כשהתחילו עם החוק המטורלל הזה, ידעתי שאני חייב למצוא פתרון לפֶּפֵּה, וכמה שיותר מהר. כולה צ׳יוואווה, שוקל מקסימום שלושה קילו, בחיים לא נשך אף-אחד – בקושי ליקק – וגם אם היה נושך, לא היה גורם נזק רב יותר מעקיצה של יתוש.

ועכשיו בגלל שרוטוויילר אחד, בטח כבר סנילי, נשך איזו זקנה בגן-מאיר, כל הכלבים במדינה מחויבים לשים רסן. לא מספיק עברנו לדירה קטנה יותר – כמה אפשר להחזיק שני חדרים פלוס כלב עם משכורת של מורה – וגם רחוקה יותר מהפארק שפפה אוהב. עכשיו צריך גם לנעול לו את הפה עם חתיכת פלסטיק מכוערת, משל היה זולל בני-אדם, כמו חניבעל לקטר?

בהתחלה לא דפקתי חשבון. פפה ואני ירדנו יחד לגינת הכלבים בכובשים, כרגיל, בלי רסן. אחרי יומיים תפס אותנו פקח שהזכיר לי כלב נקניקיה. הוא אמר שפפה מסכן את בריאות הציבור ונתן לנו קנס של 500 שקל. הלוואי שהיו לי ביצים להמשיך ככה, בלי רסן, לא לשלם את הקנס. שיביאו הוצאה לפועל, גם ככה אין מה לקחת. הרי אם כל בעלי-הכלבים יחד יגידו זין, לא שמים רסן ולא משלמים, מה הוא כבר יוכל לעשות, הנקניקייה הזה?

אבל לרוב הבעלים זה בכלל לא מזיז. מה אתה נובח, הם אומרים, בסך-הכל רסן, ובכלל, זה כלב, הוא לא מודע למה שקורה לו.

יש איזו כלבה מעצבנת אחת בגינה של הכלבים. עם רסן פרחוני ורוד. פינצ׳רית. הבעלים שלה מספרת כמה הרסן חשוב כדי לשמור על המבוגרים, ובהיעדר דוגמה אחרת, מזכירה את הזקנה מגן-מאיר. כשהיא רואה אותי מוריד לפפה את הרסן, היא שוב מדברת על הזקנה ושואלת ״מה אם זו הייתה אמא שלך?״

אמא שלי מתה מסרטן, אני אומר לה, אז אולי לפני הרסן נסגור את בתי-הזיקוק, והיא מאבדת עניין וחוזרת לצלם את הפינצ׳רית לאינסטגרם.

אחת אחרת, עם כלב מעורב, קלטתי אותה מתלבטת, אחרי שראתה את פפה, אם לשחרר לכלב שלה את הרסן. היא קלטה אותי קולט אותה, מיד התחרטה והחזירה אותו. הייתי ניגש לדבר איתה, אבל אני קצת חסר-ביטחון לגבי המראה שלי. אתם בטח מכירים את הקלישאה על כלבים שדומים לבעלים שלהם. רוצים לדעת איך אני נראה? דמיינו צ׳יוואווה, רק בבן-אדם. פעם אחת מישהי אפילו התבלבלה בינינו; היא ליטפה אותי, וממנו התעלמה לחלוטין.

בכל אופן, הבעלים הזאת, של הכלב המעורב, כדי לשחרר לכלב שלה את הרסן, הייתה צריכה לשחרר בדרך כל-כך הרבה תפיסות ואמונות, הקרקע הייתה נשמטת תחת כל ההבנה שלה את טבע האדם וטבע הכלב, אז עוד כמה דקות עם רסן, אוטוטו הטיול נגמר ומגיעים הביתה.

אני, לעומתם, לא מוכן לעשות לו את זה ויהי מה. קשר בין אדם לכלב שלו זה יותר ממשפחה, זר לא יבין זאת, אם לו כואב לי כואב, בטוב וברע הוא מקשקש כשאני נכנס הביתה, כשמורן עזבה אותנו בשביל ההוא עם ההאסקי, הוא ליטף אותי בימים ויילל איתי בלילות, כולו אמת היצור הזה, ועכשיו אומרים לי שהוא מחויב לבלות את החיים העלובים והחד-פעמיים שלו עם רסן?

אני, עוד בימים שלפני הרסן כבר שאלתי את עצמי, מי הסמיך אותי, ברייה ככל הבריות, להגביל את חופש התנועה של היצור הזה עם רצועה, או לסגור אותו בדירה של שני חדרים, עכשיו חדר אחד. אמנם אני יודע ללמד גיאומטריה ונגזרות, אבל בכלל לא בטוח שאני מבין את החיים יותר טוב ממנו. זה שיש לו מוח בגודל של ביצה לא אומר שצריך להיות לו אזיק על הצוואר או חתיכת פלסטיק על הפרצוף. ועכשיו מוטל עליי גם לקבוע מתי פפה ינבח את הנביחות המביכות שלו על יונים, ומתי הוא יריח את החור-תחת של כלבות, או יאכל איזה חמציץ שאיכשהו הצליח לנבוט בין כל הלבנים במדרכה.

ולפעמים אני ממשיך וחושב, איך הם לא מתמרדים נגדנו? אפילו שאנחנו משאירים להם קערה עם אוכל יבש פעם ביום ואוספים את הקקה שלהם. אם אני הייתי הם, ותמיד היה יצור אחר שמחליט בשבילי את כל ההחלטות, בגלל שהוא חושב שהוא יותר מפותח או למד מדעי-המדינה או משהו בסגנון, הייתי בועט, בורח, צורח, מממיייי אתתתתתה שתגיד לייייי לשים ררררסססססןןןןן?????!?!!!!!!!!????!!?!?!?!!!??!!!

ומילא, הם לא יודעים לדבר, הכלבים, אנחנו מדברים על כלבים, לפחות שינבחו, ינשכו, יהלכו אימה עלינו עד שנסתגר אנחנו בבתים, ונפחד להכריח אותם לעשות ולו עוד דבר אחד קטן.

אחרי שבועיים עם רסן, פפה כבר לא מקשקש כשאני נכנס הביתה. הוא קמל לאיטו, שוכב על השטיח כל היום עם הזנב בין הרגליים. יש לו עצב כזה בעיניים. כאילו הוא מרגיש שהוא בעונש אבל לא יודע מה עשה לא בסדר.

אז פפה ואני הלכנו להפגנה בכיכר הבימה, ואפילו הכנו שלט מתוחכם עם משמעות כפולה שכתוב עליו ׳התירו את הרסן׳. להפגנה הגיעו עוד שלושה-עשר בעלי כלבים. היו שם ארבעה פודלים, שני לברדורים, אמסטף אחד ועוד כמה מעורבים מצער בעלי-חיים. היו שם גם מאה חמישים שוטרים, חלקם על סוסים שחורים וגדולים, שהרסן שיסע להם את צדי הפה.

חילקנו פליירים והסברנו לכל בעלי-הכלבים האחרים כמה הרסן מסוכן לבריאות הכלב, זו הפיזית אך גם הנפשית, לא רק בעיות בדרכי-הנשימה, בחוש-הריח ובלסתות, אלא ממש כל רננת-החיים נעלמת בלי החופש לנבוח ולהריח חורי-תחת. הם בעיקר צחקו עלינו. זה כלב, הם אמרו, וחזרו לזרוק מקל לכלב שלהם, שכמובן לא הצליח להחזיר אותו.

שבוע אחר שבוע הגענו להפגנה, נכנסתי לעניין ממש עמוק, עד כדי כך שכאב לי לראות את הרסן לא רק על פפה. בכל מקום בעיר שאני מסתכל אליו, אני רואה כלבים מכל הסוגים, עם מוח בגודל של ביצה, קשורים ברצועה, עם רסן מפלסטיק, שעדיין לא הבינו שהם תקועים עם הדבר הזה על הפרצוף פור גוד, וכל פעם מנסים מחדש להריח אחד את השני או לתפוס איזה מקל.

היו כמה שממש נבחו עלינו. לא אכפת לכם מהזקנה בגן-מאיר, אה, הם אמרו, אתם מהאלה שלא אכפת להם מהזקנה בגן-מאיר. בטח שאכפת לנו, ניסיתי להסביר, אנחנו מבקרים את סבתא שלי פעמיים בשבוע, אפילו שהיא גרה בחיפה. ואפילו שזה שלושה אוטובוסים ושהאוטובוס תמיד מאחר. אחרי שאמא מתה, וגם סבא, שניהם מסרטן, גם הבאנו לה כלב. אז אכפת לנו באבוהה, פשוט ככה זה בחיים, לפעמים הם נושכים אותך, זה לא אומר שצריך לשים עליהם רסן. הרי אין לזה סוף, נשים רסן על הכלב, ישרוט אותה חתול, נשים לחתול כפפות, ישתין עליה גרביל.

קשה מאוד לנהל דיון ענייני בהקשר של הפגנה. זה בעיקר סלוגנים קליטים-למחצה וצעקות יצריות.

הסוסים של השוטרים חירבנו על המדרכה ואף-אחד לא אסף את החרא, אז דרכתי עליו.

איזה רוחניק אחד שהגיע להפגנה עמד בצד, בשקט. כשנעמדתי לידו הוא לחש לי: לרסן יש סיבה. אני יודע, אמרתי, הזקנה בגן-מאיר. לא-לא, הוא השיב, זה כדי שהם ילמדו להוריד אותו. מי, הכלבים? שאלתי, והוא רק הנהן. לא היה לי חשק להמשיך את השיחה הזאת.

המפגינים המשיכו לדקלם סיסמאות ונאומים כמו ״הכלב לא מריח / משהו פה מסריח,״ ״היום רסן, מחר כלוב,״ ״לא מתרסן.״ אמנם הקופירייטינג היה מעולה אבל בשלב מסוים כבר היה קשה לי להתחבר. העניין כבר נראה לי הרבה יותר עמוק מהרסן עצמו. ניחא, נתיר את הרסן, ואז מה? עדיין יצקו בטון על הפארקים של פפה, והבעלים של ההאסקים עדיין יעבדו שעות ארוכות בהיי-טק וישאירו אותם לבד בבית כל היום, והילדים עדיין ישחקו במחשב במקום עם הכלב, והדירות ימשיכו להתכווץ וכל הכלבים ישלמו יותר שכר-דירה.

זה הרי לא כזה פשוט, השינוי שהם צועקים עליו בנלהבות, צריך לעבור כלב כלב, ודבר כזה דורש אילוף של שנים.

אני לא יודע כמה זמן הסיפור המגוחך הזה יימשך. אתמול בחדשות, למשל, דיברו על מחדל הגור מנס-ציונה, שנשך את הבעלים שלו בביצים והוא איבד אשך. אחד הווטרינרים בפאנל אמר, אולי נפלט לו, שהנשיכה עשויה להיות תוצאת לוואי של הרסן, שכן הגורים שנולדו בשנה האחרונה, לא יודעים איך זה בלי רסן ולכן מתקשים לשלוט על הפה שלהם. שאר הווטרינרים אמרו שכל המחקרים סותרים את ההיפותזה הזו, ואחרי הפרסומות אותו וטרינר כבר לא היה בפאנל.

בינתיים פפה ואני עברנו לכפר, הרחק מהפקחים, קרוב ליער. כאן אנחנו אפילו יכולים להרשות לעצמנו שלושה חדרים. יש אתנו כאן עוד בעלים שלא רצו לשים רסן על הכלבים שלהם, רצועה גם לא צריך פה, פפה רץ ליער וחוזר כרצונו, נובח את הנביחות המביכות שלו ומריח חורי-תחת כאוות נפשו. ומה אם יגיע לפה פקח? בואו רק נגיד, שלמרות שיש להם מוח בגודל של ביצה, דבר או שניים אפשר ללמד אותם לעשות, ופפה אמנם קטן, אבל נשיכה אחת במקום הנכון, ועבור הפקח זו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מגיע לכאן לרחרח.