1. רציונל

בחיבור זה אבקש להציג, אליבא דקאנט, את ההבדלים שבין שיפוט המבוסס על הניסיון (המכונה אפוסטריורי) לבין שיפוט בלתי-תלוי והכרחי (המכונה אפריורי), כמו גם את ההבדל בין שיפוט מנתח (אנליטי) לבין שיפוט מרכיב (סינתטי). אצביע על מתחים מהותיים בטיעוניו של קאנט, אשר מתעוררים שוב ושוב, להבנתי, בשל קבלה נאיבית של מושגים מסוימים.

בנוסף, אבקש להציג את ההבדלים שבין צורה לבין תוכן. בפרט, אבקש לבחון את הטיעון המופיע בפתח הפרק ״האסתטיקה הטרנצנדנטלית״, לפיו:

מה שבתוכו בלבד אפשר לסדר את התחושות ובתוכו בלבד אפשר להעמידן בצורה מסוימת, אי-אפשר לו ששוב יהא תחושה.

כלומר, הטיעון לפיו ההשפעות של אובייקטים על החושניות – כלומר, על הכושר של התודעה לרכוש ייצוגים של האובייקטים – אינן ניתנות בתוך ריק, כי אם בתוך מבנה כלשהו, אשר אינו בעצמו תחושה. אבקש לבאר טיעון זה, ולהראות שהמבנים עליהם רומז קאנט הינם החלל והזמן. בנוסף, אבקש להראות כיצד שימוש באותו הטיעון בדיוק, מאפשר לנו לחצות את הגבול אל מעבר לחלל ולזמן, בניגוד לעמדתו של קאנט בנוגע למשפטים מטאפיזיים מסוג זה.

2. שיפוט אפוסטריורי ושיפוט אפריורי

הניסיון מלמד אותנו, כי משהו הוא בעל טבע זה או זה; אולם, אין הוא מלמד כי לא תיתכן היותו בעל טבע אחר… אם נמצא תחילה משפט הנחשב כאחת עם הכרחיותו… הרי הוא אפריורי מכל וכל… לעולם אין ניסיון מקנה להם למשפטיו כלליות אמתית או מדויקת… אם משפט נחשב מתוך כלליות מדויקת – הרי משפט זה אינו נגזר מהניסיון.

קאנט משרטט, בהתאם למסורת הפילוסופית שקדמה לו, דיכוטומיה נחרצת בין מה שניתן בניסיון לבין מה שאינו תלוי בניסיון. כבר כאן מתעוררים שני מתחים שחשוב להצביע עליהם. המתח הראשון טמון בעובדה, שמה שמטיל ספק בהכרחיותו של ניסיון ספציפי הינו מחשבה חסרת-אובייקט. כאשר אני חווה את הכיסא באמצעי כזה או אחר של התודעה, הדבר היחיד שכן מלמדני שתיתכן היותו בעל טבע אחר, הינו מחשבה בלבד, אודות האפשרות (הבלתי-ממומשת) של שינויים בתוכן הכיסא כפי שהוא ניתן לי (צבעו, קשיותו וכיוב׳). כלומר, הסיבה להנחה הבסיסית, לפיה הניסיון לעולם לא נותן ידע מוחלט, הינה הכושר להטיל ספק בהכרחיותו של כל ניסיון ספציפי – הטלת ספק שמתחוללת אך ורק בשכל וללא כל אובייקט ממשי (שהרי הכיסא, בנקודה זו בזמן ובחלל, ניתן לנו כפי שהוא ולא אחרת). על כן, כאשר קאנט כותב בהמשך:

ודווקא הכרות… החורגות ממסגרת העולם החושני, במקום שהניסיון אינו-עשוי לתת לא קו-מדריך ולא תיקון… מבחינת חשיבותן, שקולות לנו רב-יתר… ואלו מטלות של התבונה הטהורה עצמה, שאין להימנע מהן: אלוהות, חירות-הרצון והישארות הנפש. ואילו המדע, שתכליתו האחרונה על כל הכוונותיו מכוונת בעיקר לפתרון מטלות אלו, קרוי ׳מיטאפיסיקה׳. דרכה של מיטאפיסיקה היא בראשיתה דוגמטית, כלומר, שהיא נוטלת עליה בבטחה את הביצוע, בלא לבדוק תחילה את יכולתה או אפס-יכולתה של התבונה לעמוד במפעל גדול כל-כך.

קאנט מבקר את המסורת הפילוסופית שקדמה לו על כך שלא התחילה באפיסטמולוגיה. ברם, בעצם הטלת הספק שלו במוחלטות הניסיון, קאנט מניח מראש אפשרות מטאפיזית של השכל לחרוג מגבולות הניסיון. כאן ניתן להצביע על המתח השני המתעורר מהחלוקה השקופה בין שיפוט ניסיוני לבין שיפוט שאינו ניסיוני – עצם הניסיון עצמו, הוא הדבר אשר ניתן לנו באופן מוחלט, ובו לא ניתן להטיל ספק באמצעות השכל. זוהי למעשה מודיפיקציה של טיעון ה״קוגיטו״ של דקארט, אותו קאנט מבקר בחריפות. ואכן, אבקש להצדיק בהמשך את אותה ביקורת, ככל שזו נוגעת לניתוח המושגי המלאכותי בו עסק דקארט – אך בד בבד ״זורקת את התינוק עם המים״.

לסיכום: אנו מבינים את המושג ״שיפוט אפריורי״ כשיפוט שהשכל אינו מסוגל להטיל בו ספק. כל ידע המבוסס על ניסיון ספציפי אינו אפריורי, לא משום שאינו הכרחי, אלא משום שהשכל מסוגל לחשוב עליו כלא-הכרחי. עצם קיום הניסיון, בו קאנט אינו עוסק, הינו ודאי אפריורי, בין היתר בהסתמכות על טיעון הדומה לטיעון ה״קוגיטו״ (ללא צורך בגרירה וללא צורך ב״אני״) – לא ניתן להטיל ספק בעצם הקיום עצמו.

3. שיפוט מנתח ושיפוט מרכיב

עמוד תווך נוסף במשנתו של קאנט הינה ההבחנה בין שיפוט מנתח ובין שיפוט מרכיב.

כל המשפטים, שבהם נחשב יחס של נושא לנשוא… אפשר בהם יחס כזה בשני אופנים: או הנשוא ב׳ שייך לנושא א׳, כמשהו הכלול (בנסתר) במושג זה א׳; או ב׳ הוא כולו מחוצה למושג א׳, אף שהוא קשור בו. במקרה הראשון, אני קורא את המשפט ׳מנתח׳, ובמקרה האחרון – ׳מרכיב׳.

משפטים מנתחים הם משפטים ׳מסבירים׳, ומשפטים מרכיבים הם משפטים ׳מרחיבים׳. כלומר, משפט מנתח נוטל מושג ומבקש לבאר את מה שכלול במושג מראש. משפט מרכיב מוסיף למושג דבר-מה חדש, שלא היה כלול בו מראש. קאנט מביא דוגמא:

אם אני אומר: ׳כל הגופים הם בעלי-התפשטות׳ – הרי זה משפט מנתח… אולם, אם אני אומר: ׳כל הגופים הם כבדים׳ – הרי הנשוא הוא משהו אחר-לגמרי ממה שאני חושב במושג גוף סתם.

המתח המתעורר בהבחנה זו הינו התלות המוחלטת במושג הנידון, שהינו לעולם דבר-מה שאינו מפורש באופן מוחלט. המושג עצמו תלוי בהקשר בתוכו הוא נוצר, בשפה המרכיבה אותו, ובכל אופן, בשל סופיותה של כל שפה, לעולם לא יהא שלם ומבואר לחלוטין. במקום אחר בהקדמה, כותב קאנט:

מה שהוא מנתח במיטאפיסיקה… כלומר, ניתוח גרידא של מושגים המצויים בתבונתו אפריורי, אינו המטרה כלל-ועיקר… הניתוח אינו מתאים לכך, לפי שהוא מראה את שכלול במושגים אלה בלבד, אך אינו מראה כיצד אנו מגיעים אפריורי למושגים אלה…

הרמיזה כאן היא לגבי ההוכחה האונטולוגית למציאות האל, בה דקארט ממשיג ישות מסוימת, ומעצם ההמשגה גוזר את קיומה. זו אכן ביקורת משכנעת, אולם עדיין נותרת השאלה לגבי כינון המושג עצמו – הן בנוגע לאל, הן בנוגע לאמיתות המתמטיות, והן בנוגע לאובייקטים. לא ניתן לדון בהיותו של משפט מנתח או מרכיב, טרם המשגנו כראוי את הדבר בו אנו דנים. ברם, כל ניסיון להשלים את ההמשגה לגמרי, כאמור, יעלה בתוהו. ניקח לדוגמא את הדוגמא של קאנט בדבר המשפטים המתמטיים:

אמנם, אפשר לחשוב תחילה, שהמשפט ׳12=7+5׳ הוא משפט מנתח בלבד, הנובע ממושג הסכום של 7 ו-5 לפי משפט-הסתירה; אולם… מושג הסכום של 7 ו-5 אינו מכיל יותר מסכום שני המספרים למספר אחד, ועל-ידי כך אין נוהגים כלל לחשוב, איזהו האחד הזה המסכם את שניהם… אוכל לנתח את מושגי על סכום אפשרי זה ככל שאנתחו… לא אמצא בו את השנים-עשר. מן-ההכרח הוא לצאת מחוצה למושגים אלו, מתוך שמסתייעים בהסתכלות המתאימה לאחד משניהם, דרך-משל: חמש האצבעות שלנו או… חמש נקודות…

יש לציין כי בתקופתו של קאנט, טרם בוססה האריתמטיקה באופן אקסיומטי. הווה אומר, מושג המספר ומושג הסכום היו רחוקים לא רק משלמות מוחלטת, אלא גם משלמות יחסית אפשרית. ואמנם, אם אנו מבינים (בהתאם למערכת פאנו) את המספר כעוקב של המספר שלפניו, ואת עצם מושג הסכום כמניין עקבות, המספר ״12״ (כלומר, הרעיון של המספר 12, ולא הסימון 12, שעל כל פנים אינו המושג עצמו), מצוי מראש בשילוב שלושת המושגים ״5״, ״+״, ״7״. לגבי כל מושג, ניתן להתפלסף עד אינסוף לגבי מה כלול ומה לא כלול בו, עד שההבחנה בין ניתוח והרכבה כולה הופכת שרירותית.

באופן דומה, ניתן לטעון כנגד הדוגמא למשפטי הגיאומטריה:

שקו ישר בין שתי נקודות הוא הקצר ביותר – הוא משפט מרכיב. כי, המושג שלי על הישר אינו-מכיל משהו על גודל, אלא איכות-בלבד. לאמור, המושג של ׳הקצר-ביותר׳ מתווסף כולו, ואי-אפשר להוציאו, על-ידי שום ניתוח, מתוך המושג של קו ישר.

ניתן לטעון כי המושג של ״קו״ נתון לנו מלכתחילה בתוך מרחב גיאומטרי מסוים, הכפוף לחוקים ומושגים מסוימים. בתוך המרחב הגיאומטרי הזה, לא ניתן להבין את המושג ״קו״ ללא מושג של אורך מסוים. בתוך המושג האיכותי של ״ישר״ כלול בהכרח מושג של כמות, בהתאם להקשר המתאים. בתוך המרחב הזה, קיימת גם האפשרות להשוואה בין שני קווים, מבחינת אורכם. ״הקצר ביותר״ מצביע על יחס של השוואה, אשר בתוך המושג שלו מונחת האפשרות של הוכחת היות אותו קו המחבר בין שתי נקודות בעל אורך קטן יותר מכל קו אחר.

דוגמא נוספת הינה המשפטים של מדעי-הטבע הניוטוניים, אשר היו מקובלים בתקופתו של קאנט. לפי קאנט, אלו משפטים מרכיבים. ברם לא ניתן לשרטט הבחנה בין משפט מנתח או מרכיב אודות החומר, משום שהמושג ״חומר״ אינו מבואר דיו גם יותר ממאתיים שנה לאחר כתיבת הביקורת.

לבסוף, אותו המתח בדיוק שרוי בהבנתו של קאנט את המושגים המטאפיזיים. על-מנת לכונן את המטאפיזיקה כמדע-שבאפשר, יש לבנות את המושגים מתוך מה שניתן לתודעה באופן בלתי-אמצעי, ולא לדון במושגים אשר השתרשו במסורת הפילוסופית מבחינה היסטורית. רק לאחר מכן ניתן לשאול אילו מסקנות ניתן לגזור מתוך התובנות הללו, ולא מתוך המושגים, שכן אלו מהווים צללים בלבד למציאות קיומית הניתנת באופן אפודיקטי.

לסיכום: ההבחנה בין משפטים מנתחים לבין משפטים מרכיבים אינה מספקת, שכן היא נשענת על מושגים, אשר בתורם לעולם אינם שלמים דיים על-מנת שנוכל לקבוע לגבי כל נשוא, שמא כלול הוא במושג או לא. בפרק הבא נבקש לבחון טיעון של קאנט בנוגע להכרה גופה.

4. צורה ותוכן

בפתיחת ה״אסתטיקה הטרנצנדנטלית״, ממשיג קאנט כמה כשרי תודעה שונים. אינטואיציה (הסתכלות), הינה האופן בו ההכרה נמצאת ביחס עם אובייקטים. חושניות הינה הכושר לרכוש דימויים/ייצוגים על-ידי האופן בו אנו מופעלים על-ידי האובייקטים. תחושה הינה השפעה (ספציפית) של אובייקט על החושניות. ניתן לשרטט את ההתרחשויות הללו בתרשים הבא:

נציין כאן שהדיון מתנהל אך ורק ביחס לאובייקטים, בעוד התודעה עצמה ניתנת לנו באופן שאינו תחושה. אולם אין זה עניינו כרגע. קאנט מבדיל בין צורה של אובייקט לבין תוכנו:

אני קורא לאותו היסוד בתופעה, המתאים לתחושה, בשם תוכן (חומר) של התופעה; ואילו ליסוד, הקובע שאפשר לסדר את ריבויה של התופעה ביחסים מסוימים, אני קורא בשם צורה של התופעה.

תוכן התופעה הינו כל מה שניתן בניסיון, באמצעות התחושה, ושלפי קאנט אינו הכרחי – צבע, קשיות, אי-חדירות וכיוב׳. קאנט טוען שבבסיס התחושות עומד מבנה, אשר מאפשר את עצם קליטת התוכן על-ידי ההכרה, ושמבנה זה (היינו, הצורה), הכרח שלא יהא בעצמו תחושה:

מה שבתוכו בלבד אפשר לסדר את התחושות ובתוכו בלבד אפשר להעמידן בצורה מסוימת, אי-אפשר לו ששוב יהא תחושה.

המבנים עליהם מצביע קאנט הינם החלל והזמן. אלו, לדידו, הינן צורות טהורות של האינטואיציה, והן מאפשרות קליטה של תוכן של אובייקטים על-ידי ההכרה. ואמנם, כאשר האובייקט מעורר בנו דימוי, היינו, כאשר תחושה פועלת על החושניות של ההכרה, מוכרח להיות דבר-מה אשר טבוע בהכרה קודם-לכן, שאינו בעצמו תחושה. אם היינו מניחים שהמרחב שבתוכו מתחוללת אותה פעולה של האובייקט על ההכרה, ניתן בעצמו כתחושה, היה עלינו פשוט לנוע צעד אחד נוסף אחורה, אל הדבר שמאפשר את הינתנות אותו מרחב. עצם קיום הניסיון אינו ניסיוני בעצמו. כלומר, הוא נתון לנו אפריורי.

עם זאת, בהתאם לטיעון זה מתעורר מתח נוסף: החלל והזמן, כל אחד באופן שונה, מאפשרים את התחושות. החלל והזמן אינם תחושה בעצמם, אולם הם עדיין חוויה קונקרטית של ההכרה. אין זה חשוב כיצד נכנה את אותה חוויה, עצם קיומה מוכרח להתחולל בתוך מבנה שאינו חללי-זמני בעצמו. בכך אנו חורגים, בהכרח, מעבר לגבולות ההכרה אל מרחב שאינו עוסק באובייקטים, כי אם בעצם הקיום כשלעצמו. מתוכו ניתן לבנות מושגים שלא בהכרח תואמים לאובייקטים הניתנים דרך תחושות.

5. סיכום

בביקורת התבונה הטהורה, מבקש קאנט למתוח גבולות למטאפיזיקה, כך שזו לא תעסוק במושגים שאין להם ממש. הוא מנסח את השאלה המנחה של המטאפיזיקה כך: כיצד משפטים מרכיבים אפריורי הינם באפשר? אולם, קאנט מדלג על בניית המושגים אודות העולם מאפס, ובוחן אך ורק מושגים קיימים. כך הוא מגיע למסקנה כי לשיפוטים מטאפיזיים אודות קיום האל, חופש הרצון והישארות הנפש, יש מעמד מעשי אך לא מעמד טהור. לדידי, יש לשוב ולהשתמש בתורה שייסד קאנט, רק בהתאם למושגים הצומחים ועולים מתוך התבוננות בעצם הקיום עצמו.