון שלהם תוך שבועיים, ונאלצו לבקש מהשכנים. והיו גם הסתגלת.. סתגלנים ביותר, הם שלפו חכה והתחילו לדוג מהמרפסת, או בנו רפסודה ושטו לבקר משפחה וחברים. אבא שלך סתגלן, אמא אמרה כל הזמן, והניחה לו יד על הכתף.
״אל דאגה, סאנצ׳ו ידידי, הענק המרושע לא יטריד אותנו עוד! רתום את האוכף, ונרכב למרחקים!״ קפצתי על השולחן, והחרב בידי, ״כן, הוד גדולתך, הבסת אותו!״ קרא סאנצ׳ו, ודולצינאה מחאה כפיים, ״גיבור שלי!״.
״אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה ללמד את הילד?״ שאל הלל. אמא ואבא הזמינו אותו ואת חברה שלו לארוחת-ערב, למרות שהתנגדתי. ״מה הכוונה?״ אבא החזיר לו בשאלה. הוא עושה זאת לעתים קרובות. ״דון קיחוטה הוא דמות גרוטסקית, ביקורת סאטירית על לוחמי-צדק שגיוניים, אבירים מטעם עצמם, שרואים בכל פרוצה נסיכה, בודים לעצמם הרפתקאות ורודפים אחר חלומות, נלחמים במכונות ענקיות ומסרבים לקבל את המציאות כפי שהיא.״ ״באמת?״ שאל אבא, ״ואני דווקא חשבתי שדון קיחוטה הוא בכלל ביקורת על החברה.״ ״ביקורת על מה?״ שאל הלל, ואבא ענה, ״על כך שהיא איננה כל הדברים הללו.״ הלל לגם מכוס היין, וסיים אותה. ״ובכן, בדיוק בגלל זה חשוב ללמוד ספרות.״
הבנתי על מה הם מדברים, בערך, לא הכל, בכל זאת רציתי משום-מה שאבא יוריד להלל בוקס, אבל אבא רק אמר, ״נקודה למחשבה. רוצה עוד יין, חבר?״ ואמא שוב נגעה לו בכתף.
יומיים לפני שהסוללות אזלו לגמרי, הודיעו בחדשות שכל השרתים של פייסבוק וגוגל טבעו במים. הכל נמחק; התמונות, ההודעות, האלגוריתמים, המסמכים, האפליקציות, אנשי-הקשר, כולם חזרו להיות סתם סיליקון ואלומיניום. אבא היה מאושר. אנחנו חוזרים לסבנטיז, מרתה, הוא תפס לאמא במותניים, והם התחילו לרקוד בסלון. זו סיבה למסיבה, הוא הוציא את הגיטרה, ואמא הלכה לקרוא לכל השכנים. כמעט כולם הגיעו, חוץ מהלל וחברה שלו.
אף אחד מהשכנים לא הבין למה אבא כל-כך שמח. כולם מכבדים אותו אז אף-אחד לא אמר כלום. אבל אני ידעתי למה. בסתר ליבו, אבא שונא את החיים. לא את החיים הקטנים שלו. הוא מאוד אוהב את אמא, ואותי, ואת הבית שלנו עם הציור של הים ואת יפו ואת העבודה שלו. הוא גם לא שונא את החיים הגדולים-גדולים, להפך, הוא כל הזמן אומר שזו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו, לראות נר שנדלק, להריח את הגשם, לנשק אישה שאתה אוהב, לשתות מים. מה שאבא שונא זה את החיים שנהיו, הוא קורא לזה, החיים הבינוניים של הדור, את המכוניות, את הכבישים, את המסכים, את הכסף, ואת השסף, את האגו, והלגו, את הפלסטיק והמסטיק, הוא אומר שאלו לא חיים אלא אנטי-חיים, ואותם הוא שונא.
גם לי לא התחשק מסיבה, אז הלכתי לחדר. התגעגעתי לנלי, וגם נמאס לי לשמוע את הלל וחברה שלו רבים כל הזמן דרך הקיר. אמא הציעה שהוא ייתן לי שיעורים פרטיים בספרות עד שנחזור לבית-ספר, ואני אמרתי, אני מעדיף לצאת החוצה למבול.
אף-אחד לא יודע מי התחיל עם כל עניין הבקבוקים. בהתחלה ראינו שניים או שלושה ביום, שטים במורד הנהר. אבל בימים שאחרי, היו כבר מאות, אלפי בקבוקים שצפו על המים, מפלסטיק, ומזכוכית, בכל מיני צבעים, ופתאום גם כולם ידעו איך זה עובד – מושים בקבוק, קוראים את הפתק, ומחזירים למים. אני רוצה למשות בקבוק אחד, אמרתי לאבא. חיברנו שני מגבים ומטאטא עם חבלים, ובקצה קשרנו סיר קטן – כך המצאנו את האוספן.
הבקבוק הראשון ששלפתי היה של נסטי אפרסק, והפתק שהיה מגולגל בתוכו נתלש מיומן שנתי. מבוגרים תמיד בודקים פתקים לפני שילדים קוראים אותם, אז אבא בדק אותו לפני שנתן לי. היה כתוב עליו: בא לי פיצההההה. זרקתי את הבקבוק עם הפתק חזרה למים, ושלפתי אחד כחול מזכוכית. בפתק היו רשומות כל המילים לשיר של לאונרד כהן. הוצאתי פתקים עם שרבוטים, והרבה פתקים בהם אנשים סיפרו קצת על עצמם, כתבו מה התחביבים שלהם, או ציטוט שהם אוהבים, והשאירו את הכתובת שלהם לאחרי המבול. אבא אמר שהם מחפשים אהבה.
בערך בבקבוק השלושים שמשינו עם האוספן, קראתי את הפתק ומיד זיהיתי את כתב-היד. היה כתוב שם: ״תקועה בקומה השמינית, מחכה לאביר שיבוא להציל אותי. על החתום, דולצינאה.״ כשהראיתי את הפתק לאבא הוא שיחק בשיער שלו, ושאל אם אני יכול להראות לו את כתב-היד של נלי, כדי להשוות. לא הבנתי למה הוא כל-כך מופתע, תמיד הוא אומר שהעולם הוא קסם אחד גדול.
למרות שחסכנו, ואפילו שעשינו שותף עם כל השכנים, כמות האוכל התדלדלה משמעותית. בפעם הראשונה מאז תחילת המבול ראיתי את אבא מודאג. הוא, אמא, מר נאור (כבר למדתי לזהות אותו בשם), ועוד כמה שכנים ניסו לחשוב על תכנית. אבא אמר שבדרך-כלל, לכל בעיה יש פתרון; אבל נדמה היה שאת הבעיה הזו הם לא יצליחו לפתור.
עברו כבר ארבעים יום מאז שהתחיל המבול. אבא אמר שכל הכסף בבנקים נמחק, ולא ידעו יותר כמה יש למי. שנמחקו תארים, ודעות, וספרים, מבול בלבול, הוא אמר. באותו הערב, הוא סיפר לנו סיפור.
פעם, בארץ רחוקה, בוקר בהיר אחד, התחיל מבול. המים גברו וכיסו את ההרים. האנשים פחדו, התפללו, ואמרו שזה בגלל שהם היו רעים, שאלוהים העניש אותם (פפ, אלוהים, אמר הלל, ונחר בבוז.) אז הם עשו הכל כדי לשמור את המים בחוץ – הם בנו תיבה והסתגרו בתוכה, איש איש בתיבתו. מבוקר עד ערב הם אחזו בדליים כדי להוציא את המים מהתיבה. מילאו את הדלי, ושפכו אותו. מילאו את הדלי, ושפכו אותו. בזמן שזרועותיהם מאומצות, שריריהם מתוחים וכואבים, הם כעסו על אלוהים, שברא אותם ואז העניש אותם על שהיו כמו שהם. הם הפסיקו להאמין בו, והתחילו להאמין בעצמם. המבול התגבר, והזרועות לא היו זריזות מספיק, והדליים לא גדולים מספיק, והמים פרצו וגאו וגעשו. התיבות החלו להתמלא במים, והאנשים הפסיקו להאמין אפילו בעצמם. אבל גם בתוך הייאוש הגדול הזה, היו רגעים, כאשר האנשים פסקו לרגע מהלוגיסטיקה של המבול, מהדאגה ההכרחית ושאינה-נגמרת להדוף את המים, רגעים קטנים של חסד בתוך כל הכאוס המימי השקוף הזה שירד עליהם ללא כל התראה מוקדמת, בהם יצאו האנשים לחלון התיבה, כולם יחד וכל אחד לחוד, זוגות-זוגות, נשאו את ידיהם מעלה והביטו בנוזל השמימי, רחצו את שיערם ואת פניהם ואת חלציהם, עירומים כביום היוולדם הם צעקו לשמיים בתפילת הודיה, וברגעים הללו, נדמה היה שחלקם מתפללים, שימשיך לרדת ושלא ייפסק לעולם.
אני מאוד אהבתי את הסיפור, אבל הלל אמר שאין לו עלילה ואין לו דמויות אז זה לא ממש סיפור.
בבוקר הארבעים ואחד, החולדה הראשונה תועדה בבניין במרכז העיר, ואבא אמר: קלו המים. עוד ועוד חולדות בישרו את סיומו של המבול, וכולנו ירדנו מטה אל האספלט האצתי, המכוניות המחלידות, החנויות המושחתות. השמש בצבצה מבין העננים, ואני ראיתי קשת בענן. שאלתי את אבא אם הוא מאמין באלוהים או בעצמו. הוא אמר לי שגם וגם. אחר-כך שאלתי אותו אם אלוהים העניש אותנו. הוא אמר שאלוהים לא יודע להעניש. כשהכל מלוכלך, אלוהים מגיש סחבה. וכשכולם החלו לשקם את כל מה שבנו, כשהם שבו, כולם יחד וכל אחד לחוד, אל המלאכה ההכרחית ושאינה-נגמרת של הדיפת המים, ביקשתי בלב רק משאלה אחת כמוסה, רק שלא יחזור להיות כמו קודם.