במשך אלפי שנים, מיתולוגיות ודתות משלו בתודעה האנושית.
תחילה, היו בני-האדם מחוברים לטבע ולרוח האלוהית באופן אינטואיטיבי. הם לא הזדקקו לספרי-קודש או למחקר אמפירי – עולמם היה ישות חיה ופועמת. השבטיים הביטו בפליאה אל השמש, הירח והכוכבים, העצים ובעלי-החיים. כולם היו עבורם שחקנים מרהיבים בדרמה האלוהית.
בזמנים אלו, מצב התודעה של בני-האדם היה שונה לגמרי מזה של היום. אין משמעות לשאלה: האם הם היו יותר מאושרים מאיתנו או פחות? הם פשוט היו במצב תודעה אחר, קדמוני יותר. כמו תינוק שעדיין מרגיש חלק מאימו. הם היו חלק מהבריאה, ולא התבוננו עליה מבחוץ, לפחות לא כמו שאנו עושים היום.
אט-אט החל תהליך ההיפרדות. כמו תינוק שהופך לילד, וזקוק לחוקים ברורים של ״עשה ואל תעשה״. כך, נולדו הדתות המונותאיסטיות למיניהן. כל דת נולדה בתודעתו של יחיד שהתעלה אל מרומי-הרוח (אברהם, משה, ישוע, בודהה.) הידע הרוחני, שאינו מילולי, נמסר לאותו יחיד באופן בלתי-אמצעי, והיה חייב להיתרגם לכדי מערכת נוקשה של חוקים וכללים גנריים, על-מנת שיוכל להיתפס על-ידי ההמונים.
כל אחד מהמורים הגדולים של האנושות הביא אימפולס רוחני שונה אל תוך ההתפתחות האנושית – לכל דת היה את התפקיד שלה. אך הדת נולדה גם בתוך ההקשר התרבותי של מקום וזמן. השלטון עשה בדת שימוש לצרכי מדון ושררה. בגלל הצורך בחוקים ברורים של טוב ורע, הדתות התאפיינו גם בזוועות קשות נגד מי שלא התאים לאותם חוקים פרימיטיביים. מנגד, הדתות הניחו את הבסיס למוסר וזכויות האדם, אפילו אם זה מוסר אינפנטילי שמגיע מבחוץ ולא מבפנים (חוקים וכתבי-קודש לעומת מוסר פנימי.)
אבל ככה זה בילדות. צריך אמא ואבא ומורות ונו נו נו.
האדם המשיך להתבגר, והתחיל למרוד בכל מה שהנחילו לו. הוא רצה לעמוד עצמאי בעולם, בנבדלותו. רצה להבין את העולם ולנצח אותו. כמו טינאייג׳ר, שמה שיש לו בראש זה בעיקר מה שיש לעולם החושי והמיידי להציע. לעשות קצת סקס, להרוויח קצת כסף, בזמן שהעולם הפנימי הופך כאוטי ולא ברור. למען האמת, הוא פשוט מחפש את עצמו. רוצה להכיר את עצמו ואת העולם דרך העיניים שלו ולא דרך עיניים של מישהו אחר.
כך נולד המדע. תהליך ההיפרדות מהרוח הקדמונית המשיך – וזהו תהליך בריא והכרחי. אמנם זה עשוי להיות נוח, להישאר תינוק. לאכול מתי שאתה רוצה, לחרבן מתי ואיפה שאתה רוצה, כולם אוהבים אותך ומחבקים אותך ושומרים עליך. להיות אדם שהולך על שתיים זה לא פשוט בכלל. עד שמצליחים ללכת… נופלים, קמים, נופלים, קמים. אבל רובנו נסכים שבסיכומו של דבר, זה שווה את זה.
כמו טינאייג׳ר, לאדם המודרני היה רצון לכבוש את העולם מחד, ומחשבות על המוות מאידך. בין לבין יש לו גם מחשבות אידיאליסטיות על עולם טוב יותר עם פחות סבל ומלחמות. הוא מחפש.
תפיסת העולם המטריאליסטית מזהה את הקיום כולו עם החומר הנתפס בחושים. היא שוללת את הבסיס הרוחני לכל מה שקורה סביבנו. בעוד כמה מאות שנים תפיסה זו תיראה מגוחכת, בדיוק כמו שכיום, נראה לנו מגוחך לסגוד לאיזה עמוד טוטם.
המדע התגבש והגיע להישגים, בדיוק כמו המיתולגיות והדתות לפניו. אך בשלב מסוים הוא הפך בעצמו לדת חדשה, והחל תהליך של דעיכה. לא ניכנס כאן לכל ההקבלות של המדע כדת, על כך אכתוב יותר לעומק בספרים שאתחיל לפרסם בקרוב.
בקצרה נוכל לומר שיש יותר דרכים לפרש דאטה ולעשות מניפולציות על סטטיסטיקה מאשר על דף גמרא, שמיתוס הבריאה של המדע רווי במושגים מופשטים חסרי-פשר כמו ״דחיסות אינסופית״ ו״טמפרטורה אינסופית״, שכמו בכל דת המדע טומן בחובו הבטחה לגאולה ביום שבו נכונן את ״התיאוריה של הכל״, שיש מבנה הירככי של פרופסורים ודוקטורים שמקביל לארכיבישופים וארכיהגמונים, שהברירה הטבעית היא תיאוריה דוגמטית וכמו כל דת לעולם לא יהיה ניתן להפריך אותה משום שניתן להסביר כל תופעה באמצעות המערכת הלוגית שלה אם מתעקשים, שבחקר החומר לעולם לא ניתן יהיה להגיע לחלקיק הכי קטן, וגם אם היה ניתן, הרי היה מקודד בו כל המידע של היקום הנגלה באופן רוחני טהור ולא חומרי (שהרי הוא הכי קטן), והמשפט הזה בעצמו כבר נראה לי מורכב מדי אז נעצור כאן.
בימינו, האדם המודרני נמצא ברמת הנפרדות הגבוהה ביותר מהרוח. השילוש הקדוש של מדע-טכנולוגיה-כסף, ששולט בתודעה שלנו, היה מוכרח להוליד משטר דיקטטורי של רפואה ומניעת מחלות ומטאוורס וכסף. זו תוצאה טבעית של מצב התודעה שלנו. אין כאן איזו מחלה נאיבית ואקראית ומסוכנת שצריך להתגונן מפניה מחד, ואין כאן קונספירציה מתוחכמת מאידך. זה הרבה יותר פשוט והרבה יותר מורכב:
כאשר האדם עושה הכל כדי לא לחשוב על המוות, כאשר הוא מסיח את דעתו אך ורק בניסיונות למנוע את המוות, ופחות חשוב לו מה קורה בחיים בין לבין, ודאי שהוא יגיב בצורה היסטרית לכל איום פוטנציאלי, באופן לא פרופורציונלי. במקום להזכיר לאנשים בני 90 שאולי הגיע הזמן לחשוב קצת על המוות הקרב, שיש אפשרות גם לשחרר ולמות בקבלה, חושבים איך לחבר אותם למכונת הנשמה בשביל עוד כמה חודשים, עוד כמה שנים. בנוסף, כמובן שמתערבבים כאן אינטרסים של כוח, ממון, שררה, כמו שהיה עם כל דת אחרת.
בניגוד לדתות הישנות, היום אנו נמצאים במצב של נוחות ורווחה חומריים. אף-אחד לא סוקל אותנו באבנים ברחוב. וזה בדיוק מה שמבלבל. אנחנו נמצאים בדיוק בתפר שבו אנו חיים חיי שקר, אך לא מספיק סובלים כדי לקום ולשנות משהו. בניגוד לעבדים מוכים, אנחנו לא מוכנים לסכן את מה שאנחנו חושבים שיש לנו לטובת מה שעשוי להימצא בעבר השני של ההתפתחות הרוחנית. אבל גם לזה יש סיבה פוזיטיבית – זה אומר שאנחנו חייבים למצוא את הכוחות והרצון לעשות זאת אך ורק מתוך עצמנו.
בימינו, האדם מבקש למצוא את דרכו חזרה אל הרוח, אבל לא כמו בעבר. הוא רוצה להתחבר אל הרוח לא כחלק בלתי-נפרד ממנה, אלא דווקא מתוך האינדיבידואליות שלו. היום כל אדם הוא אותו היחיד שהתעלה למרומי-הרוח. חלפו הזמנים של מנהיג רוחני או גורו שיעניק ידע חיצוני, ולא בכדי כל הקהילות שמתכנסות סביב גורו מסתיימות, בדר״כ, באיזו פרשיית מין שערורייתית.
ניצנים לכך אנו רואים עם תנועות הניו-אייג׳ השונות, או עם החזרה לדת. שתי הדרכים לא לגמרי שם – הניו-אייג׳ עדיין נותר צרכני, רק צרכנות של רוח. כל המידברנים וטקסי הקקאו למיניהם עדיין נותרים מקום בו האגואיזם שולט, כלומר הרצון לקבל. תארו לכם שאת כל האנרגיה של המידברן היו משקיעים בחינוך או שיקום וגמילה או כינון מערכת כלכלית חדשה או עוד מלא דברים! או לפחות חלק מהאנרגיה הזו. לגבי החזרה לדת – זה קצת כמו שנאמר שהפתרון לבעיות של אותו טינאייג׳ר הוא לחזור להיות ילד. זה לא באמת עובד.
מה שקורה בשנתיים האחרונות הוא התוצאה הטבעית של מצב התודעה האנושי כיום, שהינו חלק מהתהליך בן אלפי שנים של היוולדות האדם והפיכה לאדם במלוא מובן המילה. כל מה שקורה סביבנו זימן לנו הזדמנות להשתחרר מהכבלים האלו, מהמטריקס הזה, של כסף-טכנולוגיה-מדע, ולהעמיק את ההבנה של עצמנו ושל הקיום. מה שקרה הוא ״אסון ללא אסון״. גאונות של הרוח. אבל אם לא נלמד ממנו, המשברים יעמיקו ויחריפו. וגם הם יהיו בשירות התפתחות גבוהה יותר.
אז יש כאן שילוב. שוב, ההתגייסות של כל קרייני החדשות, והרופאים, והפייזרים והפוליטיקאים, היא לא קונספירציה אך גם לא תמימה. יש כאן תמהיל של תפיסת עולם מטריאליסטית שגויה, התקף חרדה קולקטיבי, אינטרסים של מדון ושררה. הקנוניה היא הרבה יותר מעודנת מאשר עשרה חבר׳ה מטורפים שיושבים באיזה בניין משרדים אפל וזוממים להשתלט על העולם כמו פינקי והמוח. מדובר על התועמלנית הרפואית מטעם פייזר שמוכרת תרופות לרופא במסעדת יוקרה, כדי לקבל בונוס ולנסוע לסיישל. מדובר על מנכ״ל חברה שמספר לעצמו שמה שהוא עושה זה טוב לאנושות, ומדובר על החוקר שמעדיף להתמקד במשתנה איכותני אחד ולא אחר כדי שתוצאות המחקר יתאימו לתפיסת העולם שלו. מדובר על פחד לשאול את השאלות המהותיות.
אבל כן, התוצאה היא עולם שלם ששבוי בתוך אשליה.
וזה היה נכון עוד לפני הקורונה.
ברובד עומק יותר, יש כאן דחיפה לעבר השלב הבא בהתפתחות התודעה.
הקריאה כאן היא להפנות את המבט מן החוץ, פנימה. רק לרגע. מה הפחדים שלי? מה מניע אותי? מה זה הקיום הזה? מדוע אני פה? הרצון לקבל לעולם לא ישביע את התודעה, משום שמקורו הוא עדיין בהרגשת הנפרדות מהעולם. אם אני צובר לעצמי יותר כסף על חשבון אחרים, זה בגלל שאני מרגיש נפרד מהם. ואם אני מרגיש נפרד מהם אני לא מסונכרן עם הטבע האמיתי שלי, ולכן יש רמה מסוימת של אהבה והודיה ושמחה שלא אוכל לגעת בה. כנ״ל לגבי דתות, שמחברות בין קבוצה אתנית אחת אבל מטיפות לנפרדות מקבוצות אחרות. כנ״ל לגבי מידברנים למיניהם, שמחברים אותי באמצעות סמים למן עונג שהוא הסחת דעת מעורפלת.
כל אחד מאיתנו עובר תהליך של התבגרות וגם האנושות כולה. והתהליך הזה כואב לפעמים. ויפה לפעמים. והוא מורכב, וכדי להבין אותו צריך ללמוד אותו, ולא מלמדים אותו בבית-הספר.
אבל וואלה הוא שווה כל רגע.