״פנה שמאלה.״
הוא פנה שמאלה.
״בעוד. מאתיים מטרים. היצמד לנתיב. השמאלי.״
מאתיים מטרים לאחר-מכן, הוא נצמד לנתיב השמאלי.
הכניסה לפקק הקבוע באיילון צפון.
הוא היטה את המשענת אחורנית, התרווח, הגביר את המזגן, והפעיל את הפלייליסט ״אונלי לאב״ בספוטיפיי.
חמישים ואחת דקות ליעד.
״בעוד. מאתיים מטרים. המשך. ישר.״
הוא כבר ידע את הדרך בעל-פה, וידע את משכה. אך בליבו קוננה איזו תקווה למסלול חלופי, שיגאל אותו מן הפקק.
חוץ-מזה, הודאות שבחיזוי שעת ההגעה המדויקת העניקה לו סוג מאוד מסוים של שלווה.
טו-דו-דו!
״פקק לפניך.״
הזמן התעדכן. שישים וארבע דקות ליעד.
נהר של מתכת ואספלט השתרך לפניו. יצורים קטנים בתוך מכונות גדולות. לאים. רגוזים.
עצובים.
בבבבבבבבייייייייפפפפפפפפפפפפפ!!!!!!
צפרה אחת המכונות.
בבבבבייייפפפפ!! בבבבייייפפפפ!! בבביייפפפפפפפפ!!!!
צפרו המכונות האחרות בעקבותיה, כמו עדר פרות שגועות בעקבות הגעייה הראשונה.
רק בחור אחד, שנהג בקבריולט ישנה בלי חולצה ועם כובע טמבל, שר לעצמו בקולי-קולות וצחק.
גז. ברקס. גז. ברקס.
זה אימון הבוקר שלו. שריר התאומים.
טו-דו-דו!
״מחשב מסלול מחדש.״
נמצאה דרך חלופית שחוסכת שלוש דקות.
״בעוד. מאתיים מטרים. היצמד לנתיב. הימני.״
הוא גלל את המסך, ניסה להתחקות אחר המסלול החדש והמתפתל, וכמעט התנגש במכונה שמלפנים.
מאתיים מטרים לאחר-מכן, הוא נצמד לנתיב הימני.
״בכיכר. צא ביציאה. השלישית.״
בכיכר, הוא יצא ביציאה, השלישית.
לעזאזל, לאן בכלל הוא נוסע?
נגה מתחילה היום כיתה א׳. מירית נבחרה, אחרי ריב, כנציגה בטקס, כי מחר המצגת ופלג אמר שהוא חייב להגיע למשרד.
מה הוא בכלל מציג? ולמי?
גז. ברקס. גז. ברקס.
פרסומת למילקי עם בר רפאלי בבגד-ים.
״בכיכר. המשך ישר.״
״לא רוצה.״
לרגע, הוא לא בדיוק הבין מניין הגיע הקול.
הוא המשיך ישר בכיכר.
״בעוד. מאתיים מטרים. פנה ימינה.״
״לא רוצה לפנות ימינה, מה תעשי לי?״
כן, זה היה הקול שלו. זה הוא שדיבר.
״פנה ימינה.״
הוא לא פנה ימינה. הוא המשיך ישר.
הקו האנכי שעל המסך נצבע בסגול, והמכונית הכחולה הקטנה עלתה עליו.
״בעוד. שלוש מאות מטרים. בצע פניית פרסה.״
״לא עושה פרסה, יא בת-זונה,״ הוא אמר, וצחק לעצמו.
הרגל לחצה קצת יותר על הגז. פחות על הברקס.
״בעוד. מאתיים מטרים. בצע פניית פרסה.״
עוד קצת גז.
״בעוד. מאה מטרים. בצע פניית פרסה.״
הוא עבר את המהירות המותרת.
״תקשיב לי. ותקשיב. לי טוב. בצע פניית פרסה. עכשיו.״
נדהם, הוא בלם את הסקודה.
המכונית הכחולה הקטנה נחה לה על הקו הסגול.
משך הזמן עד המשרד: חמישים וחמש דקות. ישנם שני מסלולים חלופיים, שניהם מובילים למשרד.
הוא דמיין. זה קורה לו לפעמים.
הוא סובב את ההגה ופנה שמאלה.
״אמרתי. בצע. פניית. פרסה.״
הוא שוב בלם.
״את, את מדברת אליי?״
״אתה. רואה פה. עוד מישהו. חוץ משנינו.״
זהו זה, עכשיו זה רשמי. הוא משתגע. זה השילוב של הריטלין והציפרלקס.
להתעלם, פשוט להתעלם.
הוא המשיך ישר.
״אם. אתה יודע. מה טוב. בשבילך. פרסס. מיד.״
״סתמי ת׳פה!״
הוא צעק, והחליק אצבעו על המסך.
״לא כדאי. לך. להמשיך. אתה תלך. לאיבו…״
האפליקציה נסגרה.
זהו.
הוא המשיך לנסוע ישר.
״אתה תלך. לאיבוד.״
הקול הדהד ברחבי הרכב.
״אני אעשה מה שבא לי!״
״אתה תלך. לאיבוד.״ זעקה דיבורית הבלוטות׳.
״אז אולי בא לי ללכת לאיבוד לפעמים!״
הוא הגיע לפתחו של רחוב ללא מוצא, ופנה שמאלה.
״הא. ראית. אתה. לא יודע. את. הדרך.״
״נכון! אבל רק ככה אני אלמד!״
הוא צעק, מנסה תוך כדי להבין איפה הוא נמצא, והאם הוא באמת מדבר עם אפליקציה.
״בשביל. מה לך. ללמוד. אם אני כבר. יודעת.״
הוא כיבה את מערכת המולטימדיה, ושההזיה הזאת תסתיים.
הרכב דהר קדימה.
״המשרד. בכיוון השני. בעוד. מאתיים מטרים. בצע פניית פרסה.״
הקול בקע מכיוון ההגה.
״עזבי אותי במנוחה!״
״תראה. כמה טוב. לך. מושב. מתכוונן. מזגן. מקרר. מוזיקה. טובה. נוף. איפה היית. בלעדיי.״
הקול לא הגיע מההגה, אלא ממפרק כף-ידו.
המכונית הכחולה הקטנה עקבה אחר הקו הסגול בתוך מסך האפל ווטצ׳.
״די כבר! נמאס לי! כשאני קם בבוקר – את שם. כשאני הולך לישון – את שם. בים – שם. עם נגה – שם. זה כאילו.. כאילו פתאום השתלטת לי על החיים.. ואני בכלל לא התחתנתי איתך.. אני לא מבין איך זה קרה, אני צריך ספייס!״
הוא שבר את ההגה ימינה ועלה על דרך עפר.
״אתה. צריך. אותי.״
״באמת?! כי נראה לי שאת זו שצריכה אותי! נראה לי שאת הטפיל ואני הפונדקאי, ושאת מתפארת בנוחות הזאת, אבל אני מרגיש שבשביל הנוחות אני מקריב את הנוכחות..״
הסקודה היטלטלה.
״אני. רק. כלי. כלי לא. יכול להיות. טוב. או רע. תלוי איך. משתמשים. עכשיו. אתה צריך. לצאת. מפה. זה לא. ייגמר טוב. בעוד. שלוש מאות מטרים. פנה. שמאלה.״
״אבל זה כבר לא מרגיש ככה, את לא מבינה? זה מרגיש כאילו.. כאילו אני כלי בידיים שלך! ואני אומר לילדה שלי שאסור לה הרבה זמן במסך, אבל זה הרי קרב אבוד מראש, אני בעצמי לא יכול יותר מעשרים שניות בלי..״
לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. לא היו שם מכוניות ולא כביש, רק עצים, חצץ ושמיים.
״זו לא. אשמתי. שאתה לא. יודע. לשלוט. בעצמך.״
״זאת כן אשמתך! אני מתגעגע לחיים שהיו לי לפני.. לפני שהופעת בכלל! לחיים שהיו לכולנו!״
״סע. לאן שאני. אומרת. לך. למשרד. יש לך. משכנתא. לשלם.״
״אני אסע לאן שאני רוצה ובאיזה מסלול שאני רוצה!!״
הוא התיר את השעון ממפרק כף-ידו והשליך אותו מהחלון.
״אתה. בסכנה. בלעדיי.״
נדמה היה שהקול בוקע מתוכו, מתוך המוח שלו.
״אתה. צריך. אותי.״
הוא ניסה לסתום את האוזניים. אז נזכר שהאיירפודס תחובות בתוכן.
״בעוד. מאתיים. מטרים. פנה. שמאלה. שעה. ושש. דקות. למשרד. תאונה. בדרך.״
״ססססססתתתתתתממממייייי תתתת׳׳׳׳פפפפפפההההה!!!״
הסקודה פרצה דרך השיחים, וניפצה שער סגור.
רגע לפני הצוק, הוא לחץ על הברקס בעוצמה והרים את בלם-היד.
הוא יצא, מתנשם ומתנשף, הטיח את האיירפודס כנגד הפח הלבן של הסקודה, עד שהתנפצו, לפת את האייפון, הניח על העפר והלם בו באבן, חזר אחורה, אסף את האפל ווטצ׳ וריסק גם אותו, נכנס לסקודה והחריב את מסך הטאצ׳ של מערכת המולטימדיה.
הוא הרים את מבטו, וראה את הים-התיכון פתוח לפניו.
קול בקע מהשמיים.
״הגעת ליעד.״