גד שם את כל הכסף שיש לו בעולם על האדום.
הוא נכנס לקזינו לפני שעה בערך, וחיכה לרגע הנכון. כשירגיש את זה. כשהרגיש את זה הוא ניגש לרולטה השמאלית, שבדיוק התחלפה בה הדילרית. המחשוף היה אותו מחשוף, אבל זו הייתה כחושה יותר והקודמת שופעת. גד מעדיף כחושות.
בכיס שלו היו צ׳יפים בשווי מאה חמישים אלף שלוש מאות וארבע שקל. הוא אסף את כל החסכונות שהיו לו, משך גם את הפנסיה ושילם שלושים אחוז מס, לקח הלוואה כמה שהבנק נתן, ומכר את כל הציוד של האולפן. הוא אפילו לקח את החסכונות של אמא בלי להגיד לה.
כל זה, והוא הגיע רק למאה חמישים אלף ומשהו, שכרגע הם בכלל עשרים ושבע דסקיות פלסטיק בצבעי ירוק ואדום. די עלוב, לא? הוא כבר בן שלושים, היית מצפה שיעשה מעצמו משהו.
עכשיו הוא עומד ליד הרולטה, ושוב מחכה, שירגיש את זה עוד פעם.
הבית תמיד מנצח. בפוקר זה בגלל העמלה. הבית לוקח עמלה מכל זכייה. או מכל הפסד. תלוי מאיזה צד מסתכלים. בכל אופן, זה תעלול ידוע, עם העמלות. כמו הממשלה ועסקאות. והממשלה תמיד מנצחת.
אבל בשאר המשחקים תמיד יש איזה שטיק בחוקים שמטה את ההסתברות לטובת הבית. במכונות-מזל זה כמובן המנגנון שהתקינו בהן מראש, ובקראבס זה כל-כך מסובך שאם אני אתחיל להסביר אתם תאבדו עניין. בבלאק ג׳ק זה העובדה שהשחקן תמיד מושך לפני הדילרית, זה מה שמעניק לבית את היתרון. אפשר לספור קלפים, ואז הסיכויים הם יענו לטובתך, חמישים וקצת אחוז. אבל גד לא מספיק טוב עם מספרים ויש לו הפרעת-קשב. גם אם הוא לא היה מפחד מהבריונים של הקזינו שידפקו לו מכות בסמטה מאחורה, הוא לא היה מצליח למשוך משהו כזה בחיים.
ברולטה זה שני האפסים הירוקים. האפס והאפס-אפס. בזכותם הבית תמיד ינצח, כי ההימור תמיד מתבצע ביחס לשלושים ושישה מספרים ושני צבעים, כאשר למעשה יש שלושים-ושמונה מספרים ושלושה צבעים.
והכל כתוב בחוקים מראש, כל-כך כתוב בחוקים שהם אפילו לא כתובים בשום-מקום. אף-אחד לא מנסה להסתיר את זה, הכל קבל עם ועדה, אומרים לכם, ככה זה, אתם אלה שנדפקים מזה, וכולם פשוט יודעים את זה ועדיין משחקים את המשחק. כי אם הם לא ישחקו, יהיה להם משעמם, סתם להסתכל על עצים נגיד.
כל זה לא אומר שכולם תמיד מפסידים, זה רק אומר שהבית תמיד מנצח. זה כמו שיש כריש גדול והרבה דגיגונים קטנים. והוא טורף רק חלק מהם. ואז לשאר יש יותר אוכל לעצמם. פלנקטון או משהו.
גם בכלכלה הכללית זה ככה, אבל שם האנלוגיה הזו לא מתלבשת מאה אחוז, כי שם יש דגים מכל מיני סוגים, והרבה כרישים, והכרישים לפעמים רבים ביניהם ולפעמים עובדים בשת״פ. גם שם יש שימוש בכוח, כמו שאם דגיגון אחד לא ישלם את החובות שלו, תבוא הוצאה לפועל ובסוף הוא יגמור בכלא. אבל אצל הכרישים זה מסתכם בכוח חד-כיווני, בעוד שאצל בני-אדם, תיאורטית הם היו יכולים להתאגד יחד ואז להיות יותר חזקים מהכרישים. אני מנסה לעשות לעצמי תמונה מנטלית של כמה דגיגים מתארגנים יחד ותוקפים כריש ולא ממש מצליח לראות איך זה יעבוד. אולי לנשוך לו בעין? כך או כך, להתאגד כל-כך הרבה דגיגונים יחד זה קשה יותר מאשר לברוח מכרישים.
גם הדילרית הפורטוריקנית הכחושה עם המחשוף לא מפסידה. היא איכשהו מרוויחה כי היא אם חד-הורית, ועם הטיפים היא חוזרת לדירת הסטודיו המרופטת שלהן ויש לה איך להאכיל את איילין. וגם נשאר לה מספיק זמן כדי להזדיין עם מישהו שמזכיר את אבא שלה. לא שלה שלה. של איילין שלה.
וגם לבעל הקזינו, שנראה כמו מפלצת או לפחות כמו איזה נבל מסרט, גם לו אפשר למצוא תירוץ. בשביל האמפתיה. החל באיזה חסך בילדות וכלה בנשמה שהסכימה לקחת על עצמה את העול של סגידה לממון. כי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. אלו הנשמות הכי מוארות שמוכנות לחיות חיים כה נלוזים. אבל זה מרגיש כבר מאולץ לתרץ ככה מתורות הסוד. לעוס.
כשגילו לאמא של גד את המחלה הנדירה, הוא ניסה לבקש מהממשלה והם אמרו שזה לא בסל התרופות. אז הוא ניסה לבקש מהבעלים של החברה שעבד בה (את אולפן ההקלטות הוא בנה סתם בשביל הכיף, בחדר בדירה השכורה של אמא שלו, כי אי-אפשר להתפרנס מזה). אבל גם הבעלים סירב כדי לא לקבוע תקדים בחברה.
אז הוא אסף את כל הכסף שיכל, בלי להגיד לאמא, כי היא מבחינתה מעדיפה להתפגר, העיקר שתישאר לו ירושה. משהו. כמה שקלים. הוא אסף הכל והגיע ממש קרוב לחצי מעלות הטיפול.
שחור זה צבע מקברי כזה. באדום יש שמחת-חיים. גד הניח את כל הצ׳יפים בטבעיות, היד בכלל לא רעדה. הייתה שם קבוצה של חבר׳ה בחליפות שמניחים סכום כזה כל סיבוב כבר שעתיים. וצוחקים……
הצליל המתכתי של הכדור שמתגלגל בתוך המסילה של הרולטה, הוא צליל מאוד מסוים.
הגלגל הסתובב, והלב התחיל לדפוק קצת.
ליד גד עמדה מזל.
לאמא שלה יש מחלה אחרת.
מזל אוהבת שחור. זה חגיגי.