לו הייתה מתרחשת שואה סביבכם, הייתם יודעים. כולם ברחוב היו עם שפם קטן, פרצוף רגוז, צועקים מילים בגרמנית.

השוואות לשואה מותר לערוך רק כאשר מתרחשת כבר שואה. רק כאשר הילדים מתחננים לפת-לחם בין גדרות הגטו, כאשר הציפורניים שורטות את קירות תאי-הגזים. או לפחות כשהכל בשחור-לבן, ולכל הגרמנים יש פרצוף מרושע ולכל היהודים פרצוף מסכן ומפוחד, כמו ברשימת שינדלר או הפסנתרן.

בכל השלבים שלפני השואה, אסור לערוך השוואות לשואה. צריך לכבד את השואה, ציפור-הנפש, קודש-הקודשים של העם היהודי, צחה כמו כלה בליל-כלולותיה. אם השואה הייתה בחורה, הייתי מנסה להשכיב אותה בדוק.

אף שואה לא יכולה להתרחש סביבכם בלי שתשימו-לב. אתם עומדים על המשמר. אם השואה הייתה קורית בדיוק, אבל בדיוק כמו שהיא קרתה, ישר הייתם מזהים. עם תורת הגזע והדגלים האדומים והאיש המשופם-למחצה. והיו אומרים לכם, הם מסוכנים לחברה, והם נושאים מחלות, וזה היה בחדשות והמדע היה מגבה, ולא היו נותנים להם לעבוד או להגיע למקומות ציבוריים, אבל אתם הייתם קולטים את זה ישר – אפ אפ אפ אפ, לעצור, בסיפור הזה כבר היינו.

זה מפתה, אני יודע. בחברה פוסט-מודרנית עד-כדי-טמטום, כולם סביבכם לוקים בקהות-חושים מוחלטת בנוגע לטוב ורע. למעשה, אין טוב ורע. יש רק דעות. וכל דעה היא לגיטימית, וצריך למצוא את עמק השווה. לא להיות קיצוני. אחד חושב שצריך לעשות טיפולי המרה להומואים, אחד אומר שלא. אז צריך לעשות טיפולי המרה, רק לפעמים. אחד חושב שצריך לסגור ערבים במחסומים במשך יובל, אחד חושב שלא. סוגרים רק חלק. אחד חושב שצריך לכפות חיסונים של חברה פרטית וסגרים ומסכות, אחד חושב שלא. צריך להיפגש באמצע. אחד חושב שצריך שצריך עוד גורדי-שחקים ובהם עוד מתכנתים שמוכרים עוד משחקי-מחשב לעוד ילדים, אחד חושב שלא. על טעם ועל ריח אין להתווכח.

אז אתם מתפתים להשתמש בדוגמה היחידה שעדיין יש קונצנזוס שהיא רע מוחלט – השואה. אבל אסור לכם. תארו לכם, אם היו משתמשים בשואה כדוגמא עוד לפני השואה, אולי לא הייתה שואה! ואז לא היו ניצולי-שואה, וזה לא היה פוגע בכבודם להשוות לשואה כדי למנוע שואה.

כשמישהו לידכם ישווה משהו לשואה, ישר תסיטו את הדיון ממושא ההשוואה לעצם ההשוואה לשואה, וזהו, ניצחתם. כמו בעלות-הברית.

ואם חושבים על זה, אפילו השואה לא הייתה כזאת רעה. אז נכון, כמה אנשים מתו, אבל מי יודע, אולי, למשל, אם היינו מונים את הקורבנות העקיפים של מערכת הבנקאות היהודית, היינו מגיעים ל6,000,001, ואז מה? מה עדיף? הרי היו לו כמה דברים חכמים מאוד לומר על מערכת הכסף, לאותו משופם-למחצה, וחוץ מזה, הוא פעל בשם בורא העולם לקידום האנושות, וגם הרשע שלו היה ממש obvious, ורשע אמיתי, חייב להיות נסתר, חייב להגיע בתחפושת של נאורות, לא?

באופן אישי, אני אוהב שואות. מת על שואות. אני בעד קריאות השכמה היסטוריות. הייתי מעדיף שנתעורר בלעדיהן, אבל מילא. אם יחליטו לסגור אותי בבית, אסע לספרד. אם גם שם יחליטו לעשות זאת, אסע למקסיקו. גם ככה יקר פה. רק כואב לי על כל אלו שקשה להם לעשות את המעברים האלו, למשל אחי, שנכנס לדכאון בזמן שכל החברים הלא-נאצים שלו הולכים למסיבות, אבל הוא ימצא את הדרך, אני משוכנע.

אתם מבינים, יש צורה ויש תוכן. הצורה היא כפייה של מדיניות מסוימת על קבוצה מסוימת. אבל הצורה לא חשובה. מה שחשוב הוא התוכן. ואתם מסכימים עם התוכן, אז אתם מסכימים עם הצורה. בניגוד לכפייה של הימנים על הערבים, או של הדתיים על ההומואים, הפעם אתם בצד הצודק. וכאשר הרוב צודק, שומה עליו לכפות את צדקתו על המיעוט באמצעות לובי, תעמולה וחקיקה. זה הלא שורש הדמוקרטיה.

בגרמניה, למשל, עד עצם היום הזה יש חוקים נגד השוואה לשואה. מה יותר נאור ממשטר שאוסר על האזרחים להשוות את המשטר למשטר חשוך?

זה באמת קיצוני, לומר שאסור בכלל שיהיה סגר, ובידוד, וכפיית-חיסונים, וחובת מסכה. בכלל-בכלל. אם היינו משווים לשואה (ואנחנו לא, כי אסור להשוות לשואה), היינו עושים אנלוגיה כזו: שני גרמנים מתדיינים, לטובת השעשוע. אחד אומר, צריך להרוג את כל היהודים, והשני אומר, אסור להרוג אף יהודי. שניהם קיצוניים; אז הם ייפגשו באמצע, דהיינו צריך להרוג רק כמה יהודים. האנלוגיה הזו הייתה משמשת אותנו אך ורק כדי להצביע על כך שהטיעון ״זה קיצוני״ הוא טיעון דבילי ודמגוגי, שכן קיצוניות תמיד נקבעת ביחס לנורמה, שהיא בלאו הכי שרירותית ואינה מהווה שום סוג של מדד. אבל כל זה היה רלוונטי רק אם היה מותר להשוות לשואה, ואסור.

הנה עוד כמה טיעונים נגד מי שמשווה לשואה משהו שאיננו שואה:

1. בשואה הדברים נעשו בשם הגזע, שאי-אפשר לבחור אותו. לא להתחסן זו בחירה ולכן מי שבוחר בה צריך לשאת בתוצאות.

1. אף-אחד לא דיבר על הרג, רק על הדרה ממקומות עבודה, מקומות ציבוריים, אפליה מסוגים שונים ומעצרי-בית. וזה לא כמו גטו שלם שבו כולם מקובצים יחד.
2. בשואה היהודים לא באמת סיכנו את הגרמנים או הפיצו מחלות, למרות שהמומחים בטלוויזיה אמרו שכן. וכאן המומחים בטלוויזיה הוכיחו שזה באמת.
3. אנחנו אנשים נאורים ואכפת לנו מהחברה ומשגשוג העם והאנושות, אז זה לא הגיוני להשוות אותנו לנאצים.
4. נסכים לא להסכים.
5. אתה מאוד קיצוני בדעות שלך.

לעוד טיעונים, בבקשה לפנות בפרטי.

כן, אם הייתם בתוך שואה הייתם יודעים את זה. אם הייתה שואה סביבכם, או גרסה אחרת שלה, האם הייתם ממשיכים לביים ולצפות בהצגות? הייתם ממשיכים לחכות למשרה הבאה עם שעת מסך אחת פחות ואלף שקל יותר? מה פתאום! האם אמנות שמדירה קבוצה מסוימת אינה ראויה להיקרא אמנות כלל? אופס, השאלה הזו לא שייכת לפוסט הזה.

השוואה לשואה היא מניפולציה רטורית ודמגוגית, כפי שקובע חוק גודווין. כל דיון הופך עקר כשמשווים אותו לשואה. כי אסור להשוות לשואה. אין טוב ורע מוחלטים, יש רק דעות. מה שחשוב זה למצוא את עמק השווה, לא להיות קיצוני, ותמיד לשאוף להיות על פסגת הפעמון הגאוסיאני של ההתפלגות הנורמלית.

ואם לרגע תתגנב לתודעתכם איזו אסוציאציה שואתית, אם לרגע תחשבו, איך לא כואב לי לכפות פעולה כה פולשנית, מדעית ככל שתהיה, על אחרים מכיוון שאינם מסכימים איתי, ישר תפציצו עם הטיעון: החברה תמיד מגבילה את האזרחים למען האחר, כמו לעבור באור אדום (הרי אם ממחר המשטרה תפסיק לאכוף את המעבר באור אדום, כל המכוניות יתחילו לעבור באדום ולהתנגש אחת בשנייה, סתם בשביל הכיף). בשורה התחתונה, אסור לערוך השוואות לשואה.

כי אם תשוו את המשטר לשואה, יש סיכוי די גבוה שתצטרכו לעשות משהו בנידון.

ואם תשוו שכירות ומשכנתא לעבדות, יש סיכוי שאשכרה תשחררו את עצמכם ואחרים מכבלים לאדוניכם הבנקאים ובעלי-הבניין.

ואם תשוו את המדע לדת או לאידיאולוגיה, יש סיכוי שתצליחו לראות אמת מזוקקת, פשוט ככה, מעבר לכל טיעון.