״החישו את ביאת המשיח״

האותיות המעוטרות מקשטות את שערה של עיר שלם מזה שנים רבות. רבות כמספר השנים בהן יושב המשיח תחת אותו השער בדיוק, מלטף את חמורו הנאמן, ממתין לרגע הנכסף. יושב שעות, מחכה. הו, כמה פעמים הפליג בדמיונות אודות השעה בה ייכנס בשער העיר, רכוב על חמורו, ויגאל את ההמון!

אכן, המשיח שלנו, על אף כל סגולותיו הנעלות, מאז ומתמיד היה חסר סבלנות. מדי יום היה ניגש בענווה, אך באדיקות, אל העוברים והשבים, מפציר בהם, בתקווה שאלו יימצאו ראויים לגאולה. אולם אלו היו עסוקים בעיקר בלעבור ולשוב, והמשיח הוסיף לסמן עוד קו בטבלת הייאוש הארוכה שלו. לעת ערב היה פונה להאכיל את חמורו, וצופה בו בעודו סועד; ובכל פעם שגאל את החמור מן הרעב אל השובע, הרגיש כאילו גאל את העולם כולו.

בוקר בהיר אחד, החליט המשיח לעשות מעשה חסר-תקדים. מעשה שכמוהו לא ראה העולם – לא העולם הזה ולא העולם הבא. המשיח החליט לזרז את ביאתו שלו במו ידיו. ניסיונותיי העדינים אינם מספיקים דיים, חשב. זמנים נואשים קוראים לאמצעים נואשים, המטרה מקדשת אותם, וכולם כשרים.

אסף המשיח כמה מן המעות שמדי פעם השליכו לעברו העוברים והשבים על-מנת לסלקו מעליהם, ופרסם מודעה קטנה בעיתון המקומי: ״ראיונות לישועה פוטנציאלית. לפרטים: משיח 88-888-888״. אמנם, חדשה מרעישה שכזו, ראוי שתופיע ככותרת בולטת בעמוד הראשי. אך כזו היא האמת: טבעה איננו להופיע בריש גלי – השוליים הם משכנה הנצחי. היא נסתרת, מוצנעת, ויש להתבונן טוב-טוב על מנת למצאה.

*

לראיונות הגיעו חמישה מועמדים.

ראשון נכנס איש העסקים; בחיוך זחוח ובחליפה צמודה התיישב עב הבשר אל מול המשיח הכחוש.

המשיח התבונן בו בחשדנות, חמורו דרוך לימינו. ״מה מביא אותך לפה?״ שאל.

״אני פה כי מתחשק לי להיות פה״ השיב האיש ״וכי אני יודע מה אתה צריך. נו, בשביל הגאולה הזו שלך. אתה צריך את אותו הדבר שכולם צריכים. החל ברגע הראשון בו שומע האדם את המילה ׳לא׳ בימי נעוריו, כבר אז נוצרת אותה כמיהה. היא נמשכת בצאתו של אותו אדם להרוויח את לחמו, בזיעת אפיו. והיא לעולם לא נעלמת – לא ברמזור האדום, לא בשיחת שכנים, לא עם אשתך. שכן, ידידי, ישנו דבר אחד בלבד אשר בכוחו להציל את בני האדם – הלא הוא החופש. קבץ לך את כל המילונים והדיברות – את המילה ׳לא׳ החלף במילה ׳כן׳, את המילה ׳צריך׳ החלף ב׳רוצה׳ – והרי לך חברה מתוקנת. האל גירשנו מגן העדן בגלל הפרי האסור? הצחקת אותי. הרי עצם קיומו של פרי ׳אסור׳, מוכיח שגן זה אינו ראוי להיקרא גן עדן״

״ובכן״ אמר המשיח, כעת יותר מסוקרן ממקודם ״התרצה ללמד את תורתך להמון?״

״אני??״ השיב איש העסקים, וחיוך מלגלג על פניו ״מה לי ולהם? אני ממשיך מכאן לחופשה באיים הקנריים, המטוס שלי מחכה בחוץ. אולי כדאי שתעשה כמוני, חביבי, ותתחיל לחיות קצת. איזה מן חופש יהיה להם אם הם לא ישחררו את עצמם?״ מבלי לחכות לתשובה, טפח האיש על כתפו של המשיח, הוסיף: ״אה, ותעשן משהו״ ויצא מהחדר.

*

שני נכנס איש הדת; בבגדים בלויים ובעיניים רושפות התיישב ומלמל תפילות, בעוד המשיח מנסה לעורר את תשומת ליבו.

״מה מביא אותך לפה?״ שאל.

״בורא עולם, הוא שהביא אותי לפה, והוא זה שייקח אותי מפה״ השיב האיש ״וכך גם לגביך. גאולה מבקש אתה? וכי מי אנו, עפר ואפר שכמותנו, שיורשה לנו להגות בכאלו עניינים שברומו של עולם? חדל מלתור אחר תקווה בסוגיות שבין אדם וחברו או בין אדם לעצמו. המקום היחיד בו נמצאת הגאולה הוא בין האדם למקום. הישועה איננה, ולעולם לא תהיה, במחשבות או במעשים. שכן, צדיק, ישנו דבר אחד בלבד אשר בכוחו להציל את בני האדם – הלא היא האמונה. רב כוחו של האל, כוחם של החיים, אנו כאין וכאפס לעומתם. חבל לבזבז זמן בתסכולים ומרירות לב – הכל ממילא חלק מהתכנית. קבץ לך מניין צדיקים ושים פעמיך לעבר בית-האל – רק ודא שזהו בית האל הנכון. אולי עוד תספיק לתפילת ערבית. וכסה ראשך בטרם תצא לדרך, לא תזיק לך מעט צניעות״

״ובכן״ אמר המשיח, מטיל ספק באמונותיו שלו ״התרצה ללמד את תורתך להמון?״

״אני??״ השיב איש הדת, ועטה הבעה מבוהלת ״מה לי ולכופרים הללו? השבת עוד מעט נכנסת, ושומו שמיים אם לא אגיע לביתי עד השעה המיועדת. הנה לך מטבע אחד. צדקה תציל ממוות!״ אמר האיש ויצא מהחדר.

מאוכזב, פנה המשיח להשקות את חמורו, ובהביטו בשתיית החמור, חש את צימאונו שלו אט-אט רווה.

*

שלישית נכנסה לוחמת-הצדק; מצחה מוטרד ומזגה קצר-רוח, התיישבה והחלה מדברת:

״מוחה אני על שימושך הציני במערכת העיתון!״ התריסה ודפקה באגרופה על השולחן ״פעם נוספת הצליחה מערכת התקשורת המסואבת, המנוהלת בידי תאבי הבצע ורודפי השררה, לקבוע עבור האדם הקטן איזו מן פיסות המידע ייחשפו עבורו ואילו לא. והנה כי כן, שעה קלה לאחר מכן, הנני כאן, כבובה על חוט בידיהם!״

המשיח לא פצה פיו אל מול האורחת הכעוסה.

״וכי את מי מעוניין אתה לגאול? העולם הזה מפוצל באופן ברור כשמש לטוב ורשע – הרעים נמצאים בראש הפירמידה והטובים בתחתיתה. קודם לכל דיון אודות ישועה הוא ההכרח הבוער להשיב לכלל הקורבנות את זה שנלקח מהם בברוטליות. שכן, משיח, ישנו דבר אחד בלבד אשר בכוחו להציל את בני האדם – הלא הוא הצדק. האינני צודקת? עלינו להילחם את מלחמתם של המדוכאים, מלחמת הצדק, ולהביס את האחוז האחד. שורש הבעיה איננו במוסריותו של מעלים המס הזעיר או עבריין התנועה הממוצע. הבעיה מתנקזת כל כולה אל הפסגה! הכוח משחית, ובו ברגע המהפך מחלש לחזק, מתרחש השינוי בין טוב לרוע. אני מפצירה בך, מצא את הטיעון שיפריך את צדקתי!״

״ובכן״ השיב המשיח, מהופנט על-ידי כישוריה הרטוריים של האישה ״התרצי ללמד את תורתך להמון?״

״ראשית, היזהר מהשימוש הלא-יאה במילה ׳המון׳ – הם בני-אדם בדיוק כמוני וכמוך״ המשיכה ברוגז ״ואני כאן אך ורק עבור אותם מיליארדים על גבי מיליארדים, המסכנים שכוחם כה מועט. בנוגע לחזקים שביניהם – מה לי ולקופת שרצים זו? הגברים, העשירים, הלבנים, המערביים, המקום הראוי עבורם הוא מאחורי סורג ובריח!״ גמרה אומר ויצאה מהחדר.

*

רביעית נכנסה ההיפית; בשרוואל צבעוני וארשת פנים שקטה התיישבה בשתיקה אל מול המשיח.

״מה מביא אותך לפה?״ שאל

״הדבר היחיד שיודעת אני הוא שאני פה״ השיבה האישה, כמעט בלחישה ״ולא איך, מתי ולמה. מזה זמן רב ויתרתי על קושיות טורדניות אלו – הן אינן מובילות לשום דבר מועיל. בעזרת ויתור זה בלבד אפשר להסתנכרן עם תדר האהבה האוניברסלי של הקוסמוס! הבט סביב וראה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות. כה מועדים אנו להיסחף בוויכוחים פוליטיים של מלחמה ושלום במקום לשוט על ענני הקשת. שכן, חברי הטוב, ישנו דבר אחד בלבד אשר בכוחו להציל את בני האדם – הלא היא השלווה. הנח את חרבך, ויחד עמה הנח את רצונך ואת מחשבותיך. בלאו הכי הם כולם תעתועים. מטריקס. מאיה. מצא לך פינה נחמדה לשבת בה, והתבונן. הדרך מתפתלת לה מעצמה, אין לנו צורך לקחת חלק במלכודת פתאים זו״

״ובכן״ אמר המשיח, מתפתה להצעתה של האישה ״התרצי ללמד את תורתך להמון?״

״אני?״ השיבה, ארשתה עודנה שקטה ״אני אפילו לא יודעת מי זה אותו ׳אני׳ אודותיו אתה שח. בכל אופן, זהו זמן מדיטציית אחר-הצהריים שלי, עליי ללכת. המנזר שלנו בדיוק קיבל תרומה של כמה מיליונים מאיזה איל נפט! נפלאות דרכי הדרך״ לחשה לעצמה ויצאה מהחדר.

החמור פלט נעירה של אכזבה והמשיח ליטף את אפו.

*

חמישי ואחרון נכנס המדען; קרחת לראשו וקמטי נדידת-שינה תחת עיניו, התיישב אל מול המשיח והביט בשעון.

״מה מביא אותך לפה?״ שאל המשיח.

״המכונית שלי, כמובן״ ענה המדען בביטול ״טויוטה יאריס שנת 2015, ליתר דיוק. היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת לבדה – עימה התגייסו כוח המשיכה, חוקי האווירודינמיקה, דלק מאובנים בוער. יש לאל ידי לפרט עוד ועוד, עד לרמה התת-אטומית, אם תחפוץ בכך. תודות למכשיר הניווט שלי, אף חזיתי את שעת הגעתי המדויקת! מיפוי שכזה, שאינו משאיר מקום לטעויות – בכוחו לחסוך לנו קיתונות של צער וכאב. שכן, אדוני, ישנו דבר אחד בלבד אשר בכוחו להציל את בני-האדם – הלא היא הודאות. כאשר יודע אתה מה עתיד לקרות, אינך עוד אסיר של חרדת האקראיות והפחד מכישלון. אתה חדל מלרחף כחלקיק חסר אחיזה בחלל אינסופי, ונעשה לראשונה אדון לגורלך! ומי היא אם-הודאות אם לא הטכנולוגיה המבורכת. אצל האינטליגנציה המלאכותית ישנן רק שתי אפשרויות – אפס או אחד! אל לנו לשים מבטחנו בנבכי נפש האדם ונפתוליה. המכונה היא היא שתושיענו״

״ובכן״ אמר המשיח, ובקולו נגלה רעד קל של בהלה ״התרצה ללמד את תורתך להמון?״

חיוך נסתר עלה על פניו של המדען.

״אין צורך ללמד אותם. הבט מהחלון, וראה את עיניהם שבויות מול המסכים המרצדים. מוטב שלא נתערב, בין כה וכה זה כבר החל״

המדען יצא מהחדר, ולרגע נדמה היה למשיח שהשטן בכבודו ובעצמו עלה אל הארץ.

*

שפוף, נותר המשיח להתבונן בעיניו של חמורו – וראה את עצבו של יקום שלם משתקף מתוכן. לו היה מסוגל, היה כופה את חמורו לשאת אותו על גבו אל כיכר העיר, שם יוכל לבשר את בשורתו. אולם המשיח הנמהר הכיר היטב את טבעה הבלתי-מתפשר של החיה הנאמנה. בטרם נמצאו אלו הראויים לגאולה, לא יאות החמור להיכנס בשער  – יודע צדיק נפש בהמתו.

ואז, בהחלטה של רגע, ומתוך זרם תסכול מתפרץ, הרים המשיח את החמור על כתפיו והחל לצעוד. העוברים והשבים הסתכלו בתימהון על הזר הכחוש והנחוש בשעה שחצה את מפתן שער העיר, וחמור לבן על גבו. המחזה היה כה מהפנט עבורם, והם החלו צועדים אחריו. בשארית כוחותיו האחרונים, הגיע המשיח אל הכיכר המיוחלת. ההמון התקהלו סביבו והמתינו. המשיח התאמץ לפצות פיו – אך בשל תשישותו נבצר ממנו מלדבר. ההמון הזועם החל לרקוע ברגליו, דורשים שיישא דרשה. לפתע נשמעה צעקה מחרישת אוזניים – והכל הסכיתו. היה זה החמור שפתח את פיו והחל מדבר:

״אהבו את רעיכם!״ אמר החמור

והאנשים צחקו ולגלגו

״אהבו את עצמכם!״ אמר החמור

והאנשים לא ידעו כיצד

״שנו את עצמכם!״ אמר החמור

והאנשים כעסו וזעמו

״שנו את רעיכם!״ אמר החמור

והאנשים הריעו.

משולהבים, נאספו ההמונים בצמוד לנושאי הבשורה. את המשיח לפתו, מיסמרו ידיו לצלב והעורבים ניקרו את עיניו. לרגלו של החמור קשרו לולאה, תקעו יתד ותלו שלט: ״רכיבה על חמור לבן – ח״י שקלים״. אז יצאו האנשים מבעד לשער העיר, שמחים ומרוצים, איש איש לדרכו.