תמיר יצא להפגין נגד עצמו.
בדרך-כלל, חלוקת התפקידים בהפגנה מאוד ברורה.
יש מפגין, יש את מושא ההפגנה, והם שונים.
ראית פעם ממשלה שקוראת להחליף את הממשלה?
חרדי שחוסם כבישים עד שיגייסו אותו?
שמעת פעם על קוטג׳ שדורש שיורידו לו את המחיר?
למען האמת, זה לא כל-כך משנה נגד מה מפגינים.
הכי משנה זה שיש מפגין, יש את מושא ההפגנה, והם שונים.
והמפגין, שיבחר לו מושא הפגנה כאוות נפשו.
מצידנו הוא יכול לעשות אן-דן-דינו בין קצבת הנכים לבין חיסונים.
העיקר שהשלט שיניף יהיה עם קופירייטינג שנון ומתריס בתוספת קמצוץ של יוהרה – והוא את זכות היסוד הדמוקרטית שלו מימש.
עכשיו – בן-אדם לא קם סתם ככה בבוקר פתאום ומחליט להפגין נגד עצמו.
בטח שלא באותו האופן בו הוא מפגין נגד ביבי או כריתת עצים.
במיוחד לא תמיר.
מלח הארץ, הייטקיסט בחסד.
יוצא יחידה קרבית ובוגר מסלול ״יזמות, אקולוגיה ויאכטות״ במכללה הרב-נושאית לעסקנות (שבקרוב תזכה למעמד של אוניברסיטה).
סטרט-אפיסט מבטיח בבקרים, סטלן שממתין לכושי של וולט בלילות.
פעמיים בשבוע הוא ביוגה, שלוש פעמים במכון.
לפני חמש שנים הוא טס לשבועיים להודו להתנדב בבית-יתומים, ומשם המשיך לחצי שנה גלישה בסרי-לנקה.
יש לו אח קטן בחינוך האנתרופוסופי, וחברה שווה מרעננה שלומדת אדריכלות וקוראים לה גל.
אבא שלה עשה אקזיט והכניס למדינה מלא כסף, וכבוד בזירה הבינלאומית.
תמיר פגש אותה בסרי-לנקה.
מצביע עבודה. סוציאליסט.
אני מנסה בכל כוחי לחשוב על אדם אחד בעולם הזה שיש לו סיבה להפגין נגד תמיר ולא מצליח – אז הוא עצמו?!
ובכן, כשתמיר יצא, כלומר נכנס, נכנס להפגין נגד עצמו, זה היה אחרי שניסה להפגין נגד כמעט כל דבר אפשרי.
תבינו, המכללה הרב-נושאית לעסקנות חרטה על דגלה ״אימפקט חברתי״.
תמיר מאז ומעולם רצה לעשות את העולם הזה טוב יותר (ולטוס לסרי-לנקה).
למזלו, הדרך היעילה ביותר לעשות את העולם הזה טוב יותר היא באמצעות שלטים שנונים ומתריסים, או אפליקציות.
אז הוא התחיל בכיכר הבימה, כי זה קל״ב.
תמיר גר ממש על רוטשילד-מרמורק.
הבניין שייך לאבא שלו, בכל-זאת הוא משלם כל חודש 9 אלף טיבין ותקילין, כדי שיהיה לו ערך לכסף.
זה לא סוף העולם, יחסית לשכר של שלושים וחמש פלוס אופציות, #סטרט-אפ-ניישן.
מצביע עבודה. סוציאליסט.
בכל אופן, ההפגנה הראשונה הייתה נגד ביבי כי הוא מושחת, ותמיר התחבר למסר.
אחר-כך חבר שלו מהצוות, ישי, נרצח בפיגוע בבר בדיזינגוף, אז תמיר יצא להפגין יחד עם המתנחלים בגוש עציון, נגד המדיניות המכילה בשטחים והשב״כ ואהוביה סנדק.
שם, צפו לו כל הטראומות מהשירות, וגם ככה כל החברים שלו בתל-אביב אוהבים ערבים (כל עוד הם נשארים ביפו ולא מאוננים לתוך החומוס); הוא דפק פרסה דוך להפגנות של שלום עכשיו נגד הימין הקיצוני והכיבוש.
עם היחלשות מחנה השמאל, קצת נמאס לתמיר מהפגנות פוליטיות והוא עבר לאקולוגיה. כולם מתים על הטבע, זה קונצנזוס. נגד כריתת עצים, נגד מפעלי הזיקוק בחיפה, בקיצור – נגד משבר האקלים, מי לא מכיר?
בזמן הקורונה הוא שוב מצא את עצמו בצד של הדוסים. תופעות הלוואי מהחיסון התערבבו לו עם הביבי (הוא עדיין שנא את ביבי כי, טוב, נו, אתם יודעים למה), אז הוא זרם עם זה: נגד סגרים, נגד מסכות, נגד דיקטטורה רפואית, נגד אילומינאטי וכל המשתמע.
פעם אחת הוא נקלע להפגנה של חרדים נגד חוק הגיוס, בצומת ליד מודיעין. אמנם הוא לא הצטרף, אבל כשהביט בעיניים הסהרוריות שלהם חשב בליבו, וואלה, לא יודע אם מוישל׳ה הוא המועמד האידיאלי לחפות עליי בזמן מעצר בג׳נין.
אה! והייתה את ההפגנה בכיכר רבין של החבר׳ה המאגניבים מהמסיבות טבע, נגד זה שלא נותנים להם לעשות סמים ביער, למלא אותו בזבל ולהבריח את חיות-הבר עם בסים מהגיהנום. תמיר עף על המידברן וכל השיתוף וההדדיות והרוחניות, וכיכר רבין לא כזאת רחוקה מרוטשילד-מרמורק, 6 דקות על bird.
אם תשאלו אותו, תמיר מחשיב גם את מצעד הגאווה בטיילת נגד ההומופוביה, ואת מצעד החיים בפולין נגד האנטישמיות.
אחרון חביב היה המעגל שירה מקודשת, גם בכיכר רבין.
אבל זו לא הייתה באמת הפגנה.
ישויות האור באו להפגין רק אהבה, והיו נגד כל מי שהיה נגד משהו.
אז מה משותף לכל ההפגנות שתמיר השתתף בהן טרם ההפגנה נגד עצמו?
קלעת בינגו: בכולן היה את תמיר, היה את מושא ההפגנה, והם היו שונים.
הבלשנים מבינינו אפילו שמו לב ששורש המילה, פ.ג.נ., אפשר שיש קשר בינו לבין טקס פגני, ובכל טקס פגני שמכבד את עצמו, יש את ההתלהמות, יש את ההתגוששות ההמונית, יש את השתהלבות היצרים והצרחות והמשיחיות בעיניים – אבל האליל תמיד נותר, איך אומרים, בחוץ.
בכל אופן, אחרי שחסם כבישים, נאם במגפונים, חיבר ג׳ינגלים שמתחרזים, תמיר חזר לכיכר הבימה.
בכל זאת, זה קל״ב.
ככה הוא לא חייב להתעדכן בווייז לגבי חסימות הכבישים.
הוא יכול פשוט להציץ מחדר המדרגות בזמן שהוא אוסף צ׳קים מהשוכרים כדי שיהיה לו ערך לכסף, ואם הוא מזהה התקהלות של כמה פנסיונרים-תל-אביבים-אשכנזים-סוציאליסטים-בעלי-בניינים-עם-ילד-בהייטק-ונכד-בחינוך-האנתרופוסופי, הוא יודע שאו שיש הפגנה, או שבדיוק הסתיימה הצגה שנייה של פאוסט.
בסיבוב הזה הוא התלבש על עניין הבחירות.
חלאס, שיגעו אותו.
נכון, מקבלים יום שבתון וזה סבבה ואפשר ללכת לים, אבל להגיע לקלפי כל כמה חודשים בא לו מה זה מקולקל.
כל העניין חוטא לגאונותה של הדמוקרטיה, בה האזרח הקטן מתבקש לשלשל פתק קטן פעם בארבע שנים, לבחור בין 120 קקים מהימין ל-120 חראות מהשמאל שינהלו את העניינים, והוא את שלו עשה – עכשיו אפשר לחזור לעשות כסף דמוקרטי.
כן, הפעם לא הייתה זו גחמה או צורך בהשתייכות או איזה חוש צדקנות פוסט-מודרני מלא סתירות פנימיות.
הפעם זה היה באמת.
הדמוקרטיה בסכנה.
מסכנונת.
היא מתחבאת, משקשקת מפחד, שחס וחלילה לא תגמור כמו שאר הקרטיות והאיזמים, שבני-האדם היו בטוחים שיפתרו להם את כל הבעיות במקומם, ובסוף נכנסו לדפי ההיסטוריה כניסיון עקר, מופרך ואלים.
כאמור, ככל שהתחפושת יותר מאגניבה והקופירייטינג יותר שנון ומתריס, ככה התרומה לחברה גדולה יותר.
ותמיר אלוף בזה.
אז כשהוא מזהה התקהלות, והצ׳ק כבר בכיס, והוא בודק ואין את הערבי שמוכר בייגלה, אז זה לא המלט ולא ליל העשרים, הוא ישר תופס שלט וכותב ״תבחרו ב-חירות״ או ״לא מצביע לצבוע״.
במוצ״ש האחרון, תמיר כבר היה ממש מיואש.
נדמה שכל המדינה הולכת לאבדון, על אמת.
אמנם יש לו דרכון פולני, אבל לגל עדיין אין. היא בתהליכים לפורטוגלי כי היא רבע מרוקאית אבל עכשיו הקשיחו את התקנות וזה בעייתי. וגם אם ימצאו פתרון בירוקרטי, אם הכלכלה תתמוטט, עדיין ערך הנכסים של אבא ירד, ותמיר לא יודע לכתוב קוד בפולנית.
מתוסכל, הוא תפס את הלורד השחור וכתב באותיות גדולות אמת פשוטה, לא שנונה, רק כנה:
״הרסת את המדינה עם הבחירות שלך״.
הוא ירד במדרגות.
הלובי נראה כמו של בניין בצ׳רנוביל, ההבדל היחיד הוא המחיר למ״ר.
שני כיסאות, שולחן קטן וחפיסת קלפים אין שם; מראה גדולה כן.
תמיר נעמד מולה כדי לסדר ת׳שיער.
השלט עוד היה בידו, ופתאום הוא הסתכל לעצמו בעיניים ומעליו הכיתוב:
״הרסת את המדינה עם הבחירות שלך״.
בום.
בן-רגע תמיר השתגר לתוך התודעה של עצמו.
הוא נעמד בתוכה עם השלט, וחסם את הסינפסה דרכה נוסעים הנוירונים מהאונה הקודקודית לבלוטת האצטרובל, כמו שחוסמים כביש.
כל הבחירות שלו עברו על הציר הזה, ואף-אחת מהן לא פספסה את השלט:
״הרסת את המדינה עם הבחירות שלך״.
הבחירה לפתח אפליקציה שהמודל הכלכלי שלה מבוסס על זמן מסך של ילדים ראתה את השלט והתנדפה. והופס – זוגות צעירים חדלו מלחזור בתשובה כדי להגן על צאצאיהם מפני המסכים ואובדן המשמעות והפורנו.
הבחירה להשתלט על עוד ועוד נכסים – פוף! דקה אחר-כך מחירי הדיור ירדו בשלושת-רבעי, חלף הצורך לכרות עוד עצים בשביל לבנות עוד בניינים, ופחות משפחות עברו לשטחים בגלל שזול שם. על הדרך כל בנייני המשרדים של ההייטק הפכו למגורים, ובכלל, נמחקו כל המשכנתאות והשכירויות והקשקושים האלה.
אבל זו הייתה רק ההתחלה.
הבחירה לרכוש מוצרים ושירותים מחברות ענק ולא מחקלאים אורגניים, הבחירה לצפות בחדשות או בהישרדות האיים הקריביים – מת.
כל המינימליזם הזה תקע את הכלכלה, ואז הממשלה לא יכלה להיות מושחתת, כי לא שילמו לה מיסים.
ביבי התפטר, כי אף-אחד לא רוצה להיות דיקטטור עני.
הבחירה להשתמש במקפיא בשביל בשר משובח ובמזגן בשביל לא להזיע קצת, נעלמה כלא הייתה.
גם הבחירה לטוס לסרי-לנקה או להחליף ג׳יפ.
אז חברת החשמל התייתרה וסגרו את מפעלי הזיקוק.
מיגור הבחירה לחגוג על וויד, קוק ואם.די. הביאה לירידה של שבעים אחוז באלימות נגד נשים בלוד.
הבחירה לשלוח את הילדים העתידיים שלו לחינוך האנתרופוסופי יחד עם הילדים של שאר בעלי-הבניינים, הוחלפה בבחירה להפגיש אותם יום-יום עם ילדים ערבים ועם ילדים דתיים, שישחקו יחד.
תוך עשר דקות (או דור וחצי) סגרו את צה״ל, את שלום עכשיו ואת חוק הגיוס לחרדים, והשמיים התמלאו יונים עם עלה של זית.
המהפכה המשפטית האיומה הושלמה כמתוכנן; אבל אף-אחד לא תבע אף-אחד.
וזהו, בגדול.
עכשיו תמיר יכול למצוא בקתה קטנה בטבע, לעשות אהבה עם גל תחת מרבד הכוכבים, להביא לעולם שני ילדים, לשלוח אותם לחינוך האנתרופוסופי, על הדרך להתעסק עם מה שבאמת יושב לו על הלב, ולהפסיק לפרסם פוסטים פוליטיים עם זיוני-שכל בפייסבוק שרק נותנים למפגינים הזדמנות להסביר לו למה הוא טועה.