לא הרבה קבצנים מסתובבים בעולם ומחפשים נקמה – רוב הקבצנים מחפשים סמים. אבל אוסקר הוא לא רוב הקבצנים.
כשאוסקר יבקש מכם כמה שקלים, הוא יישיר אליכם מבט ויוסיף, בשביל המנה הבאה. תתפלאו, זה עובד. ההייטקיסטים ברוטשילד במיוחד מעריכים מקוריות. כל קבצן יכול להגיד את הדברים הנדושים, אין לי מה לאכול, הצילו ילדה קטנה חולה בבית. זה לא חוכמה. אבל לא אוסקר, לאוסקר יש.. תעוזה. הבן-אדם מדבר תכלס. הוא צעיר, הוא חתיך, יש לו מעיל עור, ואם תנסו להתקיל אותו, מנה של מה, תשאלו, הוא יגיד הרואין בלי למצמץ, באותה הקלות שבה אתם אומרים איביזה.
אוסקר עלה על הטריק הזה במקרה, בשבוע שבו קיבל פטור מגיוס. הוא ניסה לקבץ כמה שקלים מבחור צעיר עם כובע קסקט, והמתחכם הזה הציע לקנות לו ארוחה. יש לו עצירות כבר שבועיים, תקוע לו קיא בגרון, והדילר עוד שעה נוסע לצפון, בלי לתכנן אוסקר התחיל לבכות בהיסטריה, זה בשביל הסמים, הוא ייבב, לא הייתי צריך לשקר, זה בשביל הסמים. הבחור עם הכובע נתן לו חמישים שקל וברח משם – אוסקר מיד הבין שהוא עלה על משהו.
קבצן מצליח כמו אוסקר כמעט ולא מגיע למצב של כאבי-שרירים. במקרה הכי גרוע הוא פשוט מדדה לרחבה מתחת למשרדים ברוטשילד, שם כל החבר׳ה קוראים לו בשמו הפרטי. הוא תמיד מוצא אצלם כל מה שצריך. הם מדברים אליו בגובה העיניים, וכל אחד מהם משתדל להיות זה שהכי פחות נגעל מהחתכים והמורסות בזרועות של אוסקר.
הוא יישבע לכם שזה לא היה באשמתו, הכל התחיל בגלל כאב שיניים. נשמע מצוץ מהאצבע, אבל הוא כבר קנה את אמונכם, וחוץ מזה, מה יש לו לשקר? גם ככה כמעט ולא נשארו לו. שיניים, הכוונה. ברגע שימצא את הבן-זונה שעשה לו את זה, הוא יזריק לו את החומר בעצמו. בינתיים, הגיע הזמן למנה השלישית של היום.
המחט כאילו נכנסת פעמיים. פעם אחת כאשר היא חודרת בעקשנות את רקמת העור, פעם שנייה כשהחומר מוזרק פנימה. ברמה המיקרוסקופית היא חלולה, המחט, בכל-זאת, הנוזל צריך איכשהו לזלוג החוצה. אף-פעם אי-אפשר לדעת באמת מה הכניסו לך במנה, וכיצד זה הופק, רק את ההקלה שמגיעה אחרי.
הגוף מגיב מיד. כולם מכירים את הסיפור המשעמם על הקולטנים והדופמין, אבל מבפנים זה הרבה יותר מעניין, אוסקר דהר עם סוסי-הפרא והבפאלו השועטים בסוואנה, צלל עם האלתית במעלה הנהר בו שחתה, נתפס בכורי עכביש, התפוצץ כמו סופרנובה בקצה היקום. והכל בלי לקום מהמדרכה.
מתחיל להתקרר בחוץ. למרות שההרואין לבדו עוטף אותו כמו שמיכה חמה, מריאנה שוב כיבסה לו את השמיכה, והנה היא יורדת למטה כדי לכסות אותו. איזה יפה היא. בחיים לא ראיתי מלאך עם כזה תחת שובב. לפני הסגר, היא למדה עיצוב אופנה ועבדה בבוטיק קטן בדיזינגוף. שנאה את המיליונריות האשכנזיות ואת הנובורישיות המזרחיות באותה מידה. הסגר לגמרי ערבב לה את החיים, היא תרמה את כל הבגדים שלה, ובכלל חושבת לעבור מפה לאיזה אי. רוצה לחיות עירומה ובחיים לא לראות עוד פיסת בד אחת. לבקר את ההורים בבואנוס-איירס היא לא יכולה, מכניסים שם רק שלוש-מאות איש ביום, כולל אזרחים. בינתיים אוסקר מספק לה עוד יציאה חיונית מהבית.
גם לאוסקר היה פעם בית. די גדול אפילו, בצפון העיר. עד לא מזמן הוא עדיין היה נוסע באוטובוס לבקר שם. אף-אחד לא אוהב לראות נרקומן מזריק בתחבורה ציבורית, לשמחתו היו על האוטובוס רק תשעה אנשים, ותשעתם היו בטלפון. לא כמו הנרקומנים באלנבי, אבל מספיק דומה כדי שאוסקר ירגיש בחברה טובה. אוסקר התיישב במושב האחורי, הוציא את הכפית, הצית את האש, הפשיל את השרוול, טען את המזרק, שם אותו בפה, חסם את הדם, פמפם עם האגרוף, מצא את הוריד, הכניס את המחט, שחרר את הגומייה, משך קצת דם, ולחץ. העפעפיים היטקטקו, אמא התחילה להתייפח כשראתה אותו, ואבא אמר שעד שהוא לא הולך לגמילה שלא יחזור לכאן.
לכל מטבע יש שני צדדים, ההרואין גם מחבר בין אנשים. תראו למשל את מריאנה ואוסקר, או את חבורת הנרקומנים בפינה באלנבי. במיוחד בימים כאלה, הם מתפקדים כמו יחידה אחת. מתחלקים בנדבות שווה בשווה. כשהשמנה משתינה על המדרגות של הבניין הנוצץ לשימור, הקירח עם העין הסתומה מסתיר לה. לא שיש אנשים ברחוב, מה גם שהפצעים הפתוחים על הפנים הרבה יותר מביכים אותה מהשתינה ובכלל מה שמעסיק אותה זה המנה הבאה, אבל זה יותר בשביל המחווה. וכשהקירח חותך את הוריד והופך למדרכה, השמנה שמה לו כמה קרטונים מתחת לקרחת.
לפני הסגר אוסקר השתדל לא להתרועע איתם יותר מדי. הם מבוגרים, ואין סיכוי שהוא גומר כמוהם, שנה-שנתיים הוא יוצא מזה, הוא רק צריך סגירת מעגל לפני. ככה הוא קורא לנקמה כשהוא לא בקריז. והנה, עכשיו הוא צוחק על כל האנשים עם העבודות המסודרות והחברה והכלב. יותר חופשי מכולכם. אתם תקועים בארבע קירות שלכם והוא, העולם הוא ביתו, וסוף-סוף כולם התחפפו ממנו. זה לא שהוא הלך לקונצרטים קודם, או שמישהו התייחס אליו, חוץ מההייטקיסטים, אבל גם הם רק צעקו אוסקר יא גבר, צחקו צחוק מאולץ, נתנו לו מאה שקל ועלו למשרד.
הבעיה היחידה היא שעכשיו ההייטקיסטים עובדים מהבית, והוא נתקע בלי המנה. אין לו ברירה אלא לעשות יד אחת עם החבורה באלנבי. מריאנה לא אוהבת לראות אותו איתם. פעם אחת החבורה שכנעה אותו לבקש ממנה קצת כסף, הסם לגמרי משבש את המצפן המוסרי אבל זה ממש צבט לו, במשך עשר דקות היא נזפה בו.
היא מאמינה שהוא יצא מזה, מה לעשות, היא כזאת, מהסוג שמחליט להיות צמחונית בגיל שבע בגלל שהחזיק אפרוח, אולי עם הסגר הזה ההורים הדפוקים שלו יעשו חשבון נפש, יתאפסו על עצמם ויבואו לקחת אותו הביתה. מי נותן לילד שלו משכך-כאבים בגיל שתיים-עשרה, אז קצת כואבת לו השן אז מה, שיתמודד. האמת, מי היא שתשפוט, בתור אחת שלא רוצה ילדים, את לא יודעת מה זה לגדל אותם, ומה זה לומר להם לא כשהם רוצים משהו, הם ניסו כמיטב יכולתם, שעות הם צפו יחד בסרטונים על קולטנים ודופמין, היא נוירופיזיולוגית והוא פסיכיאטר בכיר והם הסבירו לו הכל על האיזון ההורמונלי במוח שהופר, אבל זה פשוט לא עזר, הוא כל הזמן חזר על אותו משפט, אני זקוק לסגירת מעגל ואז ישר אני מפסיק, ואמא שלו אמרה לאלברט, זה הסם מדבר מגרונו.
ירדתי לאיי-אם-פי-אם לקנות כמה פירות, בדיוק כשאוסקר הפשיל את השרוול וניער את המזרק. אף-פעם לא התקרבתי אליו או דיברתי אתו, אני בסך-הכל מתכנת בחברה שמייעצת לחברות ייעוץ שמייעצות לחברות שיווק דיגיטלי. הלוואי שהייתי אדם יותר טוב אבל אני מפחד להידבק באיזו מחלה. אני מעדיף להסתכל על אוסקר מהמרפסת, ולקוות בלב שמצבו ישתפר.
היה תור, כולם עמדו על המדבקות הצהובות שאיי-אם-פי-אם שמו על המדרכה. בכניסה הם הושיטו יד לאלקוג׳ל, כמו קבצנים, אני מבין אותם לאללה, עד שנותנים כאן משהו בחינם. לוקחים. בדרך חזרה אוסקר היה מרוח על המדרכה כמו קקי של כלבים. כשהוא ככה אני תמיד בודק מרחוק אם הוא נושם, בזמן שהסתכלתי קצף התחיל לצאת לו מהפה.
אופיום הוא נוזל התרמיל הבוסרי של הפרג התרבותי. לצורך הפקתו, מנקב החקלאי האפגאני או הבורמזי, בזהירות, שניים או שלושה חריצים קטנים לאורך לקט הפרח. על החריצים להיות מדויקים; חריצים עמוקים מדי, והמוהל הלבן נוזל לאדמה, חריצים דקים מדי, ויתקשה המוהל בתוך הלקט. עד תחילת המאה, מרבית האופיום הופק במשולש הזהב – אזור הגבולות שבין מיאנמר, לאוס ותאילנד. כיום ישנו גם הקרטל המקסיקני, אולם עיקר הייצור מתבצע באפגניסטן. כעשרים אחוז מהתמ״ג האפגאני מקורו באופיום, ובסך-הכל, מוקדשים מיליוני דונמים ברחבי העולם לטובת הגידול. כדי להבטיח רווח מרבי, כופים הסוחרים על חקלאי הפרג להוריד את מחיר הגלם, עד כדי כך שהחקלאים מתקשים להרשות לעצמם לרכוש שקי אורז בתמורה ליבול. לעיתים, על-מנת לכסות את החובות לסוחרים, מוכר החקלאי ילד או ילדה. יש יותר ממאה דרכים לחצות את המדבר, דרכו מבריחים בני-החקלאים שלא נמכרו את החומר המזוקק. אופיום מופק גם במקומות נוספים, כמו סין, הודו, קוריאה ויפן, באופן חוקי. כשליש מהאופיום ברחבי העולם משמש לצריכה בלתי-חוקית, למשל בצורת הרואין, כשליש לצריכה חוקית, למשל בצורת משככי-כאבים וסירופ נגד שיעול, וכשליש לצריכה בלתי-חוקית שהתחילה כצריכה חוקית.
אני חייב להודות שנכנסתי קצת לפאניקה, אולי אפילו צרחתי, לא ידעתי אם מותר להעלות אותו לדירה שלי, אסור לשהות בבתים של אחרים אבל מה ההנחיות לגבי מי שאין לו בית, מריאנה ירדה מהר למטה, היא שאלה אותי כמה זמן הוא כבר ככה ואני התחלתי לגמגם, למרבה המזל היא תפסה פיקוד על האירוע.
תישאר אתנו, אוסקר! היא צעקה, זה לא משנה.. הכל ישתפר, אוסקר! תמיד יש תקווה! זה לא משנה.. העולם צריך אותך, אוסקר! עוד כמה שנים.. פחות כמה שנים.. תישאר איתי! זה רק דופמין.. רק דופמין.. זה לא משנה.. זה לא! צעקה מריאנה, זה לא רק דופמין! יש גם סוסי-פרא וסוואנות ונהרות וסופרנובות בשמיים! אבל את כל מה שבא אחרי סוסי-פרא אוסקר כבר לא שמע. הנשמה שלו התנתקה מהגוף. העור לא גירד, הקולנטים לא חיכו יותר לאופיואידים, הוא היה נקי.
בהתחלה היה קשה לנווט, כמו לחצות כביש בלילה בזמן טריפ, רק צלול. אחרי זה הוא למד. הוא לא ממש היה באף מקום, אבל עדיין הרגיש שהוא נוסע. כמו שמנסים להיזכר במשהו. אוסקר נזכר ברגע בו הרופא כותב לו את המרשם לטרוקסיקה. היא הבחינה בו, הנשמה של הרופא, ומיד התגוננה, אל תסתכל עליי, זו אשמת התועמלנית. לנשמות אין זרועות, אבל היו בהן חורים וצלקות, והנשמה של הרופא אמרה, אל תדאג, ייקח זמן אבל אני אחלים. הוא ביקר את התועמלנית החטובה רגע לפני שנכנסה למסעדה היוקרתית לפגוש את הרופא, אל תסתכל עליי, היא אמרה, אלו הרוקחים, אז הוא ביקר את הרוקחים של התרופה רגע לפני ששלחו את הטופס לאישור, אנחנו רק עושים את העבודה שלנו, ואז את מנכ״ל החברה ואת ראש מנהל התרופות רגע לפני שחתמו על המסמך, לנשמות של כולם היו חורים וצלקות בזרועות שלא היו להן, אבל המעגל לא נסגר. הוא נזכר בפרסומת שקפצה לו למשככי-כאבים בפייסבוק, והמתכנת הצעיר בפאלו-אלטו אמר, זה לא אני, אני רק עובד אצל ראש-צוות שיווק דיגיטלי, וראש-צוות שיווק דיגיטלי אמר, אני רק עובד אצל סמנכ״ל שיווק, וסמנכ״ל שיווק אמר, אני רק עובד אצל מארק צוקרברג, והנשמה של מארק צוקרברג הופיעה לנגד עיניו, כמו רוח-רפאים, היו בה יותר חורים וצלקות מכולן, והיא אמרה לו, כולם מחוברים בעולם הזה, אבל זה לא אני, אני רק עובד אצל השטן, והשטן עובד אצל אלוהים.
הזיכרון כמעט הושלם, אבל היה שם עוד משהו לא פתור, הוא ניסה להיזכר מה זה היה, עד שהיא מצאה אותו, רוחו של צ׳רלס דרווין שהייתה בגובה של בניין. הנשמה הענקית כמעט נרפאה לגמרי מהצלקות, והיא אמרה לו, חיה את חייך, ילד, כאן קר, קר כמו עידן קרח, ואף-אחד לא נותן לך שמיכה. אוסקר ידע שהמעגל נסגר. הוא הסתחרר מעלה ומטה, בדרך ראה את מריאנה, היא הייתה כדור זורח של אור, ואז את ההורים שלו, שניהם בכו, והתפללו, הדמעות שלהם היו אהבה טהורה, איך היא נראית, כמו אינסוף פתיתי-שלג, ואין אחד שזהה לחברו.
בדרך-כלל הוא מזריק דבר ראשון שהוא פותח את העיניים. עכשיו הוא רק אמר, ראיתי את זה, ראיתי מה קורה אחר-כך. הפרמדיקים הסבירו לו שהמוח שלו המשיך לשלוח אותות חשמליים גם כשלא היה בהכרה, להרואין יש מאפיינים פסיכואקטיביים, ושאם עוזר לו להאמין במשהו זה סבבה, הכי חשוב שייגמל, אבל כל מה שקורה, קורה בתוך הקופסה. אוסקר ענה שהוא רוצה ללכת הביתה.
כך או כך, אני שמחתי שהוא התעורר, הסתובבתי וחיפשתי את מריאנה, אבל היא נעלמה. בחיים לא ראיתי אותה שוב. בטח השיגה כרטיס לבואנוס-איירס.