המעבר לעבודה מהבית, או בשמה האחר – עבודה מהמסך, הייתה הקש האחרון. את המראה השחורה שלי החלפתי בטלפון טיפש ישן וטוב. זוהי עדותו של מכור שנגמל, ומעביר את הבשורה הלאה.
- אל תתנו להם (רובים) מסכים!
עוד טרם הטלת המגבלות על מקומות העבודה ומוסדות הלימוד, נדמה היה שחיינו אט-אט נלקחים בשבי על-ידי מיליוני נורות לד מרצדות. ואילו בימים וירטואליים אלו, מורשתו השנויה-במחלוקת של סטיב ג׳ובס כבר מאגפת אותנו מכל עבר. כמו ילד שנתפס מעשן סיגריה והוכרח בידי הוריו לעשן חפיסה שלמה, כך האנושות הוכרחה לעשן את כל חפיסת הטכנולוגיה הזו. ומסך העשן הזה מחניק.
מיותר לציין את ריבוי העדויות המחקריות, אודות השפעת ההתראות הבלתי-פוסקות על שחרור הדופמין במוח, או הנזק בתחום התקשורת הבין-אישית (במיוחד אצל ילדים).
מחקרים מראים שקריאת מחקרים לא משנה שום-דבר.
אין מחקר מועיל יותר מזריזות האצבע של ילדינו על מקלדת הפורטנייט, מהשיעבוד לקבוצות הוואטסאפ, או מחמ״ל הזום שהוקם בכל בית-אם. כן, גם משרד החינוך יוצא מגדרו על-מנת להעתיק את אותה שיטה, אנכרוניסטית ממילא, לתוך מרובע קטן ופלורסנטי יותר מכיתת הלימוד. ההצגה חייבת להימשך.
איננו זקוקים למחקר כדי להבין שאנחנו כבר לעולם לא באמת לבד, ולעולם לא באמת ביחד. אך ככל המכורים בהיסטוריה האנושית, אנו מתכחשים, מדחיקים, ונאחזים בכל קרן-מזבח אפשרית על-מנת לדחות את המעשה המתבקש. מה נעשה בלי ווייז?
- מן הנוחות אל הנוכחות
את הדרך מוצאים גם בלי ווייז. מחשבים מסלול במחשב לפני שיוצאים מהבית, נעזרים במפה אם צריך, ואם אין ברירה – עוצרים ושואלים אדם חביב בדרך, רחמנא ליצלן. לפעמים מפסידים רבע שעה. מה מרוויחים? שיחה קצרה עם אדם שלעולם לא היינו משוחחים עימו, היכרות אמיתית עם דרך חדשה ושיפור ביכולת ההתמצאות. נוטשים את המכונית הכחולה שעוקבת אחר קו סגול לטובת האילנות, החיוכים והשמיים הכחולים-סגולים.
במילים אחרות, מוותרים על הנוחות לטובת הנוכחות. וזה נכון לגבי כל אפליקציה – את הרשתות החברתיות משאירים במחשב, במקום אליו הן שייכות. כך גם לגבי הדואר-האלקטרוני ואפילו הוואטסאפ (למרות שמארק צוקרברג מקשה על כך מסיבות לא ברורות – יש דרך להתחבר לוואטסאפ רק דרך המחשב). ומה עושים במקרה חירום? בשביל זה יש את הנוקיה, אהובתי.
מעבר לכל הסידורים המעשיים, ממתינה חדוות ההווה, החירות הפשוטה והמתוקה השוכנת בתוך אי-הזמינות. היזהרו, זה עלול להיות ממכר.
- הדיסטופיה כבר כאן
המסך הגדול מנבא עתיד טכנולוגי אפל מזה כמה עשורים. זהו עתידה של המראה השחורה, של שבבים במוח, אח גדול ומציאות מדומה. בהקשר זה, יש שני דברים חשובים שצריך להבין: ראשית, כמו בכל מגמה אנושית לאורך ההיסטוריה, כנגד מונרכיית הטכנולוגיה תתקומם תנועת הנגד. מי יודע, אולי אפילו כדאי להשקיע במניות של נוקיה.
שנית: בפועל, אנו מאוד רחוקים מאותן תחזיות מבשרות-רעה. אפשר לדון ולדוש בימים בהם נעלה את התודעה האנושית לענן ונחיה לנצח. בינתיים, במציאות, אף-אחד עוד לא להצליח לייצר טוסטר שאפשר להוציא ממנו את הצנימים בלי סכנת התחשמלות.
הדיסטופיה איננה בעתיד אפל ורחוק הממתין לו אי-שם; הדיסטופיה כבר כאן.
הספקולציות אודות דיסטופיית שבבים עתידית מסיחים את הדעת מן דיסטופיית ילדי הפורטנייט, דיסטופיית השליפה-הכי-מהירה-במערב ברגע שחבר קם לשירותים במסעדה, הדיסטופיה שהיא מורשתו האמיתית של סטיב ג׳ובס.
המבוגרים האחראיים של העולם הזה מוכרחים להיפטר ממסך המחמד שלהם, ויפה שעה אחת קודם. אם לא למען עצמם, אז לפחות למען הילדים.
שאלה לסיום: באיזה מכשיר קראת את הטקסט הזה?