דוד הוא הילד החדש בגן. הוריו העבירו אותו אחרי שבגן הקודם, כל הילדים נטפלו אליו. וגם בגן הקודם-קודם. וגם בגן הקודם-קודם-קודם.
למה תמיד נטפלו דווקא אליו? דוד כנראה מעולם לא שאל את עצמו. בכל-זאת, הוא רק בן שלוש. אולי זה בגלל התלתלים הזהובים שלו, שנופלים על הכתפיים כמו גלימה. אולי זה מכיוון שהוא לא ניגש לשחק עם הילדים האחרים, ונשאר לשחק בפינה עם הצעצועים שהביא מהבית. יכול להיות שזה מפני שהוא נוהג להתרברב שהגננת אוהבת אותו הכי הרבה, או משום שתמיד יש לו מלא ממתקים בכיסים.
פעם אחת, בגן הקודם-קודם, דוד שכנע את כל הילדים שהוא ישמור להם על הממתקים, בתמורה לממתק אחד בשבוע. הילדים שמחו שמישהו שומר להם על הממתקים. כל-כך שמחו שלא שמו לב שהם נותנים לדוד יותר ממתקים מאשר גנבו מהם קודם לכן. בכל אופן. דוד הרוויח את מה שהרוויח ביושר, ונשבע לעצמו: הפעם אף בריון לא ייטפל אליי.
גוליית הוא לא הילד הכי חכם בגן. גם לא הכי יפה. הוא גדול ומגושם, וכבר התחילו לו שיערות בבית-השחי. הוא נטפל להרבה ילדים ומרביץ להם. זה רק בגלל שהוא רוצה שהם ישחקו אתו, אבל הילדים האחרים לא יודעים את זה וישר בוכים. הוא מרביץ גם לאחיו הקטנים, ולבנות. פעם אחת הגננת אפילו ראתה אותו יושב בצד ומרביץ לעצמו. אם הגננת משגיחה עליו, הוא לא נטפל לאף-אחד, אבל מה לעשות, הגננת לא יכולה להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת.
ביום שדוד הגיע לגן, גוליית מיד התחיל להציק לו. גוליית אמר לגננת שדוד גנב לו את המקום שלו בחצר, ודוד אמר שהוא לא גנב שום דבר כי הוא היה כבר בגן הזה כשהיה בן שנה, ועזב בגלל שנטפלו אליו, ועכשיו הוא חזר אחרי שהיה בכל הגנים בעיר ותראי מה עושים לי הגננת. הגננת רק אמרה להם שיש מספיק מקום לכולם ושילמדו להסתדר.
אחרי שגוליית הסתלק דוד משך לגננת בחולצה ושאל אותה, הגננת, נכון שאותי את אוהבת הכי הרבה? הגננת לא ידעה מה נסגר עם הילד, רגשי-נחיתות, משהו מהבית, היא ניסתה להסביר לו, האהבה של הגננת היא כמו אהבה של אמא, ככל שיש יותר ילדים יש יותר אהבה, לא צריך להתחלק, גם מזה יש מספיק לכולם. אבל דוד ידע שהיא סתם אומרת והיא אוהבת אותו יותר מאת גוליית. הוא חזר לחצר וגוליית הרביץ לו, לפעמים בגלל שהוא ראה אותו מתחנף לגננת או שדוד התגרה בו או לקח לו ממתקים, ולפעמים סתם התחשק לו להרביץ למישהו.
כבר אחרי היום הראשון בגן, דוד חזר עם מכה בכתף, פנס בעין והרבה ממתקים. הוא ישב בבית וחשב מה לעשות. לבסוף הוא לקח שני מקלות, חיבר אותם והדביק גומייה באמצע. הוא הכין כמה אבנים בכיס של המכנס והלך לישון.
למחרת, איך שגוליית ראה את דוד, הוא התחיל לרוץ לעברו, דוד ישר תקע לו אחת בפיקת הברך וגוליית השתטח על ארגז החול. גוליית עוד הספיק לקום ולדפוק לו ראסייה, בסוף היום שניהם גמרו במיון.
בימים שאחרי דוד כבר למד, אבן אחת בכל פיקה ואחת בביצים וגוליית לא יספיק אפילו להגיע אליו. הוא היה יכול לתקוע לו אחת בין העיניים ולגמור עם הסיפור, אבל שניהם יודעים שאם דוד יהרוג את גוליית, הגננת כבר לא תאהב אותו. גוליית המשיך לאיים על דוד שכשהוא יתפוס אותו הוא ינתץ לו את הגולגולת על סלע.
הגננת הושיבה את כל הילדים במעגל, ואמרה שעכשיו נלמד איך פותרים מחלוקות בגן דמוקרטי. אתם יודעים מה זה גן דמוקרטי, ילדים? תחזרו אחריי, ד-מ-ו-ק-ר-ט-י. דמוקרטיה היא כמו קסם שפותר את כל הבעיות שיש בין אנשים. בדמוקרטיה, אני שואלת שאלה, ואתם מחליטים אם להצביע בעד או נגד, כי אתם הריבון. אז ילדים, מי מכם חושב, או חושבת, שדוד וגוליית צריכים להשלים? מי שחושב, או חושבת, שכן, תרימו יד. שלושה ילדים הרימו יד, שלושה ילדים לא, שניים מצצו סוכרייה על מקל וארבעה עשו קקי במכנסיים. הגננת אמרה שדוד וגוליית הם כמו אחים שרבים ורבים אבל בפנים מאוד אוהבים. דוד הבין שהגננת לא תעזור לו הפעם ושהוא צריך להסתדר בזכות עצמו.
כמה שבועות קדימה, לדוד יש מערכת רוגטקות משוכללת. מספיק שגוליית זז מילימטר מהפינה שלו, ישר הוא מקבל שתיים לברך ואחת לביצים. גוליית ניסה לזרוק על דוד קצת חול מהפינה שלו, אבל המערכת המשוכללת יודעת גם ליירט חול. גוליית התחיל לבכות, הוא נשאר בגן כבר חמש פעמים רצוף, וככה הוא בחיים לא יעלה לכיתה א׳. דוד ידע שאלו דמעות תנין.
דוד החל לשווק את מערכת הרוגטקות בכל הגנים בעיר, לפעמים לילדים שנטפלים אליהם, לפעמים לבריונים, הכל תלוי למי יש יותר ממתקים. הגננת התחילה להזהיר את דוד, אולי הוא מגזים, אבל דוד תמיד אומר שזה אשמת גוליית, ושגוליית אמר שכשהוא יתפוס אותו הוא יעשה ממנו עיסה כתומה ויקשט איתה גפליטע פיש.
כך או כך, לא דוד ולא גוליית הולכים לשום מקום, וגם לא הגנון. כל הסיפור עלול להיראות לכם מאוד ילדותי, אבל ככה זה כשמדובר בממתקים.