לדוריס נותרו בדיוק 1,037 ימים לחיות. היא לא ידעה זאת, כמובן, וכמו כולנו, חשבה שתחיה לנצח.

קמה כל בוקר והתרחצה, משימה לא פשוטה בכלל בהתחשב בגילה המופלג, כאשר הגוף אמנם דומה יותר לספוג הרחצה הדהוי, אך אינו גמיש כמותו. אחר ירדה לקפה ארומה לפגוש את מטילדה, חברתה הטובה משכבר הימים, עוד מימי בית-הספר בבגדד. הן הזמינו שתי כוסות תה וקרואסון חמאה אחד, אותו חלקו במשך כארבע שעות, למורת-רוחו של הבעלים, שלא העז לסלק את זוג הלקוחות הקשישות.

דוריס ומטילדה דיברו על חברות שנפטרו או התאלמנו, על ילדים שהרוויחו כסף או הפסידו אותו, על נכדים שהתחתנו או התגרשו, ולאחרונה גם על נינה אחת. למטילדה, אגב, נותרו רק 452 ימים לחיות. דוריס חזרה הביתה למנוחת צהריים, ובערב נסעה בקו 61 להליכה בחוף-הים. בכל ערב שבת, היו מגיעים לביתה ארבעת הילדים, תשעת הנכדים, ולאחרונה גם נינה אחת, לסעודה משפחתית. הסירים העלו ניחוחות בגדדיים, ועיניה של דוריס זהרו כאילו הייתה בת שמונה, ולא בת שמונים.

בבוקר יום הולדתה ה-81 של דוריס, השיק משרד החיים את הקמפיין החדש: ״לחיות זה מסוכן.״ צוות המומחים של המשרד, המונה 409 מדענים, 19 לבורנטים ו-7 חברי ועד מנהל, חקרו את תופעת המוות במשך שלושה עשורים וקבעו פה-אחד ברמת-סמך של 95%: לאחר גיל 80, קיים קשר סטטיסטי מובהק בין החיים לבין המוות. המומחים, אם כן, המליצו לבני-גילה של דוריס לחיות כמה שפחות, ובכך להפחית את הסיכון למוות פי 53.22 אחוזים בריבוע.

לדוריס לא הייתה כל כוונה להתחיל לפחד מלחיות. היא נולדה בבגדד של שנות השלושים. בגיל שש כבר ראתה את ההמון מריע כאשר אחיה נתלה בכיכר העיר על-ידי השלטונות, בעוון פגיעה בחוקת המולדת. כשהייתה בת שלוש-עשרה, אימה נהרגה בתאונת דרכים, ובגיל עשרים וארבע, בעלה המנוח, אלישע, אנס אותה. תשעה חודשים לאחר מכן נולדה ביתם הרביעית, מרים. בזמן שאלישע עבד בארבע עבודות, דוריס עבדה רק בשתיים, אם לא סופרים את ארבעת הילדים. דוריס פחדה מזרים, מגברים, ממכוניות, ממחסור, ומארצות אחרות, ולהוסיף לרשימה פחד מלחיות פשוט לא בא בחשבון.

מטילדה, לעומת זאת, שכבר התאפרה ואף הוציאה את ענק הפנינים מהמחבוא לכבוד מסיבת יום-הולדתה של דוריס, שמעה על המחקר החדש בחדשות, ומיד טלפנה על-מנת לבטל את הגעתה. הלא משרד החיים הדגיש את הסכנה שבחגיגות, במיוחד לכבוד ימי-הולדת. המחקרים הוכיחו באופן חד-משמעי – יום-ההולדת הוא היום בו התחילו החיים, ועל-כן לחגוג אותו זה ממש להתגרות במוות. שר החיים הציג בטלוויזיה גרפים אדומים שתמכו בממצאים ואמר: כמה שפחות חגיגות, כמה שפחות מוות. ואם המוות חשב שינעץ במטילדה את טלפיו וימשוך אותה אתו אל הלא-נודע, ובכן שיחשוב שוב.

שעון החול, זה שגרגיריו מתחילים לנזול ביום היוולדנו, ומספרם, גם אם רב עד מאוד, הינו קבוע מראש וסופי, המשיך לתקתק. כאשר משרד החיים פרסם את הסלוגן החדש שלו – ״עצרו את החיים, מנעו את המוות״, לדוריס נותרו 822 ימים לחיות, ולמטילדה, אפשר להיעזר במומחים כדי לחשב במדויק, 237.

הסלוגן הקליט נבחר באירוע טלוויזיוני ראשון מסוגו, בגמר העונה הראשונה של ׳הקופירייטר הבא׳. הסלוגן ריגש עמוקות את חבר השופטים, להוציא את סתיו תמר, הילד הרע של הקופירייטינג הישראלי, שחתום על להיטים כמו ׳דור מאופר׳, ׳אור הזרקור׳ ו-׳האם להיות לך מקורב׳. הוא כבר ראה סלוגנים טובים יותר.

דוריס המשיכה לחיות, חרף הסכנה. היא לקחה את קו 61 לים, שתתה קפה בארומה, אירחה את ארבעה-עשר הצאצאים בימי שישי בערב. אך בכל יום, זה קרה ברגע שבו סיימה לאכול חצי קרואסון, והחצי השני נותר בצלחת, גל של עצב שטף אותה, והיא נזכרה במטילדה, שבינתיים השתדלה לחיות כמה שפחות.

מטילדה מיעטה לצאת מהבית, שלא לדבר על מפגשים עם נכדיה, שכידוע, משרד החיים הדגיש זאת חדשות לבקרים, ילדים הם הנשאים העיקריים של חיים. היא מסרה לאימוץ את החתול שלה, הוציאה את כל הצמחים מהבית, אכלה אוכל יבש, ישבה בפינת החדר ונשמה נשימות קצרות.

ההליכות בחוף-הים התמעטו; גופה בן ה-82 של דוריס הותיר לה לצעוד למרחק קצר בלבד, ולא יותר מפעם בשבוע. פעם אחת, היא אפילו התבלבלה ולקחה את קו 52 במקום 61, ונאלצה למצוא את תעודת הזהות שלה בתיק כדי להיזכר בכתובת ביתה.

יום אחד, התעוררה דוריס ושמעה ברדיו שמשרד החיים מצא תרופה המפחיתה את הסיכון מהחיים ב-97.32%. שר החיים החדש הסביר שקבוצת הביקורת של הניסוי מנתה 37 נסיינים המהווים חתך רוחבי מושלם של האוכלוסייה מעל גיל שמונים, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, המתגוררת במרכז הארץ, באזור בנוי לא כפרי, עם תזונה רוויית שומנים ומעט פחמימות, העוסקת בספורט במשך 17 דקות ביום בממוצע, יש לה שורשים באזור צפון-אפריקה והמזרח-התיכון, מעדיפה גויאבות על-פני דולפינים ואיכות השינה שלה מוגדרת כסבירה לפי מדד השינה הרשמי.

דוריס התאימה לפרופיל כמעט בדיוק, או בדיוק כמעט, החוקרים היו חלוקים בדעתם. עבור תשלום סמלי של 159 שקלים, או 119 שקלים למחזיקי כרטיס אשראי שופרסל, היא תוכל לקבל את התרופה המסובסדת ולהינצל.

ההודעה פורסמה כאשר נותרו לדוריס 585 ימים לחיות. בני-משפחתה האבלים של מטילדה, שנפטרה בדיוק באותו היום ולא הספיקה לשמוע על התרופה, הודיעו בצער רב וביגון כבד ובתדהמה על מותה בטרם עת של אימנו, סבתנו וסבתא-רבתנו. מותה של מטילדה היווה הצדקה ניצחת לאזהרות משרד החיים, וצאצאיה של מטילדה הסתגרו בבתיהם ומסרו לאימוץ את חיות המחמד.

במשך 558 ימים, דוריס סירבה לקבל את התרופה. עוד טרם התפרסמה הבשורה המשמחת אודות התרופה, דוריס החלה לדבר עם אלוהים, ואמרה לו, שאולי שמונים שנה הם די והותר. אלישע המנוח ביקר אותה תכופות בחלומותיה, לא כאותו גבר קשה-יום שישן בחדר הסמוך במשך חמישים ושתיים שנים, אלא כאותו נער בן שמונה עשרה, שקטף עבורה סל אפרסקים מהמטע בו עבד.

בינתיים, משרד החיים יצא במבצע עידוד לנטילת התרופה, על-מנת להגן על האזרחים הוותיקים, דוריס ביניהם, מפני החיים. תחילה נאסר על דוריס להגיע לקפה ארומה, אחר-כך לחוף הים, ולבסוף אף נאסר עליה לארח את ילדיה, שכן ארוחת שבת עם כל-כך הרבה חיים, עלולה לסכן לא רק את דוריס אלא אפילו את השכנות בבניין ממול.

בהיעדר ברירה אחרת, דוריס בילתה את רוב יומה בבית. היא התבוננה בגופה הקמל לאיטו, בסוגרים שכבר כשלו מלשלוט על עשיית הצרכים, בבטן המנופחת. גופה שלה נראה לה כמו עצם זר. כאשר נשארו לה 27 ימים לחיות, דוריס התרצתה לעידוד של משרד החיים ונטלה את התרופה.

מטילדה כבר עברה מזמן מן העולם. שבוע לאחר שנטלה את התרופה, נפלה דוריס למשכב. בתה, מרים, ישנה אצלה כל לילה, האכילה אותה בתחליף חלב מבקבוק, החליפה לה טיטולים, וברגעים המעטים שבהם היו עיניה של דוריס פקוחות, דיברה אליה בקול רם ובמילים פשוטות, אמא, אני אוהבת אותך, אמא, הכל יהיה בסדר.

בחדשות, הודיע שר החיים החדש-חדש, שלפי מחקר שהתפרסם באותו היום, תשעה עשר קשישים מתוך קבוצת הביקורת נפטרו משום שלא לקחו את התרופה, ורק שמונה-עשר נפטרו למרות שלקחו אותה. התרופה, אם כן, עדיין יעילה. הוא שב ומנה את הצעדים שנקט משרד החיים לטובת עידוד התרופה, וחזר שלוש פעמים על הסלוגן שניצח בגמר: עצרו את החיים, מנעו את המוות. עצרו את החיים, מנעו את המוות. עצרו את החיים, מנעו את המוות. כל צוות החדשות קרא יחד אתו במקהלה.

בריאיון שלאחר מכן נשאל שר החיים שאלות רבות בידי צוות החדשות, רק שאלה אחת לא נשאל, אולי משום שאין עליה תשובה, ושאלה שאין עליה תשובה אין מה לשאול אותה כי איננה שאלה כלל, על כל פנים השאלה הייתה לשם מה, לשם מה יש למנוע את המוות, ואולי התשובה היחידה שניתן לתת היא, שאין סיבה, אין ולא תהיה ולא צריכה להיות, מניעת המוות היא causa sui, סיבת עצמה, היא התכלית הגבוהה ביותר של החיים, עומדת איתנה ונצחית בפני עצמה.

בבוקר יום שלישי, דוריס שכבה במיטתה, מוקפת בילדיה, נכדיה ונינה אחת. עופר, הנכד הצעיר, ניגן בגיטרה. כולם שרו לה יחד את מישהו של אהוד מנור, ודוריס אמרה, כאילו מעולם אחר, ככה מתים שמחים. כמה שעות לאחר מכן, כאשר מרים ביתה לצידה, נשמה דוריס את נשימתה האחרונה.

זה לא כואב, כשמתים. זה אפילו קצת נעים, כמו לחלוץ מגף הדוק בסוף יום עבודה מפרך. בתוך כמה שניות שוכחים לגמרי את החיים, כמו להתעורר מחלום מעורפל. דוריס שכחה את האונס, והתלייה, היא הפליגה בצלצולי פעמונים, אך משום מה זכרה את השיר של אהוד מנור, ואת הילדים, ואת מטילדה. השער נפתח, ודוריס החלה לעבור בתוכו, זה הרגיש כמו יום אחד ויחד עם זאת כמו אלף שנים, המנהרה התפתלה ובסופה זרח אור, היא המשיכה לכיוון האור, ברקע היא שמעה בכי של תינוק, והרופא אסף אותה אליו, והניח אותה בחיקה של האם.