היא ירדה בזהירות. מדרגות המתכת הרעועות השמיעו קול חריקה, במעבר הצר והאפלולי המוביל למרתף. בצעדים מהוססים, התואמים את הנפש המהוססת, הרי הגוף הוא בסך-הכל ראי של הנשמה, היא הגיעה לדלת הכבדה ונקשה שלוש פעמים.
״מי שם?״ קרא קולה של אישה מתוך החדר.
״אממ.. זו אתי, יש לי תור לשעה שלוש..״ אתי השיבה.
הדלת נפתחה, וריח הטחב היכה בה. במרכז החדר עמדה מיטת רופא-שיניים בלויה; הספוג הצהוב מבקש להימלט מכיסוי העור הירקרק כמו אסיר מצינוק. על מדף לצד המיטה, נחה ערימה של מחטים.
״בואי, כנסי,״ אמרה האישה שפתחה את הדלת.
רק עכשיו אתי הביטה בה לראשונה, ולרגע נבהלה. כורי-עכביש כיסו את פניה (העכביש היה על הלחי הימנית). כתובות בלטינית ובעברית קישטו את צווארה, ועל בטנה טוקן צבעוני פורש כנפיים. היו שם אילנות, למשל תאנה וברוש על השוקיים, ופרצופים על הירך, חלקם מוכרים, כמו הרמב״ם, היפוקרטס וישוע הנוצרי, יצירות של הילמה אף קלינט ופרידה קאלו על הזרועות, סמלים, מספרים, שמיים. אם ככה נראה הבחוץ, חשבה אתי, איך נראה הבפנים?
״ברוכה הבאה לארמון פאקינג בקינגהאם,״ אמרה האישה בזמן שגלגלה סיגריה, ״איך אמרת שקוראים לך?״
״אני אתי, ואת?״
״הלקוחות מכירים אותי בשם פרנק. בבקשה, את יכולה לשכב כאן.״
פרנק לקחה שתי שאיפות, רק להרגיש את השריפה בגרון, כיבתה את הסיגריה, שטפה ידיים, תפסה את אחת המחטים וניקתה אותה עם מטלית.
״תפשילי את השרוול. צד ימין או שמאל?״ שאלה פרנק.
״שמאל,״ השיבה אתי והפשילה את שרוול שמאל.
פרנק מדדה את הזרוע, וסימנה נקודה כחמישה סנטימטרים מתחת לכתף.
את הקעקוע הראשון שלה עשתה פרנק בגיל אחת-עשרה, הרי הגוף הוא בסך-הכל כלי חד-פעמי של הנשמה, משתמשים וזורקים. זה היה סוס-ים, מאחורי האוזן.
״מה את עושה בחיים?״ היא שאלה.
״אני מורה,״ אמרה אתי, וחיוך דק תפס את פניה, ״מורה לכיתה א׳. מחר יש טקס סיום לילדים שלי.״
״בחיים לא הייתי יכולה לעבוד עם ילדים,״ אמרה פרנק, ״תראי, בדרך-כלל יש קצת סגול בקצוות, אז אם זה בסדר, אני אוסיף קצת גוונים.״
״סומכת עלייך,״ אתי אמרה, עצמה את העיניים ונשמה עמוק.
״את עדיין חושבת שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה?״ מלמלה פרנק, ספק לאתי ספק לעצמה, ואתי רק גיחכה באי-נוחות.
בפעם הראשונה שהמחט נגעה בכתפה של אתי, גופה נקפץ. אחר נשכה את השפתיים, בזמן שהמחט חורטת את הדיו בתוך הזרוע, כאילו ממש מתחת לעור.
״בחיים לא חשבתי שאעשה קעקוע,״ אמרה אתי, מסיחה את דעתה מהכאב.
״ואני לא חשבתי שארבע שנים באקדמיה לאמנות יסתיימו במרתף מעופש,״ רטנה פרנק, שכבר מזמן למדה, שהפער הזה שבין מחשבה לבין מציאות, הוא מקום שאי-אפשר לחיות בו יותר מדי זמן, ואחת מהשתיים, או המחשבה או המציאות, חייבת להשתנות.
״אח!״ המחט נגעה בנקודה רגישה במרכז הכתף.
״סליחה,״ אמרה פרנק.
״זה בסדר. מה רצית לעשות?״
״רציתי להיות אוצרת במוזיאון, להיות מוקפת ביצירות הגדולות של ההיסטוריה, ותוך כדי גם לצייר בעצמי, את הנהרות והירוק והכוכבים, לתפוס פיסה קטנה מהחן האלוהי הנצחי בתוך כלוב זהב של שמן ובד,״ פרנק הניחה לרגע את המחט והביטה בקיר הבטון האפור של המרתף.
״זה עוד יקרה,״ אמרה אתי, ופרנק תהתה היכן נמצא המקום הזה, ממנו מגיעה התקווה, זו שאינה תלויה כלל בנסיבות החיים, ירוקות ככל שיהיו, והאם יכניסו אותה לשם.
״אז מחר הילדים שלך מסיימים כיתה א׳?״
אתי הנהנה וחייכה חיוך גאה.
״אז מה הסוד, איך את מצליחה להתמודד עם שלושים שטנים קטנים שכל היום מתרוצצים לך בין הרגליים?״
אתי צחקה, ואז חשבה לרגע.
״אני חושבת שהמפתח הוא לזכור שאין ילדים טובים וילדים רעים. שהם כולם צמאים ללמוד, ורוב הילדים, במיוחד בכיתה א׳, יודעים ללמוד רק בדרך הקשה,״ אתי עצרה לרגע, ״אפילו הייתי אומרת, שהילדים הרעים.. בזכותם הטובים יכולים להיות טובים. אז בעצם גם הם טובים, לא?״
״סיימנו,״ אמרה פרנק וקמה לשטוף את המחט, ״נראה כמו ציור של ילד בכיתה א׳.״
אתי הביטה במראה העכורה שבפינת החדר. הכתם נראה טבעי לחלוטין. עכשיו הבחינה לראשונה שמאחורי המראה ישנה דלת, ומאחוריה מזרון, שמיכה, וכמה קנבסים ריקים.
״תודה רבה, פרנק,״ אמרה אתי.
״אנה. קוראים לי אנה,״ אמרה אנה, ״אני מקווה שייתנו לך לראות את הילדים שלך.״
״גם אני,״ אמרה אתי, ופסעה לכיוון הדלת.
״בסוף זה ייגמר,״ היא אמרה, ״בסוף הם ייתנו לך לעבוד במוזיאון.״
אנה שתקה.
״את יודעת,״ אמרה אתי לפני שיצאה, ״הם כולם ילדים, כולם היו ונשארו ילדים.״
אנה רכנה לכיוון אתי, ואתי חיבקה אותה, כמו שחיבקה את כל אחד מהילדים שלה בסיומו של כל יום לימודים.
למחרת הגיעה אתי לטקס הסיום. התור התקדם לעבר הדלת, שמעליה התנוסס שלט גדול: ׳טקס סיום כיתה א׳. נא להפשיל שרוולים, למען בריאות הציבור׳. אתי התבוננה בשלט כסהרורית, מחפשת את התקווה, איפשהו בלבן שבין האותיות.
״שלום גברתי, שרוול בבקשה,״ אמר קצין בריאות הציבור.
אתי הפשילה את השרוול וחשפה את הכתם הירוק, עם גוונים סגלגלים בקצותיו.
קצין בריאות הציבור הוציא זכוכית מגדלת וקירב אותה אל הכתם הירוק.
אתי משכה את הזרוע כמו ילדה שנגעה באש.
״סליחה, מה אתה עושה?״ היא אמרה, ושמה לב שקולה היה צווחני.
״אני בודק את החור,״ אמר הקצין.
״איזה חור אתה בודק, לעזאזל?״
״גברתי, הכתם הירוק מופיע כתגובה לחומר המחטא. לאחרונה היו מקרים רבים של אזרחים שניסו לזייף את הכתם הירוק, באמצעות קעקוע. ההוראות החדשות מטעם הממונים מחייבות לבדוק גם את החור המקורי שנוקב במרכז הכתם הירוק, על-מנת לוודא שהחומר המחטא הוזרק כראוי ובמועד.
תחילה, חשבו הממונים להנפיק מסמך עם ברקוד, אבל אז הבינו שלסרוק ברקוד ולבדוק את החור זה היינו-הך. הם בחרו בבדיקת-חור מטעמי יעילות ואיכות הסביבה. הנה, זה כתוב כאן,״ קצין בריאות הציבור הצביע על השלט, ואתי ראתה לראשונה את האותיות הקטנות שבתחתיתו.
״כל עוד פעלת לפי ההוראות, אין לך מה לדאוג,״ אמר הקצין.
אתי התקרבה כדי לקרוא את האותיות הקטנות, והקצין הפשיל את השרוול שלה וקירב את זכוכית המגדלת.
״גברתי, אין לך חור במרכז הכתם. תגבורת! תגבורת! גברתי, בבקשה לא לזוז, למען ביטחונך ולמען ביטחון הסובבים אותך.״
אתי החלה להתנשם בכבדות, היא הרגישה שהריאות שלה מצטמקות. היא ניסתה ללכת משם, אך הקצין חסם את דרכה.
״למה אתה עושה את זה?״ שאלה אתי, בעוד גופה מתחיל לרעוד.
״אלו ההוראות מטעם הממונים,״ אמר קצין בריאות הציבור, וחיפש את התגבורת באופק.
״מי אלו הממונים, לעזאזל?״ צעקה אתי.
״הממונים הם אלו שמקשיבים להם,״ אמר הקצין.
״אבל למה, למה אתה מקשיב להם?״ הדמעות עמדו בגרונה של אתי.
״אני מקשיב להם כי הם הממונים,״ אמר הקצין ״או, הנה, אתם! קחו אותה בבקשה.״
שלושת הקצינים לפתו את אתי בזרועות, מצד ימין ומצד שמאל. כאב חד בער במקום בו קעקעה אנה את הכתם הירוק.
״אל תגעו בי! עזבו אותי!״ צרחה אתי בזמן שהקצינים גררו אותה, הרחק מהציבור, למען בריאותו. קצין בריאות הציבור, ושאר העומדים בתור לטקס סיום כיתה א׳, הביטו באישה המסוכנת נלקחת משם, ולהרף-עין הרגישו צביטה מפלחת בלב, אך מהר-מהר נזכרו, שזוהי אחת מתופעות הלוואי שהופיעו בעלון של החומר המחטא.
לבסוף הסתיימה הדרמה, וכעת התור יכול היה להתקדם כשורה. קצין בריאות הציבור שב והוציא את זכוכית המגדלת מהכיס.
״אדוני, גברתי, אפשר בבקשה להפשיל שרוולים?״