לכל אדם מגיע בית, בלי שכירות ובלי משכנתא.

כן, גם לך.

1. אבל היי, בטוח שיש מספיק בתים?

כן, יש מספיק בתים לכולם.

קודם כל, יש חבר'ה – מהארץ ומחו"ל – שיש להם בית שני, שלישי ורביעי, שעומדים ריקים.

דבר שני, יש חבר'ה שיש להם מאה דירות להשקעה – והם חושבים על המאה הבאות.

דבר שלישי, כל אדם (כמעט) גר איפשהו. רובנו פשוט משלמים שכירות או משכנתא. אז כן, מספר האנשים ומספר הבתים מתאים.

במילים אחרות, אם מחר בבוקר היינו מחליטים באופן קולקטיבי שכל אחד הוא הבעלים של הדירה שבה הוא גר – זה היה יותר טוב לרוב האנשים. זו לא חייבת להיות הדרך היחידה לעשות זאת, אלא רק דוגמא אחת.

2. רגע, אבל מה עם זכות הקניין?

כלכלה חופשית היא אשליה – זכות הקניין תמיד מוגבלת.

כיום, מיעוט תאב-בצע, שפועל לרכוש עוד ועוד אדמות, מגביל את זכות הקניין של רוב האנשים – שפשוט לא מסוגלים לקנות דירה בעצמם.

המיעוט הזה לא פועל בניגוד לחוק, אלא בחסות החוק – וזה מה שמתעתע גם את המשועבדים לתמוך במערכת הקיימת. גם עבדות הייתה חוקית בארצות הברית עד לפני מאתיים שנה. אם היית ניגש לאדם שהשקיע בסחר בעבדים ולוקח ממנו את העבד, הוא היה מתלונן שאתה פוגע לו בזכות הקניין.

אף-אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו שהוא יוכל פשוט לקבל בית ללא תנאים מקדימים. גם התנועות החברתיות למיניהן מדברות במקרה הטוב על דיור ציבורי או שכר דירה מפוקח.

אף-אחד לא מעלה על דעתו שמחר בבוקר הוא יכול להיות הבעלים הגאה של בית או דירה, ושסביר להגביל את הבעלות לבית אחד בלבד לאדם. נדל"ן איננו ערוץ השקעה או עסק אלא זכות קיום בסיסית של כל אדם.

ונכון – מישהו בנה את הבתים הללו. אנחנו חייבים להפנים שבמובן מסוים, פירות הקפיטליזם שייכים לכולנו.

עם כל הכבוד ליזם שעשה את חלקו (שכולל לבקר את חבר שלו מהבנק ולקבל מימון, או לבקר את חבר שלו מהעירייה ולקבל אישור, ועוד כמה דברים) – ויש כבוד, צריך לחלוק את אותו הכבוד לפועל שעמד במחסום שלוש שעות ועבד בפרך יום שלם בשביל שלוש-מאות שקל, ואת המורים שלימדו את המהנדסים שתכננו את הבניין וגם את הכבישים שעליהם הובילו את המלט, וכיוב'.

במילים אחרות, הכלכלה שלנו מורכבת לאינסוף – והמדד המופשט והשרירותי של הכסף לא באמת מייצג את התרומה של כל אחד לכלל. לכן, כשתקבלו את הדירה שלכם במתנה, אתם יכולים לישון בשקט.

יש אנשים שרוצים ויודעים להתנהל בתוך מערכת הכסף הקיימת על כל חולאיה ולעשות עליה מניפולציות (אנחנו קוראים לזה "טוב בעסקים"). אין שום הצדקה לכך שאדם כזה יתוגמל פי עשרות מונים מהאדם שמנקה את הבניין. לא כי זה לא צודק, אלא כי זה פשוט לא הולם את התרומה שיש לכל אחד.

לגבי אנשים שחסכו כל החיים ומסתמכים על הדירה שלהם להשקעה לצורך פנסיה – הם פשוט פעלו בהתאם לחוק, בתוך מערכת מקולקלת, כדי להבטיח את ביטחונם. כמובן שיש צורך להבטיח את ביטחונם הכלכלי של כלל הגמלאים – אבל אין לערבב בין שתי הסוגיות.

זכרו – אם לאדם אחד יש שתי דירות, לאדם אחר יש 0 דירות. הכנסה פסיבית לא קיימת במציאות. פסיביות של אדם אחד היא אקטיביות כפולה של אדם אחר.

3. אבל איך נחליט מי מקבל מה?

בואו נתחיל מלשפר את המצב מכך שבמקום שיהיה לך חוב, שיעבוד לשכירות או 0 דירות, תהיה לך דירה אחת.

יש הרבה דרכים לחשוב איך לאפשר ניידות ותגמול – כנראה שכסף היא הדרך הגרועה שבהן. בסופו של דבר, היא תמיד תתעדף את מי שיעשה כמה שיותר מניפולציות על הכסף עצמו ("עסקאות"), ולא את מי שבאמת תורם לחברה (החקלאים, המורים, העובדים הסוציאליים, המנקים, עובדי התברואה, הרופאים במרפאות הציבוריות, וכיוב').

במילים אחרות, אם, נגיד, היינו מחלקים את הדירות הכי שוות למי שרוקד זומבה הכי יפה או אפילו מי שעושה משהו פחות חשוב כמו לחנך ילדים, כנראה שזה היה עדיף על לחלק אותן למי שיש לו הכי הרבה כסף.

בכל אופן, כרגע אנחנו מצביעים על הצעד הראשון – וגם הוא רחוק מאוד מהתודעה של הרוב המוחלט של האנשים. הפתרונות בהמשך קיימים והדרך עוד ארוכה. אבל ראשית יש לשחרר כמה שיותר אנשים מהכבלים של השכירות והמשכנתא, כדי שהם יוכלו להתפנות מהמירוץ ההישרדותי ולעשות דברים שטובים להם ולחברה.

מה גם, שאם היינו עוצרים רגע מכל התחרות הזאת, היינו מגלים שיש מספיק שפע של בתים טובים ומקומות יפים לכולם.

למרבה הצער, יש כאן דור שלם שבוחר את מסלול חייו רק כדי שיוכל לקנות בית, מתישהו. והוא עדיין לא יכול.

4. ומי יגרום לזה לקרות?

אף פוליטיקאי או מפלגה לא תגרום לזה לקרות, כי הם עסוקים בבירוקרטיה והם חברים של אלו שיש להם מאה דירות.

אף בעל הון או אדם שחושב שהצעד "יפגע" בו יעשה זאת. אין סיכוי. הם חיים בפחד הישרדותי מתמיד ובגלל זה הקדישו את חייהם להשתלטות על עוד ועוד שטחים, לא משנה מה המחיר עבור אחיהם בני-האדם.

רק הרוב המשועבד יכול להביא לשינוי. לא באמצעות מפלגה, אלא בכך שיפסיק לשתף פעולה כליל עם המערכת הזאת. וזה יכול לקבל כל מיני צורות. אם אף-אחד לא היה משלם שכירות או משכנתא, כל הדירות היו מתפנות ויוצאות לשוק (בערך). עדיף לגור שנה באוהל מאשר להשתעבד כל החיים ולדורות קדימה.

אבל זו רק דוגמא אחת לדרך שבה זה יקרה. רק אל תחשבו שזה יגיע ממקום אחר, רק מכם. יכול להיות שזה יעלה בנוחות מסוימת, אבל השכר עולה על המחיר.

5. ומה קורה אם צריך עוד בתים בגלל גידול האוכלוסייה?

אי-אפשר להכריח מישהו אחר לייצר עבורי מלט או לבנות לי בית.

אבל על אותו המשקל, אי-אפשר למנוע ממני גישה לאדמה שתאפשר לי לבנות את ביתי בעצמי.

הבעלות על מרחב המחייה של אדם אינו שונה במהותו מבעלות על האדם עצמו.

שכירות ומשכנתא הן עבדות מודרנית.

בניגוד למזון, תשתיות, וכל שאר המוצרים והשירותים שהגיוני שנשלם עליהם משום שאנשים אחרים השקיעו בהם זמן עבודה – האדמה פשוט נמצאת שם, ומקור הבעלות עליה הוא תמיד מישהו שהגיע וקבע "זה שלי".

זה ככה, על קצה המזלג.

6. מה לעזאזל הקשר למלחמה?

כל מיני. כל עוד לא נשב איש איש תחת תאנתו ונאהב את רעינו כמונו, ימשיכו להגיע קריאות השכמה היסטוריות בכל מיני צורות. ועוד כל מיני קשרים. למשל: צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל הבית, לא? אבל איזה מן בית זה אם אין לנו בו בית?

ובכלל – שכחנו שכל הסכסוך הזה הוא בכלל על איזו חלקת אדמה?