כשהתינוק הראשון נולד עם מסכה, הוא מיד נלקח להשגחה והתבוננות; אווה הרגישה שלקחו לה את הבטן. המחקרים הוכיחו שהמחקרים נכונים; האורגניזם האנושי, אולי מנגנון ההישרדות המתוחכם ביותר בטבע, עבר התפתחות והסתגלות לנגיף. הנגיף יוצר מוטציה, האדם גם; כך היה מאז הגיח היצור החד-תאי הראשון.

עד שהמדענים יחזירו לה את התינוק, אווה ביקשה מלוסיה, שכנתה לחדר-הלידה, שתרשה לה להניח את בנה הרך על החזה; זה היה כמו להחזיק את אלוהים  בידיים.

כדי לא לפגום בהתפתחות התקינה של מושא המחקר, החוקרים הקצו לאווה מספר דקות ביום במחיצתו. באותם רגעים בודדים שלהם יחד, אווה בחנה בדקדקנות את העצם הכחלחל התמוה, שכיסה את פניו הזוהרות של בנה. גומיות לבנות נמתחו עד לאחורי האוזניים הקטנטנות, ושכבת קרום דקה מיזגה ביניהן לבין העור הרך. חלקיקי מיקרו-פלסטיק זעירים נטמעו אל תוך סחוס האף, שלא היה גדול יותר מכפתור. כאשר ביקש הילד לינוק, הקרום האלסטי נמתח כלפי מטה, כמו זימים, ואווה הגישה לו את פטמתה.

היא לא הודתה בזה, אפילו לא בפני עצמה – אך אווה לא יכלה שלא להיגעל. הרופא המיילד, לעומת-זאת, הוקסם מרמת הדיוק של המוטציה – הטבע חיקה באופן קרוב למושלם את המכניקה של המסכה. אלמלא ידע יותר טוב, היה מתפתה לחשוב שמדובר בעיצוב תבוני.

זן האפסילון האנושי היו מוגנים יותר, חלו פחות, חיו יותר. בברירה הטבעית כמו בברירה הטבעית, אורגניזמים אחדים התפתחו מהר יותר מאחרים. במהלך השנה שלאחר לידת האפסילון הראשונה, כשישים אחוז מהתינוקות נולדו עם מסכה. המחקרים הוכיחו שתינוקות מהזן הישן הם נשאים של מוטציות חדשות של הנגיף, וארגון הבריאות העולמי המליץ על סדרת בדיקות שתעבור כל אם לעתיד, לזיהוי מוקדם של תסמונת א-מסכתית.

שנתיים לאחר-מכן, הגיעו מריה וג׳וזף הנרגשים לבדיקת האולטרסאונד הראשונה.

במשך חמש שנים הם מנסים. טיפולי-פוריות, פתק בכותל, זרעי גדילן מבושלים במרק סרפדים. רצה הגורל, ובערב יום הולדתה הארבעים של מריה, ג׳וזף גהר עליה מאחור, היא הייתה בשלה כמו נקטרינה ובום, זה נתפס, כנראה משהו בזווית.

זה לא כואב, אמרה האחות, ומרחה את הג׳ל הקריר על בטנה של מריה. זה היה אפילו נעים. זה אוחז בידה של זו, הם הביטו בגלי-הקול המתורגמים לכדי כתם שחור-לבן, שנראה כמו היקום. מריה פרצה בבכי וג׳וזף נשק על ראשה.

בשבוע האחד-עשר, ניתן היה לקבוע בדיוק של שמונים וחמישה אחוז את קיומה של מסכה תקינה, לפי גודל הלסת של העובר. בדיקת השקיפות המסכתית, הרופא הסביר למריה וג׳וזף, אינה מספקת תוצאה חד-משמעית, אלא מציגה נתונים שניתן להשוות לתוצאה של אלפי נשים אחרות. לאחר שמזינים את הנתונים לתוכנה, היא מחשבת את הסיכויים שהעובר לוקה בתסמונת א-מסכתית, כך שניתן לצפות באופן סטטיסטי את הסיכוי לקיום פגם בעובר.

מריה עטפה את בטנה בידיה. אין מה לדאוג, הרגיע הרופא, בקרב נשים רבות, גם כאשר התוצאה מצביעה על סיכון גבוה, העובר בעצם בריא. הוא המליץ למריה וג׳וזף על סדרת בדיקות נוספות, ליתר ביטחון, ומסר להם מסמך, שמריה אחזה בו כמו תינוק האוחז באצבעו של אביו.

השיטה הווגינלית לבדיקת סיסי שליה פחות כואבת מאשר החדרת מחט דרך דופן הבטן. סיסי השליה הם התאים המרכיבים את השליה, והם נושאים מטען גנטי זהה לזה של העובר. בגישה זו, הרופא מחדיר מוליך דרך הנרתיק, תוך צפייה באולטרסאונד. דרך המוליך מוחדר קטטר, ובאמצעותו נשאבת כמות קטנה של רקמה. זה קצת לא נוח, ייתכנו גם כאבים קלים. לאחר איסוף הדגימה, בודקים אם סיסי השליה מכילים חלקיקי מיקרו-פלסטיק שהושלו מן המסכה, וכך ניתן לקבוע כמעט בוודאות את תקינות ההיריון. תופעות הלוואי הנדירות כוללות דימום קל, מומים מולדים באצבעות העובר, וכמובן הפלה, אך יתרונה הגדול של הבדיקה על פני בדיקת דיקור מי-שפיר (בה מנטרים חלקיקי מיקרו-פלסטיק מסכתיים דווקא בתוך הנוזל העוטף את העובר) הוא מועד הבדיקה. דיקור מי-שפיר מתבצע בשליש השני להריון; במקרה זה, אם התשובה שמתקבלת אינה תקינה, יש לסיים את ההיריון על-ידי גרימת לידה, פעולה לא פשוטה מבחינה רפואית ורגשית. זאת בעוד במקרה של תוצאות בלתי-תקינות בבדיקת סיסי שליה, הנערכת בשבוע השנים-עשר להריון, ניתן לסיים את ההיריון בגרידה, שהיא פעולה פשוטה יותר.

עד כאן, אמרה מריה, עם מסכה או בלי, לא הייתה לה כל כוונה להפוך את הנס שקורם עור וגידים בתוכה לביצה מקושקשת. היא התחילה לבכות, ממש להתייפח, הרופא קרץ לג׳וזף, אל תדאג זה ההורמונים, והסביר למריה, הסיכון להפלה כתוצאה מהבדיקה נמוך, בין רבע אחוז לשלושה אחוזים, תלוי את מי שואלים, מריה רצתה ללכת הביתה אבל לג׳וזף היו טיעונים משכנעים, אהובה שלי, חיים ללא מסכה הם חיים קשים, זה לא רק הסכנה הרפואית, ייטפלו אליו בכיתה, איך הוא ימצא עבודה, אהובה שלי, תחשבי איזה עול זה יהיה עבורנו, הרופא הסכים עם ג׳וזף וחוץ מזה היה לה מסמך ביד, היא בחרה בשיטה הווגינלית.

ההיריון התקדם כשורה. בשבוע שלושה-עשר, סקירת מערכות מוקדמת, בשבוע ששה-עשר, תבחין משולש, בשבוע שמונה-עשר, דיקור מי-שפיר, ליתר ביטחון, בשבוע עשרים התינוקת בעטה בפעם הראשונה, ומריה פרצה בצחוק, בשבוע עשרים ושתיים, סקירת מערכות מאוחרת, בשבוע עשרים ושש, העמסת סוכר ונוגדנים, בשבוע שלושים,  אולטרסאונד מעקב גדילה, בשבוע שלושים וחמש, תרבית ל-GBS.

זה היה מסע מופלא.

במשך חמש שנים הם כל-כך רצו את זה, בלי לדעת אפילו למה, והנה, סיפור חדש עומד להתחיל, למרות שכולנו יודעים איך הוא ייגמר, בתוך כל ההכנות מריה כמעט ושכחה את החיים השלמים המתדפקים בפתח הדלת, את כל האהבות, המכאובים, כל האכזבות והמשאלות שגדלות לה בבטן. למרבה-המזל, הרופא ציין את זה כבר בהתחלה, ציפרלקס היא תרופה ממשפחת ה-SSRI, ונחשבת בטוחה לשימוש בזמן ההיריון.

נותרה רק הלידה; בלידות רגילות של זן אפסילון, משרד הבריאות ממליץ על כמות כפולה של אפידורל, בשל הגירוי שעלולה לגרום המסכה לדופן צוואר הרחם. לאחר יממה בחדר הלידה, עם עשר אצבעות, עשר בהונות,  ומסכה תקנית,  נולדה אלכסנדרה, ומריה נולדה יחד איתה.

אלכסנדרה למדה ללכת, ולדבר, הלכה לבית-ספר, אחר-כך לאוניברסיטה, התחתנה ונכנסה להריון, עברה סדרת בדיקות, וילדה ילדה בריאה. בינתיים, הברירה הטבעית המשיכה לפעול פעולתה.

בדור הבא של ההומו-מסקריטוס, המסכה קיבלה את גוון העור של התינוק. הקרום נטמע עוד קצת לכיוון הלחי והסנטר, והגומיות מאחורי האוזן נראו כמו ורידים בולטים ותו לא.

בתה של אלכסנדרה כבר נולדה עם שכבת קרום דקה שנמתחת מהמצח עד תחילת הצוואר, נצמדת אל חלל הפה, מאפשרת לאכול ולשתות ללא כל פעולת זימים, ועדיין שומרת על כל סגולותיה של המסכה.

המוטציה האבולוציונית הוסיפה להשתכלל, וכאשר נולדה נכדתה של אלכסנדרה, הלא היא נינתה של מריה, המסכה הייתה לא יותר מאשר ממברנה ביולוגית מיקרוסקופית, שכבה עדינה ושקופה שכיסתה את הראש כולו, מן העורף, דרך הקדקוד ועד הצוואר, כמעט בלתי-נראית, כל-כך דקה עד שלא ניתן היה להבחין עוד מהם הפנים ומהי המסכה.

*

דורות חלפו.

העולם אליו נולדה סופיה, נינת-נינת-נינתם של ג׳וזף ומריה, מיגר כמעט לחלוטין את התסמונת הא-מסכתית. הרוב קושקשו עוד לפני שהיה להם תאריך לידה, ואלו שלא, נשלחו למסגרות חינוכיות מיוחדות. בכל ארבעים שנותיה, סופיה שמעה על התסמונת הנדירה רק פעם או פעמיים, בשיעור ביולוגיה, ולא ידעה עליה יותר  מדי.

לא היה זה עולם עתידני, במובן של רובוטים משרתים או מכוניות מעופפות. נכון, האינטרנט היה קצת יותר מהיר, אבל עדיין היה צריך לחבר ולנתק את הראוטר כשלא הייתה קליטה, הצנימים עדיין נתקעו בתוך הטוסטר וזה שרף באצבע, וכל האורז עדיין התפזר על השולחן כשפותחים את השקית.

סופיה קמה בכל בוקר, נסעה באוטובוס לבית-הספר, חייכה לשאר המורים, הכינה קפה והתיישבה לשיחת חולין. בקוצר-רוח היא חיכתה לצלצול הפעמון. כששמעה אותו, היא מיהרה לכיתה לפגוש את הילדים, שהיו הסיבה הבלעדית לכך שבחרה להיות מורה. ממבוגרים היא כבר התייאשה מזמן,  ומגברים בפרט,  שידעו לייצר חמש ג׳י, עשר ג׳י, מאה ג׳י,  אבל לא לאתר ג׳י אחת קטנה ומתוקה שנמצאת בתוכה.

היא הייתה מעדיפה לעשות את זה לגמרי לבד, אבל המדע עדיין לא גילה איך – בלית-ברירה היא ניגשה לבנק הזרע. זה לקח כמה ניסיונות, כנראה משהו תורשתי, אבל שלושים בדיקות ותשעה חודשים לאחר מכן, סופיה ילדה בן. היא לא רצתה להודות בזה, אפילו לא בינה לבין עצמה, אבל כשגוש האור הקטן נח לה על החזה, נמסה הכסות הפמיניסטית הקשוחה, היא כבר לא הייתה מורה, בקושי אישה, וסופיה רק הרגישה שאותם שלושה קילוגרמים של רקמה עדינה, הם התכלית העילאית של חייה, שיותר מכל היא דבר אחד ודבר אחד בלבד, אמא.

כבר לאחר חודשיים, סופיה ידעה שיש דבר-מה חריג בילד. נכון, כל האימהות בבית-הספר חשבו שהילד שלהן מיוחד, ולכולן הייתה אינטואיציה אימהית, אבל אצל סופיה זה היה אחרת. לא עניין אותה להשוויץ, היא בכלל לא האמינה שהילדים שלנו הם שלנו, אם כבר אנחנו שלהם, והילד הזה, בין אם היה שלה או היא שלו, היה שונה. אדם ייבב בכל פעם שסופיה דיברה בטלפון או צפתה בטלוויזיה, בילה שעות בבהייה במקס החתול, בקושי הגיב לקולות ורעשים. מעל לכל, היה זה הברק שהיה לו בעיניים.

אדם גדל והלך לגן. בכל בוקר במעגל, הגננת שרה ׳שלום ילדים׳, ובמקום לענות ׳שלום הגננת׳ כמו כולם, אדם הפליץ. כל הילדים צחקו, ואדם נשלח לריבוע השקט. כשראה צעצוע שמצא חן בעיניו, הוא מיד חטף אותו, בין אם היה מונח על הרצפה, בין אם בידיים של ילד או ילדה אחרים. אחר-כך הוא נשלח לריבוע השקט. הוא סיפר לילדים האחרים שאין לו אבא, ושאל אם הם רוצים לחלוק אתו את אבא שלהם, ובתמורה הוא יחלוק איתם את אמא שלו. אבל הילדים בגן לא רצו לשחק אתו. אדם היה בוכה וצורח, עד שנרגע, וחוזר לשחק עם הקוביות.

הגננת זימנה את סופיה לשיחה, אבל לא חידשה לה מאומה – אדם סיפר לה הכל בכל יום כשחזר מהגן. הגננת רוצה שנעבור לגן אחר, סופיה אמרה לאדם, ואדם רק אמר, היא לא גננת, אמא, היא זמרת.

בבית-הספר היסודי, אדם דקלם שירים בזמן שכולם ניסו ללמוד. כשהמורה העירה לו, הוא אמר לה, אל תדאגי גברת אדלמן, יום אחד את תמצאי אבא, ולמורה לספורט אמר, אתה כל הזמן מלטף את הקרחת שלך.

כשהגיע לחטיבה, אדם פגש את לואיזה. היה לה שיער בלונדיני קצר וג׳ינס קרועים, ואדם אהב אותה כמו שהשמש אוהבת את העצים. הוא ניגש אליה ואמר, לואיזה, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כמו שהשמש אוהבת את העצים. לואיזה שתקה במשך כמה דקות, ואז הלכה משם. סופיה ניסתה להסביר לאדם, לפעמים ישירות כזו עלולה להרתיע נערות צעירות, אבל אדם אמר, היא לא נערה צעירה, אמא, היא נסיכה, וסופיה ליטפה את ראשו. הוא לא ידע שלואיזה ניסתה למצוא אותו בטיק-טוק כשהגיעה הביתה, ללא הצלחה.

הוא נכשל כמעט בכל המקצועות בשנה הראשונה בתיכון. במבחן במתמטיקה הוא המציא חידה ופתר אותה, במבחן באנגלית כתב חמשיר, ובמבחן בהיסטוריה צייר דיוקן של אדולף היטלר. על-אף הישגיו הירודים, גילה הנער עניין גובר בתיאוריות פוליטיות, בדתות שונות ובפילוסופיה. ליום-ההולדת קנתה לו אמו את ״כוליות ואינסוף״ של עמנואל לוינס, על-אף שלא הבינה מילה ממה שכתוב שם.

לאחר שכינה את המחנכת סוהרת מול כל הכיתה, ואמר לה שהיא אישה ממורמרת, שבמקום להביט פנימה ולפגוש את הכאב שהיא נושאת איתה מילדות, מנצלת את המבנה ההיררכי הכוחני אותו היא מייצגת על-מנת לפרוק תסכולים פסיכולוגיים על כל תלמיד שאינו עושה דברה, סופיה קיבלה מכתב רשמי מהנהלת בית-הספר. הרבה מילים היו כתובות בו אבל בשורה התחתונה, או שהיא לוקחת את אדם לאבחון או שהוא מסולק מבית-הספר.

הרופא הניח ערימת מסמכים על השולחן. שב על המיטה, בחור, הוא אמר ודחף לו מכשיר לתוך העין. גברת, מה שמך שוב, סופיה, כן, סופיה, אמר הרופא וחייך אליה מבעד לשפמו, את בטוחה שאת אמא שלו, את נראית כמו אחותו, תגידי לי רגע, עשית את כל הבדיקות במהלך ההיריון עם הבחור פה? אל תגידי לי שאת אחת מהיולדות הטבעיות האלה? שמתנגדות למדע? סופיה לא ידעה על מה הוא מברבר, היא עשתה את כל הבדיקות, כולן יצאו תקינות לחלוטין, שמת לב לדברים חריגים אצלו? הוא מתקשה בלימודים? לא מצליח לפרש סיטואציות חברתיות? אומר דברים מוזרים? סופיה לא הייתה צריכה לענות, העיניים שלה אמרו הכל, ובכן, גברתי, חוששני שבנך סובל מתסמונת א-מסכתית.

זוהי תסמונת מאוד מסוכנת ומאוד מדבקת. אני אסביר. הקרום המסכתי הוא האיבר האחראי על ויסות הפה וכל תפקודיו, לרבות אכילה, שתייה ודיבור, כמו גם על מיקוד הראייה. לוקים בתסמונת א-מסכתית מתאפיינים בראייה מטושטשת, הנובעת מברק מוגבר בעיניים, כמו אצל בנך, לעומת העיניים שלי למשל, ששכבת קרום דקה ואפרפרה מכסה אותן. הרופא התקרב לסופיה, והרחיב את עפעפיו עם האצבעות, הנה, תראי.

ללא הקרום המסכתי, נגיפים עוברים בין פנים לפנים כאילו היו קרפדות שמקפצות ביניהם. הנגיפים הללו עלולים לגרום לשינוי בדפוסי ההתנהגות אצל כל מי שבא במגע עם החולה, למשל קושי ללמוד או לעבוד במסגרות נורמליות, פגימה ביכולת לפרש סיטואציות חברתיות, ועוד. אני ממליץ על ניתוח להשתלת מסכה. בינתיים, בחור, אתה תצטרך לחבוש את זה. הרופא הניח מדוזה שקופה על השולחן. רק לשים לב ששקע הנחיריים  ממוקם  מקדימה  ולא  מאחורה.

אתה לא רופא, אמר אדם, אתה.. תודה דוקטור! התפרצה סופיה. היא שילמה למזכירה והם הלכו משם. אני לא רוצה לשים מסכה, אמר הבן לאמו כשהיו ברחוב. שים את זה בכיס, אמרה, ליתר ביטחון.

פרופסור שלו חושף, אמרה המורה לביולוגיה בקול מונוטוני, כי הנתונים העדכניים לסיבוך בהריון בעקבות בדיקת סיסי שליה או מי שפיר נעים בין אחד לחמש מאות לאחד לשמונה מאות. ביום שני האחרון, התפרסם מחקר רפואי שדיווח על סיכון קטן עוד יותר, ואפילו אפסי. מסתבר שהשיטה בה קבעו עד עכשיו את הסיכון אינה מדויקת..

אדם הרים את ידו. כן, אדם, אמרה המורה בחוסר-רצון. אדם בהה בה בעיניים הבורקות שלו ושאל, המורה, למה אני צריך ללמוד את זה? כמה צחקוקים והתלחששויות נשמעו ברחבי הכיתה. נערה אחת התחילה לגרד את הסנטר, ונער אחר שפשף את העיניים.

אדם, אין לי זמן לשטויות שלך, אמרה המורה. לא, אני שואל ברצינות, אם מחקר חדש כל פעם מראה שהמחקר הקודם היה שגוי, למה לי להאמין למחקר החדש, ולא לאותם יידעונים עם כדור-בדולח, רופאי-האליל שערכו מחקרים שגויים, החל מהופעתו של ההומו-מסקריטוס הראשון ועד יום שני?

שני נערים, שתמיד ישבו בסוף הכיתה והשחיתו את השולחן, האזינו בקשב, והחלו למתוח את קרום הלחיים שלהם. כן, שאלה תלמידה אחרת, למה אנחנו צריכים ללמוד את זה? למה אנחנו לא יכולים לצייר, או לנגן, או ללכת לים? אדם הסתובב, וראה שזו לואיזה.

ככה עובד המדע, אמרה המורה, כל פעם משתפרים קצת, עד שנגיע להבנה מוחלטת של הכל ייקח עוד כמה שנים, בחור צעיר, איפה המסכה שלך? באבחון שלך צוין במפורש שאתה מחויב לחבוש את המסכה אם אתה רוצה להמשיך ללמוד בבית-הספר שלנו, ולפי הברק שלך בעיניים כמדומני שאתה שוב מצפצף על החוקים ומסכן את שאר התלמידים.

אני לא רוצה לשים מסכה, אמר אדם, והמורה סילקה אותו מהשיעור. זה מאוד מסוכן, היא חשבה לעצמה.

דיווחים על מקרים נוספים של תסמונת א-מסכתית הגיעו לאולפן החדשות. המדענים עבדו במרץ על-מנת למצוא הסבר לתופעה, לפי חוקי הברירה הטבעית, שכן הברירה הזאת, הטבעית, תעשה הכל, אבל הכל, כדי לשרוד, דרכיה עקלקלות ופתלתלות, לא תמיד מפענחים אותן בנקל, אבל מה שבטוח, אפשר לסמוך על המדענים, שימצאו הסבר ראוי, מדוע הברירה עשתה את שעשתה לצורך הישרדות ולצורך זה בלבד.

במקביל, הנשיא עלה לשידור והסביר: חברה בריאה לא יכולה לתפקד ללא מסכות. אזרחים הלוקים בתסמונת א-מסכתית מתבקשים לקבוע תור בהקדם לניתוח להשתלת מסכה, או לחילופין, לחבוש את המדוזה. כלומר את המסכה. שימו לב – המשטרה תקנוס כל אזרח א-מסכתי חסר מסכה, אבל השוטרים לא יכולים להגיע לכולם. כאן אתם נכנסים לתמונה, האזרחים הרגילים, הומו-מסקריטוסים שומרי-חוק. החל מרגע זה, כל זבן הוא שוטר, כל מנקה היא פקחית. הלוואי שהייתי יכול להעניק לכולכם תג משטרתי מיוחד, הוא התלוצץ, ובכן הנה, הוא אמר והציג תג מוזהב למצלמה. אני מפציר בכם – אל תאפשרו ללוקים בתסמונת א-מסכתית לקנות בחנויות שלכם, לנסוע באוטובוסים שלכם, ללכת ברחובות שלכם. הם מסכנים אתכם ואת ילדיכם. זה או שאתם אתנו או שאתם נגדנו. ניתן לזהות אותם לפי הברק בעיניים.

למחרת, אדם לא הורשה להיכנס לבית-הספר. הוא חזר הביתה, ממרר בבכי, והבכי התחלף בחיוך גדול כשראה הודעה מלואיזה על המסך, זו הייתה תמונה שלה מחזיקה מדוזה ביד, עם תיוג, הורדתי את המסכה, בא לים?, מסתבר שזה די פשוט להסיר את המסכה, היא חיפשה בגוגל וגילתה שעד גיל שמונה-עשרה אפשר פשוט לשלוף אותה מקדקוד הראש, כמו שקית ניילון, יש כת שלמה של הורים שמאמינים בלידות טבעיות ושולפים את המסכה מהילד ברגע שנולד, לרגע הוא דמיין איך כל הילדים והילדות מסירים את המסכה יחד, ונשארים פשוט ככה, פשוט כמו שהם, אדם שם בגד-ים, לקח ספר ויצא מהר החוצה, הוא עבר בחנות פרחים, שים מסכה, אמרה המוכרת, אני לא רוצה לשים מסכה, הוא עבר לחנות שוקולדים, שים מסכה, אמר המוכר, אני לא רוצה לשים מסכה, לא צריך, אדם חשב, אני אתן לה את הספר של לוינס, הוא עלה על האוטובוס לים, שים מסכה, אמר הנהג, אני לא רוצה לשים מסכה, אדם התחיל ללכת ברגל, עיניו בהקו יותר ויותר, האנשים ברחוב נצמדו לדופן המדרכה בזמן שהוא הלך, הוא בלי מסכה, שים מסכה, הוא בלי מסכה, שים מסכה, אני לא רוצה לשים מסכה, מה הבעיה לשים מסכה, אתה מסכן את כולנו בלי מסכה, אני לא רוצה לשים מסכה, שים מסכה, אמר אמן שמפרסם בנק, שים מסכה, אמרה דוגמנית פמיניסטית, שים מסכה, אמרה קופאית שרצתה להיות בלרינה, שים מסכה, אמר מתכנת ששונא מחשבים, שים מסכה, אמרה קבליסטית שרוצה להיות מוארת, שים מסכה, אמר מיליארדר פילנתרופ, שים מסכה, אני לא רוצה לשים מסכה, שים מסכה, אני לא רוצה לשים מסכה, שים מסכה, הם שאבו איזו הנאה בלתי-מוסברת מלעשות את הדבר שעשו כל האחרים, ולא חשוב מהו הדבר הזה, משל אותה שותפות-גורל מעוררת-רחמים, המתבטאת בפעולה חסרת-חשיבות כמו לשים מסכה, מסוגלת לשים קץ לבדידות שנגזרה עליהם ברגע שנלקחו מהעפר ונילושו לכדי גוף נפרד, ולהסיר את החיץ בינם לבין העולם, ילד, שים מסכה, הם אמרו, אני לא רוצה לשים מסכה, הם הבינו שיחד הם יותר חזקים ממנו, זה היה נעים, שים מסכה, הם כיתרו אותו, אני לא רוצה לשים מסכה, הוא נפל לרצפה והאנשים הקיפו אותו, שים מסכה ילד, אני לא רוצה לשים מסכה, אחד מהם ראה את המדוזה מבצבצת מכיסו של אדם, הנה יש לו מסכה בכיס, הם ריתקו אותו לרצפה, אחזו בזרועותיו וברגליו בעוד הוא מתפתל, אני לא רוצה לשים מסכה, הם שמו את המדוזה על ראשו, הוא נלחם אבל הם הצמידו אותה, אני לא רוצה לשים מסכה, אדם נאבק לנשום, אבל האוויר לא נכנס דרך המסכה, שים מסכה, אני לא רוצה לשים מסכה, האנשים החזיקו את המסכה סביב ראשו, עד שהוא לא נאבק יותר, הספר של עמנואל לוינס נפתח על המדרכה לצידו, היה כתוב שם, לא תרצח הוא הדיבר הראשון של הפנים, יש בפנים, החשופות לחלוטין, משהו מאוים, שכאילו מזמין אקט של אלימות, ובאותו זמן, אלו הפנים שאוסרות עלינו לרצוח, אדם שכב שם על הרצפה, ללא כל התנגדות, האנשים הביטו בו, וכמו שהם ביקשו, הוא שם את המסכה.