החודש האחרון בגות׳הם סיטי היה שקט, שקט מדי. חושיו של באטמן הורו לו שמשהו אינו כשורה. הוא ניסה לחשוב; הפינגווין, ביין, הדחליל, איש החידות, פויזן אייבי, אפילו הג׳וקר – כולם נמצאים מאחורי סורג ובריח. המפכ״ל גורדון מוודא את הימצאותם בתאים בכל בוקר, באופן אישי. אז מה מטריד את מנוחתו של ברוס וויין?

אות העטלף התנוסס בשמי הלילה השחורים. ברגע שהתיישב במושב הנהג, באטמן הבין כמה התגעגע לבאטמוביל, וליטף את ההגה. הוא דהר לעבר מתקן הכליאה בלאקגייט, שם חיכה לו המפכ״ל.

תראה, אמר גורדון, והצביע על חור המחילה שסותת בקיר התא.

אבל איך זה אפשרי, אמר העטלף, האי מוקף מים.

ובכן, השיב גורדון, המחילה לא מובילה לגות׳הם, היא מובילה.. הוא הסיר את משקפיו ושפשף את העיניים, היא מובילה לתל-אביב.

לתל-אביב? חזר באטמן, אתה מתכוון..

כן, אמר המפכ״ל, בעולם האמיתי.

לעזאזל, העטלף היכה באגרופו על הקיר, ורק אז נזכר לשאול, מי הפושע שנמלט?

אריאלה תמיד מלווה את עמרי עד לשער גן הילדים, יד ביד.

החוש האימהי שלה הורה לה שמשהו אינו כשורה, אבל מחר המצגת ופלג אמר שהמשרד חייב להשיג את החוזה הזה. לא שכחת כלום, עמריקי, מפתח, מפתח, טלפון, טלפון, מסכה, מסכה. אריאלה נשקה לעמרי על ראשו, והוא רץ לשחק בחצר הגן.

עמרי תמיד העדיף את הנדנדה לשניים. אם לא היה מי שיתנדנד אתו, הוא היה הולך לנדנדה התלויה, ואם זו הייתה תפוסה, היה עומד בתור למגלשה.

דו-פרצוף התבונן בהם משחקים מבעד לגדר, וחשב לעצמו: נדמה שכחצי מהילדים מעדיפים את הנדנדה לשניים, ואילו החצי השני את המגלשה. רציונלי? או במקרה? הוא הטיל את המטבע כלפי מעלה. בזמן שהוא מסתובב באוויר, דו-פרצוף נזכר, כשהיה ילד, הוא העדיף את הנדנדה. דמעה ירדה לו מעין אחת. הוא תפס את המטבע והפליק אותו על הצד האחורי של כף-ידו. רציונלי.

אבל מה יש לדו-פרצוף לחפש בתל-אביב? שאל באטמן.

אנא ערף, גורדון אמר, מה יש לכל אחד לחפש בתל-אביב? כסף, כוח, נקמה, אולי הוא רוצה ללכת לאפטר בברקפסט.

המפכ״ל, המפכ״ל! שוטר צעיר נכנס לתא בריצה, ומסר לידו ערימה של שרטוטים שנמצאו בתוך המחילה.

הו לא, אמר באטמן, זה מה שאני חושב שזה?

בדיוק, אמר גורדון, ובאטמן ציין את הברור מאליו – אנחנו חייבים להגיע לתל-אביב.

ילדים! קרא דו-פרצוף, ילדים! יש לי טרופיות ומשחקי-מחשב בשבילכם!

הילדים רצו לכיוון הגדר. עמרי נשאר על הנדנדה לשניים, לבד, כי הוא היה ילד ממושמע ואריאלה לימדה אותו לא לדבר עם זרים. הזר הזה במיוחד הפחיד אותו, כי חצי מהפרצוף שלו היה נראה ממש מרושע. מצד שני, בגן לימדו אותו לקבל את השונה, והשונה גם חילק טרופיות.

דו-פרצוף הציג בפני הילדים את הניסוי הבא: הוא יחלק לכל ילד טרופית אחת, ללא תנאים מקדימים. ילדים שישר ירוצו לשתות מים, כי הטרופית ייבשה להם את הגרון, לא יקבלו עוד טרופית, אבל יקבלו משחק-מחשב. ילדים שירוצו קודם לשחק בנדנדה, בתנאי שיתנדנדו לפחות עשרה נדנודים, ורק אז ייגשו לשתות מים, יזכו בשתי טרופיות נוספות ושני משחקי-מחשב. לפי דילמת האסיר, שיווי-משקל נאש אמור להתקבל דווקא במגלשה, שתזכה את מתגלשיה בשלוש טרופיות שלמות.

תוצאות המחקר היו מפתיעות. רוב הילדים, כשבעים ושמונה אחוזים מהם, שתו את הטרופית בשלוק ואז התחילו לבכות שהם רוצים עוד.

זאטוטים ארורים, חשב דו-פרצוף, עם העור החלק שלהם והעיניים התמימות, אני אראה להם מה זה.

הוא המשיך לתעד את הממצאים בפנקסו, כי בכדי להבין את ההתנהגות של ילדים חייבים קודם לחקור אותם מבחינה התנהגותית.

אף ילד לא רץ לשתות מים; רק שניים חזרו להתגלש, שלושה עמדו בתור לנדנדה, ואחד נכנס לתוך הגן. זה היה עמרי. אז יצא חזרה החוצה, מחזיק בידה של הגננת.

פרחח קטן ומלשן. דו-פרצוף הטיל את המטבע באוויר. רציונלי? או במקרה? המטבע נחת על במקרה, ועמרי ניצל. הפעם.

הגננת ניגשה לגדר.

ילדים! להתרחק מהר מהגדר! ולשים מסכות! מה זה פה! כמה פעמים צריך לומר לכם! מותר להוריד את המסכה רק כשאוכלים או שותים!

מעניין מאוד, רשם דו-פרצוף בפנקסו, תמריץ סמוי התגלה בניסוי, וייתכן שהיטה את יעילות פארטו.

אפשר לעזור לך, אדוני? שאלה הגננת.

הזר המצולק החל לבכות מעין אחת, אל תכעסי עליי הגננת, אני מצטער, טעיתי, טעיתי, הגננת, טעיתי, למה זה היה חייב לקרות לי, למה לא לילד אחר, זה היה במקרה, זה לא היה רציונלי, זה היה במקרה.

רחמי הגננת נכמרו עליו. כשנרגע, הזר הציג לה תעודה שהעניק לו שר החינוך יואב גלנט. הייתי צריך לבקש ממך אישור מראש, טעיתי, הוא אמר, טעיתי, אבל אל דאגה, גברתי, אני מטעם משרד החינוך. הגעתי להעביר לילדים שעת סיפור.

הו, ודאי, כנס כנס, מר..

דן. פרופסור הארווי דן.

איך נאתר אותו? צעק ג׳ורדן והידק את אחיזתו במותניו של באטמן, בעודם דוהרים על האופנוע בתוך המנהרה.

באטמוביל, התקשרי ללושיוס! ציווה העטלף.

כן, אדון, ענה העובד הנאמן.

לושיוס, אני זקוק לאיכון של כלל המכשירים הסלולריים בתל-אביב, כדי לזהות כל אזכור של השם הארווי דן.

אבל.. אמר לושיוס.. לעקוב אחר הטלפונים של כל האנשים.. זה פשוט.. זה פשוט.. פסול.

זה למען ביטחונם! צעק באטמן, הילדים בסכנה!

לושיוס סירב, ומסר לבאטמן את התפטרותו.

המחליף שלו הפעיל את האיכון.

ובכן, ילדים, אמר דו-פרצוף, הבה נתחיל בשעת הסיפור. היום נקרא סיפור מתוך ספר-הילדים ׳לא רציונלי אבל לא נורא׳, רב-המכר של הניו-יורק טיימס.

דמיינו לעצמכם שאתם עכבר מעבדה עליז ושמנמן. יום אחד נדחפת במפתיע כפפה ובתוכה יד אנושית אל תוך כלובכם הנעים והנוח, ביתכם אשר אהבתם, מרימה אתכם בזהירות ומניחה אתכם בכלוב אחר, כלוב זר ובו מבוך. מאחר שאתם טיפוסים חקרניים מטבעכם, אתם מתחילים להסתובב בכלוב ולבדוק את השטח בשפם רוטט מסקרנות. מהר מאוד אתם מבחינים שאזורים אחדים של המבוך שחורים, ואזורים אחרים לבנים. תוך כדי שיטוט אפכם מוביל אתכם אל תוך אחד האזורים הלבנים במבוך. שום דבר לא קורה. מיד לאחר מכן אתם פונים בחדות שמאלה אל תוך אזור שחור. באותו הרגע אתם חשים בזרם חשמלי מכאיב, שמכה בכפותיכם הקדמיות.

כך בכל יום במשך שבוע אתם מוכנסים בכל פעם אל מבוך אחר. האזורים הבטוחים בו, כמו גם צבעי הקירות ועוצמת הזרם החשמלי, משתנים על בסיס יומי. לפעמים אזורים שמעבירים זרם חשמלי בינוני צבועים אדום. פעמים אחרות אזורים שמעבירים זרם חשמלי חזק ומכאיב במיוחד מעוטרים בנקודות. לעתים האזורים הבטוחים במבוך צבועים במשבצות שחורות ולבנות. בכל יום עליכם ללמוד לנווט, כך שתעברו במסלול הבטוח ביותר ותימנעו ככל האפשר מהזרם החשמלי. התגמול שתקבלו אם תלמדו לנווט בבטחה במבוך הוא שלא תחושמלו. עד כמה אתם חושבים, ילדים, הייתם מצליחים במשימה כזאת?

לפני יותר מ-100 שנה ערכו הפסיכולוגים רוברט ירקס וג׳ון דודסון גרסאות שונות של הניסוי הזה כדי לגלות שני דברים על עכברים: עד כמה מהר הם מסוגלים ללמוד, וחשוב מכך: איזו עוצמה של זרם חשמלי תדרבן אותם ללמוד מהר יותר. היה אפשר להניח שככל שעוצמת הזרם החשמלי תתחזק, כך תגדל המוטיבציה של העכבר ללמוד. כשהזרם יהיה חלש יחסית, העכבר יסתובב אדיש במבוך, ומכות החשמל לא ירשימו אותו במיוחד. אבל ככל שעוצמת הזרם והכאב יתחזקו, כך חשבו המדענים, העכבר ירגיש שהוא מותקף, והמוטיבציה שלו ללמוד תלך ותגבר. לפי היגיון זה, אפשר להניח שעכברים ירצו להימנע ממכות חשמל יותר מכל כאשר הן יהיו החזקות ביותר, ולכן המוטיבציה שלהם ללמוד מהר תהיה בתנאים אלה בשיאה.

כשהזרם החשמלי היה חלש מאוד, העכברים הפגינו מוטיבציה נמוכה, וכתוצאה מכך למדו לאט. זרם בינוני דרבן אותם ללמוד מהר יותר את חוקי הכלוב. עד כה התוצאות מתאימות בהחלט לאינטואיציה הרווחת לגבי היחס בין מוטיבציה לתפקוד. אם כך, ילדים, מה המלכוד? המלכוד הוא שכשהזרם החשמלי היה גבוה מאוד – התפקוד של העכברים היה הגרוע ביותר! אני מודה, לא קל להיכנס לראש של עכבר מעבדה ולנסות לחשוב כמוהו, אבל מה שכנראה קרה הוא שכאשר הזרם החשמלי היה החזק ביותר, העכברים לא הצליחו להתרכז בדבר אחר מלבד הפחד מפני המכה החשמלית. כשהם מבועתים, הם פשוט לא הצליחו לזכור אילו חלקים של הכלוב בטוחים ואילו לא, ולכן לא הצליחו לפענח את סביבתם ולהבין כיצד היא מסודרת.

ובכן, ילדים, אמנם מכות חשמל אינן חלק ממערכת תמריצים מקובלת בעולם האמיתי, אבל יחס שכזה בין תמריץ לתפקוד עשוי לתאר גם יחסים בין תמריצים לביצוע מסוגים שונים, בין שהתגמול הוא האפשרות להימנע ממכת חשמל ובין שהוא האפשרות להרוויח סכומי כסף גדולים. דמיינו מה היו תוצאות הניסוי של ירקס ודודסון אם היו משתמשים בכסף במקום בזרם חשמלי (בהנחה שלעכברי מעבדה יש בכלל עניין בכסף). בונוסים קטנים היו מותירים את העכברים אדישים, והם לא היו מתפקדים היטב. בונוסים בינוניים היו גורמים לכך שיהיה לעכברים אכפת יותר, ורמת התפקוד שלהם תעלה. אבל בונוסים גבוהים מאוד היו גורמים לעכברים להיות חדורי מוטיבציה ברמה גבוהה מדי. כך הם יתקשו להתרכז, וכתוצאה מזה התפקוד שלהם יהיה גרוע יותר מכפי שהוא היה עשוי להיות אם היו מתוגמלים בבונוסים בינוניים.

אהמ.. אהממ.. הגננת השתעלה בתוך המסכה, ובכן.. זה היה.. תודה רבה פרופסור דן, זה היה מרתק, ילדים תגידו תודה לפרופסור דן, תודה פרופסור דן, אין בעד מה, אמר דו-פרצוף, וחשב, הם באמת חמודים, הקטנטנים האלה, אבל חייבים להתקדם לפי התכנית.

הילדים יצאו להפסקה, ודו-פרצוף מיהר למרתף. הברז הראשי של תל-אביב היה בדיוק היכן שהראו השרטוטים. הוא הוציא מכיסו בקבוקון זעיר, יותר קטן מטרופית. לפני שהוא שפך את תכולתו פנימה הוא הטיל את המטבע לאוויר, רציונלי? או במקרה?

אבל המטבע פגע בתקרת המרתף ונפל לתוך פתח האוורור. נו, מילא, דו-פרצוף משך בכתפיו, ורוקן את הבקבוקון. מעליו, הוא שמע את הילדים שהחלו להשתעל ולהקיא, ועלה למעלה. כאב לו לראות אותם, המסכנים, כאלו טהורים, כמו השלג, כתפיהם כה שבריריות, והם נושאים עליהן משקל כבד כל-כך.

ההורים מיהרו לאסוף את ילדיהם מהגן, אריאלה ראתה את עמרי מקיא בתוך המסכה שלו, תוריד את המסכה, עמריקי, זה בסדר להוריד אותה אם מקיאים, המצגת התבטלה כי כולם במשרד קיבלו חיידק בבטן, כל ההורים צבאו על הגדר והאשימו את הגננת, והגננת אמרה, אני חושבת שזה בגללו, היא הצביעה על דו-פרצוף, באותו רגע באטמן התעופף פנימה כאילו מהשמיים, זה הוא! צעק דו-פרצוף, זה העטלף! בגלל העטלף אתם חולים! הוא כמו עכבר מעבדה עם כנפיים! זה העטלף! וההורים הצמידו את העטלף לרצפה וחבטו בו, תוך כדי מקיאים עליו ומשתעלים, תורידו לו את המסכה, שנראה מי הוא, תורידו לו את המסכה, זה הכל בגלל העטלף!