אומרים שלא לוקחים איתך כסף לקבר. זה לא נכון.
הו, כמה הוקל לו, לסאני, כשראה את פקיד הבנק המחויך בכניסה לגן-עדן, מחתים אותו על טופס ומוסר לו כרטיס אשראי. חיוך כזה רחב סאני לא ראה מימיו. עוד קצת ופלאק, נקרעות לפקיד הלחיים.
מחוץ לטרמינל, המוקף גבעות ירוקות-עד ועננים מצמר-גפן מתוק, המתינו גמלים שנכנסו דרך קוף המחט, אוטובוסים קסומים, ולימוזינה אחת. סאני ניגש ללימוזינה בתנועה אוטומטית. הנהג, מחייך את אותו חיוך כמו של הפקיד, הסביר לסאני: תושבים חדשים נלקחים לסיור בגן, עד שימצאו נכס שיוכלו להרשות לעצמם. הוא סלק את הכרטיס והם יצאו לדרך.
סאני עשה את הכסף הראשון שלו בגיל אחת-עשרה. כשכל הילדים הקימו דוכני לימונדה בחצר הקדמית, סאני הבין מהר מאוד איך העולם הזה עובד, הוא חכר חלקת יער מהמנהל, ביער אותה ונטע פרדס לימונים. השכנים ממול, מורי הקטן ובאדי, איישו את עמדות הקטיף, הסחיטה והמכירות, סאני שילם להם יפה והפריש לפנסיה.
אבא לימד אותו מהרגע שהתחיל ללכת – כל האנשים כולם עומדים באותו התור; או שאתה משתרך מאחורה או שאתה מוכר את הכרטיסים. בילדותו, נהג סאני להישאר ער במיטה, ממתין לרשרוש המפתחות. כששמע את הרשרוש, הוא ירד למטה, חיבק את אבא ואמר שהוא לא מצליח לישון. האיש שמנהל את העולם הכין לעצמו קפה, ליטף את ראשו של הילד ולימד אותו לחשב מאזנים, עד שנרדם.
מזג-האוויר בגן-עדן נוח, והארכיטקטורה – מגוונת. סאני הביט מחלון הלימוזינה, וראה טירות מתקופת הבארוק ואיגלואים אסקימוסיים, כיפות אסלאמיות ומקדשים תאילנדים, כמה בתים שעיצב גאודי לאחר שנדרס על-ידי חשמלית, חוץ ממבנים מודרניים היה שם הכל.
״כמה כוחות סוס יש לדבר הזה?״ שאל סאני, וליטף את המושב.
הנהג המחויך לא ענה. בו ברגע, עדר של סוסי-פרא הופיע בדהירה מחוץ לחלון הלימוזינה, כאילו משומקום.
הבתים היו מפוזרים בין הגבעות הירוקות, מוקפים בוסתני דקלים, אבוקדו, אוכמניות ומה לא. על פסגת הגבעה הגבוהה ביותר נישא מבנה כביר שנראה כמו מבצר.
״נו, רואה משהו שמוצא-חן בעיניך?״ הנהג לא הסתובב כשדיבר, אבל את החיוך שלו סאני יכול היה גם לשמוע.
״מה זה?״ שאל סאני, והצביע אל הבית בראש הגבעה.
״זה,״ השיב הנהג בלי להזיז את מבטו, ״זה הפנטהאוז המלכותי. יש לו נוף לעץ החיים ממזרח, נוף לעץ הדעת טוב ורע ממערב, מערכת הסקה, אסלה מזהב וארבעה כיווני-אוויר.״
״קח אותי לשם,״ אמר סאני. אחרי שבעים ושבע שנים של ביזנס על-פני האדמה, האיש יודע מה הוא רוצה.
״חוששני שזה לא יהיה אפשרי,״ אמר הנהג, עדיין מחייך, ״אין לך מספיק כסף בחשבון.״
היה זה יום קשה במשרד. המפעל ספג הפסדים כבדים, והדבר האחרון שאבא רצה לשמוע זה את סאני מברבר על לימונים. סאני היה אז בן שלוש-עשרה, הוא לא הבין אם אבא צועק עליו או על מישהו אחר, כדי לשנורר ממנו חיוך הוא סיפר לו שוב על הדוכן החדש, אבא, למרות שהיה אדם מאמין, תרם לצדקה והכל, מעולם לא חיבב ת׳קטע של חוסך שבטו שונא בנו, על כל פנים סטירה אחת התפלקה לו, זו לא הייתה היד שלו, זו הייתה היד של אביו המנוח, שכל חייו עמד אי-שם מאחורה בתור.
סאני התקשר לבאדי, הוא לא תכנן לספר לו מה קרה אך הסטירה שיבשה משהו במנגנון של הדמעות, הן החלו זולגות מעצמן, באותו היום החליט סאני לעבור מלימונים לבניינים, לימונים צריך לגדל ולסחוט אבל הבניין פשוט קיים שם, חותמים על מסמך וכל ראשון לחודש הופס הכסף נכנס לחשבון.
״איך אתה יודע כמה כסף יש לי בחשבון?״ שאל סאני, החרד לפרטיותו, את הנהג.
״הא-הא,״ אמר הנהג המחויך, וסאני הבין שהוא למעשה צוחק, ״אין סודות בגן-עדן. הכל מופיע לי כאן במסך החכם. ביום בו מתת, היו בחשבונך שלוש-מאות חמישים ושמונה מיליון ארבע-מאות תשעים ושלושה אלף מאה עשרים ושניים דולר ושישה סנט. לצערי הפנטהאוז המלכותי עולה חמש-מאות מיליון עגול. אולי תשקול את אחד ההעתקים של הטאג׳ מאהל?״
תגור אתה בהעתק, חשב סאני. הפנטהאוז המלכותי יהיה שלו, חכה תראה הוא ימצא דרך לעשות כסף בגן-עדן.
עסקי הנדל״ן פרחו. הבנק נתן לסאני מינוף, משכנתא עם ריבית פריים מינוס חצי אחוז, מורי הקטן ובאדי – הם סיימו לימודי משפטים וראיית-חשבון בהתאמה – דאגו לכל החוזים והטבות המס. דירה אחת להשקעה הפכה לשתיים, שתי דירות הפכו לבניין, בניין הפך לעשרה בניינים, והשוכרים עמדו בתור כמו נמלים בכניסה לקן.
אומרים שכסף לא עושה אותך מאושר. זה לא נכון.
הייתם צריכים לראות את סאני בסוויטה בהאיטי, מסניף את הסדינים החדשים. אדם אחר במקומו, אחד השוכרים לדוגמא, היה עשוי להרגיש שם לא בנוח, לא חשוב כמה פלומתי המזרון. או לחילופין, כאשר חולייטה מחדשת את הסבונים הקטנים ליד הכיור, מצחצחת את האסלה, או מחליפה כל בוקר למצעים שזה עתה נמשו מן המייבש, השוכר ההיפותטי עשוי היה להרגיש, משום-מה, מלוכלך.
האשמה הזו הייתה זרה לחלוטין עבור סניור סאני, שתמיד השאיר לחולייטה טיפ נדיב, בגובה שישה אחוז מהמחיר ללילה, רק שלא תגנוב את השעון. ככה זה, יש סדר בעולם, יש סוויטה, יש קומפורט ויש ג׳וניור, יש מי שמחליף מצעים ויש מי שמתכרבל בתוכם. מה גם, שאי-אפשר לבוא בטענות לאדם מאושר. כשסאני הריח את הסדינים החדשים בהאיטי, כשמצץ את הטירמיסו בסמטה ציורית בטוסקנה, כשצילם את זנב הלווייתן טופח על פני האוקיינוס הפסיפי במצלמה משוכללת מהיאכטה שלו, הוא היה מאושר. לא אושר של להזדיין עם איזו מריאנה בשירותים של איזה הוסטל מסריח בארגנטינה, או לבכות מהודיה אל מול קשת בענן מעל הפארק העירוני. אושר מאופק, סולידי, אבל אמיתי. אם האושר הוא לא יותר מסך הרגעים בהם אתה נוכח באמת, בואו אני אגיד לכם משהו על ריח סדינים חדשים בסוויטה בהאיטי זה מאוד עוזר להיות נוכח.
סאני התחתן עם לינדה; הוא אהב אותה יותר משאהב את הדירות שלו. הם חתמו על הסכם ממון והוא היה לשביעות רצונה (לא ההסכם, סאני). לינדה וסאני הולידו ילדים, מורי ובאדי הקטן גם הם הקימו משפחות, אנחנו לא נספר כמה סאני נתן להם לחתונה, רק נגיד שיש משפחות בהודו שיכולות לחיות חיים שלמים מהצ׳ק הזה (כלומר, זאת אומרת, רק אם מישהו יכבד אותו, כמובן).
החלום הראשון הגיע כשסאני היה בן שלושים וחמש. הוא שוטט בחלקת היער שלו, לפני שהפכה לפרדס. עצי האורן נישאו איתנים וירוקים, אך במקום עלים, הם היו מכוסים בשטרות של מאה דולר. סאני ניגש לקטוף, הוא עמד על קצות האצבעות ותלש שטר, אך ברגע שניתק מן העץ, הפך השטר ללימון. סאני הרגיש שגרונו יבש, הוא ניסה לסחוט את הלימון שירווה את צימאונו, הוא לחץ ולחץ עד שהאצבעות כבר התכווצו, אבל לא יצאה ממנו אף טיפת מיץ אחת. אז הביט הצידה, ולימינו ראה תור אינסופי משתרך, גברים, נשים וטף, ידיהם אוחזות בגרונותיהם היבשים, והם מחכים לקטוף עלים מהעץ, והנה מורי הקטן ובאדי עומדים בראש התור, מנסים לסחוט את הלימונים חסרי-המיץ וכלום.
סאני התעורר מזיע, וגרונו יבש.
״מה אפיקי ההשקעה כאן?״ שאל סאני את הנהג המחייך.
״אפיקי השקעה?״
״כן, באיזו בורסה סוחרים פה?״
״הא-הא,״ צחק הנהג, ״לא, לא, בגן-עדן, עם מה שיש לך, עם זה אתה מסתדר.״
אבל אם אי-אפשר לעשות כסף בגן-עדן, סאני עשה אחד ועוד אחד, הרי בכל זאת נצח-נצחים, לא משנה כמה יש לך בסוף זה ייגמר.
״אל תדאג, טיפשון,״ הנהג המשיך להביט קדימה אל הדרך, וסאני תהה אם הוא בכלל יכול למחוק את החיוך, ״חוץ מהנדל״ן, הכל כאן בחינם. הנה, תראה.״
הוא עצר את הלימוזינה. סאני יצא החוצה אל הג׳ונגל, וראה עלי-בננה גדושים בתבשילי עדשים, שעועית ואורז, סלטים בכל צבעי הקשת, אשכולות ענבים, תאנים, פלחי מנגו טבולים בסירופ שוקולד, ומפל מים מתוקים שזרם בפינה. הוא טעם תאנה אחת, במרקם קטיפתי היא נימוחה בין הלשון ובין החך, זו הייתה עשויה להיות התאנה המתוקה ביותר שסאני טעם בחייו, רק שהוא כבר היה מת.
לפתע, רשרוש נשמע בין השיחים. סאני ראה משהו זז.
״נדמה לי שראיתי נחש,״ אמר סאני כשחזר ללימוזינה.
״הא-הא, לא, טיפשון,״ צחק הנהג, ״אין נחשים בגן-עדן. נפטרנו מהם מזמן.״
״לא חשוב, בכל אופן, בורסה או לא, חייבת להיות דרך לעשות כאן כסף.״
״ובכן,״ אמר הנהג המחויך, ״אם זה מאוד מאוד חשוב לך, ומשהו אומר לי שזה מאוד מאוד חשוב לך, אולי אני מכיר מישהו שיכול לעזור.״
בין הילדים המייבבים, הריבים עם לינדה והסיוט החוזר ונשנה על הלימונים, סאני לא זכר מתי בפעם האחרונה ישן שנת ישרים. בחלק מהלילות הוא הצליח לזהות חלק מהפרצופים שעמדו בתור. היו אלה השוכרים שלו, שדווקא תמיד שילמו בזמן ושמרו יפה על הנכס, סאני מעולם לא נאלץ להפקיד צ׳ק ביטחון או שטר ערבות, גם אם היה איזה עניין לטפל בו מורי הקטן ובאדי היו על זה.
למשל, פעם אחת היה איזה עניין עם מס הכנסה, מורי הקטן היה חייב לערב בזה את סאני, אבל מעטפה אחת קטנה לראש האגף פתרה הכל. וכשבאדי התגלה כנחש חמדן דו-פרצופי, מורי הקטן מצא את הסעיף המתאים ונישל אותו כמו נשל. זה היופי בכסף, בזכותו אנשים לא צריכים אחד את השני; הוא מנטרל את ההזדקקות. כך או כך, הגיעה השעה לעבור לשחק במגרש של הגדולים. סאני עשה כסף מלימונים, אחר-כך מבניינים, אבל כמו שאבא אומר זה או שאתה עובד בשביל הכסף או שהוא עובד בשבילך, הגיע הזמן לעשות כסף מכסף.
סאני שכר צוות של כימאים וביולוגים מהשורה הראשונה – בימינו כדי לעשות כסף גדול באמת המדע חייב להיות מעורב – לאחר שלושה חודשי מחקר אינטנסיביים החוקרים הצליחו להנדס גנטית מטבע של שנקל. מורי הקטן והמחליף של באדי עקרו את עצי הלימון הישנים, זרעו את השנקלים עם בוא האביב, העצים צמחו ולבלבו, בתחילת הקיץ כבר הבשילו השנקלים הראשונים, והפטנט שסאני רשם אושר לעשרים שנה.
הלימוזינה האטה באמצע הג׳ונגל.
לראשונה מאז תחילת הנסיעה, הנהג סובב את ראשו, וסאני שוב ראה את חיוכו הרחב.
״האדון במגבעת תכף יגיע,״ הוא אמר.
חלון הלימוזינה נפתח אט-אט בצליל זמזום, וחשף מגבעת שחורה, אחר-כך מצח, וגבות, משקפי-שמש עגולים, אף, חיוך רחב מאוזן לאוזן, וזקן תיש. האדון במגבעת הושיט ידו לתוך הלימוזינה ולחץ את ידו של סאני.
״סאני המתוק!״ קרא האדון במגבעת, ״ציפור קטנה לחשה לי שחסרים לך קצת ירוקים, אם אתה מבין למה אני מתכוון, הא-הא.״
״כן,״ אמר סאני, ״אני רוצה לקנות את הפנטהאוז המלכותי.״
״הפנטהאוז המלכותי כמובן!״ אמר האדון במגבעת, ״זה הולך ככה. אתה מפקיד אצלי שלוש-מאות חמישים מיליון, חוזר עוד חודש, לא שוכח לחזור כן, ומקבל חמש-מאות חזרה.״
״פשוט ככה?״ שאל סאני.
האדון במגבעת הרחיב את החיוך שלו בעוד מילימטר.
״מה קרה סאני מתוק, בחיים לא שמעת על ריבית?״ אמר האדון במגבעת וליטף את זקנו.
״איך אדע שאני יכול לסמוך עליך?״ שאל סאני.
״הא-הא,״ צחק הנהג מהמושב הקדמי, ״טיפשון, בגן-עדן אי-אפשר לשקר.״
סאני השתכנע, מסר לאדון במגבעת את כרטיס-האשראי שלו והלימוזינה נסעה משם.
כשבועת הנדל״ן התפוצצה, החלומות הגיעו כמעט כל לילה. רוב השוכרים לא עמדו בתשלומים, אלו שלא קפצו מהגג עזבו את הדירות וחזרו לגור עם ההורים.
עד שהשוק יתייצב, סאני השתמש בבניינים כדי לאחסן את השנקלים שלו. היבול היה שופע – מדהים לראות את הטבע בפעולה. למרות ההצלחה, נכמרו רחמיו של סאני על השוכרים, שמזלם לא שפר עליהם כמוהו. סאני תמיד ידע שאחרי שיעשה כסף הוא יעזור איתו לאנשים.
איך לעזור להם, איך לעזור להם, הוא לא הצליח לחשוב על אף רעיון, עד שפעם אחת, כשהתעורר בלילה מזיע במרתף, רעיון גאוני צץ במוחו, כאילו משומקום, רגע אחד, למה לא לחלק את השנקלים לכולם, ככה כולם יוכלו לזרוע באביב ובקיץ לקצור, אף-אחד לא יצטרך לעבוד, הכסף יעבוד בשביל כולנו.
הלימוזינה יצאה מהג׳ונגל, הסתובבה, והחלה לחזור על עקבותיה.
״אנחנו חוזרים?״ שאל סאני.
״כן, חוזרים לאסוף את הכסף שלך, כבר שכחת, הא-הא?״ צחקק הנהג.
״אבל האדון במגבעת אמר חודש. עברו רק עשר דקות.״
״הא-הא, כן, טיפשון, בגן-עדן הזמן עובד אחרת,״ אמר הנהג.
האדון במגבעת השיב לסאני את כרטיס-האשראי שלו, לחץ את ידו תענוג לעשות איתך עסקים, והלימוזינה נסעה משם.
״ובכן,״ אמר סאני, ״קח אותי לפנטהאוז המלכותי.״
״חוששני שזה לא יהיה אפשרי,״ אמר הנהג, עדיין מחייך, ״אין לך מספיק כסף בחשבון.״
סאני ידע מההתחלה שמשהו חשוד באדון במגבעת הזה, עם זקן התיש המפוקפק שלו, אף-אחד לא נותן כסף סתם ככה בחינם, לא בשמיים ולא בארץ.
״אבל הוא אמר שיחזיר לי חמש-מאות מיליון! ואמרת שאי-אפשר לשקר בגן-עדן!״
״נכון, טיפשון,״ אמר הנהג, ״בחשבון הבנק שלך יש חמש-מאות ושמונה מיליון ארבע-מאות תשעים ושלושה אלף מאה עשרים ושניים דולר ושישה סנט. לצערי הפנטהאוז המלכותי עולה שש-מאות מיליון עגול. אולי תשקול את אחד ההעתקים של ארמון בקינגהאם?״
סאני יכול היה להישבע שהפנטהאוז עלה חמש-מאות.
״כן, הא-הא, המחירים עלו בחודש האחרון, זה בגלל האינפלציה,״ אמר הנהג המחויך, ״אבל אם אתה רוצה, אפשר לחזור לאדון במגבעת, להפקיד אצלו את הכסף, לחזור בעוד חודש ולקבל שש-מאות מיליון.״
״קדימה,״ אמר סאני, ״רק בוא נזדרז.״
סאני חילק את השנקלים שאוחסנו בבניינים לשוכרים שלו ובעזרתם הם יכלו לשכור ממנו דירות. לא עבר זמן רב והשמועה התפשטה ברחבי המדינה. העיתונים שיבחו את בעל-הבית הנדיב, שבעיצומו של אסון כלכלי הרה-גורל, הזכיר לכולנו שעוד יש אנשים טובים בעולם. לטקס ההוקרה לכבודו הגיעו אביו של סאני, לינדה והילדים, מורי הקטן והמחליף של באדי, השוכרים, שר-האוצר, המו״ל של העיתון ונגיד הבנק המרכזי.
בהרמת הכוסית, מורי הקטן והמחליף של באדי ארגנו את זה הם אהבו בדיחות אישיות, במקום יין כולם הניפו כוסות לימונדה. סאני הביט בכל האנשים שהגיעו להודות לו ולחלוק לו כבוד, אוחזים את כוסות הלימונדה בידיהם, והרגיש את ההרגשה המסוימת הזו שמרגישים כשמשיגים את הדבר שרצינו כל-כך הרבה זמן, משהו שאפשר לקרוא לו שלווה ואפשר לקרוא לו ריקנות, על כל פנים נשארו לו עוד הרבה שנים לחיות, אז הוא המשיך לעשות את הדבר היחיד שהוא ידע לעשות. כסף.
עבר חודש.
״עכשיו,״ אמר סאני, לאחר שקיבל את הכרטיס חזרה מהאדון במגבעת, ״עכשיו תוכל לקחת אותי לפנטהאוז המלכותי?״
הייתה לו הרגשה שהוא יודע מה תהיה התשובה.
״חוששני שזה לא יהיה אפשרי,״ אמר הנהג, עדיין מחייך, ״אין לך מספיק כסף בחש…״.
״כן כן אין לי מספיק כסף בחשבון. אבל איך זה יכול להיות לעזאזל? כמה הוא עולה עכשיו?״
״שבע-מאות חמישים מיליון,״ אמר הנהג והמשיך לנסוע קדימה, ״אבל אם אתה רוצה, אפשר לחזור לאדון במגבעת..״
״אני לא רוצה לחזור לאדון במגבעת,״ אמר סאני, ״משהו דפוק בשיטה הכלכלית שלכם. אני רוצה לדבר עם המנהל.״
״עם המנהל? אתה מתכוון שאתה רוצה לדבר עם…״
״כן,״ אמר סאני, ״איתו.״
הלימוזינה עצרה בקרחת היער. במרכזה עמד צריף קטן ורעוע. כלבלב בעל שלוש רגליים רבץ על המדשאה מחוץ לצריף, אוסף אליו את קרני השמש החמות. על דלת הכניסה היה תלוי שלט: פתוח, נא להוריד נעליים.
סאני נכנס פנימה.
״שלום, אממ.. אדוני.. הוד מעל..״
״אבא,״ קול בס הדהד ברחבי הצריף, ״אתה יכול לקרוא לי אבא.״
״אממ.. אוקיי.. אבא,״ אמר סאני, ״רציתי רק לומר, אני חושב שיש בעיה בשיטה שלכם.״
״שיטה? איזו שיטה?״
״בכלכלה, יש בעיה בשיטה הכלכלית שלכם,״ אמר סאני.
״אה, באמת? ומה הבעיה, אם יורשה לי לשאול?״
״טוב, אתה מבין, אני ניסיתי לקנות את הפנטהאוז המלכותי, הפקדתי את הכסף כדין ועשיתי ריבית, הבעיה שהאינפלציה יותר מהירה מהריבית. הכסף נשחק יותר מהר מאשר שהוא צומח, אי-אפשר לעשות ככה עסקים, זה תמיד ייצור בוע..״
״אין שום בעיה בשיטה. כל מערכת מעוצבת באופן מושלם על-מנת לקבל את התוצאות שהיא מקבלת.״
סאני לא הבין את המשפט הזה.
״תקשיב, חביבי, אין לי את כל היום, יש לי מספיק על הראש. בשש-מאות מיליון אתה יכול לקנות את מאצ׳ו פיצ׳ו, וזה אפילו לא העתק זה המקורי.״
״לא!״ רתח סאני, ״כל החיים עבדתי קשה, תרמתי לאנשים, סבלתי סיוטים בלילה, הרווחתי ביושר את הזכות ליהנות מהפנטהאוז המלכותי! המינימום שאתה יכול לעשות זה להסביר לי למה אני לא יכול לקבל אותו!״
״להסביר אני יכול תמיד, סאני, אם תבין זו כבר שאלה אחרת, אבל עכשיו תקשיב טוב-טוב כי אני לא מתכוון לחזור על זה פעמיים.״
ואז הוא התחיל.
הוא הסביר לסאני שכסף הוא בסך-הכל ייצוג למה שבני-אדם עושים זה למען זו (למשל סוחטים לימונים).
שתשלום לאדם בתמורה למוצר או שירות, משמעו הצהרה על כך שאותו אדם עשה משהו למענך, ואסמכתא על כך שגם אתה עשית משהו למען אדם אחר.
שזו נתינה, שכסף הוא מדד לנתינה.
שבתכנית המקורית בכלל לא היה צריך למדוד את הנתינה הזו.
שבני-האדם היו אמורים לעשות דברים זה למען זו מתוך רצון חופשי, לא מתוך כורח.
שבנקודה כלשהי בזמן, בערך בעת הגירוש מגן-עדן, בני-האדם התחילו להתחשבן על מה שהם עושים זה למען זו, במקום פשוט לעשות את זה.
שהכסף היה ההסכם שבאמצעותו הובטח, כביכול, שמי שנותן יותר – מקבל יותר.
שמי שהיה לו יותר כסף, היה מי שיותר אנשים הצהירו, באמצעות תשלום, שהוא עשה משהו עבורם.
שבנקודה כלשהי בזמן, בני-האדם החלו לשכנע בני-אדם אחרים, וגם את עצמם, שהם זקוקים למוצרים ושירותים שלא באמת היטיבו עימם.
שכתוצאה מכך, כאשר בני-אדם הצהירו, באמצעות תשלום, על כך שאדם מסוים עשה משהו למענם, ברוב המקרים הוא לא באמת עשה משהו שמיטיב עימם (למשל שם להם יותר מדי סוכר בלימונדה).
שבמצב כזה, מי שמקבל יותר הוא לא מי שנותן יותר, אלא מי שנותן פחות. לא מי שתרם, אלא מי שחיבל.
הוא גם הסביר לסאני מה קורה אחרי התשלום.
שמי שיש ברשותו הרבה כסף הוא מי שמורשה להורות מה הרבה אנשים יעשו, ולמען מי. שמשום מה, הרבה אנשים מסכימים לכך.
שכל עוד הרבה אנשים יעשו הרבה דברים למען אדם אחד (למשל יבנו לו יאכטה), לא יהיו מספיק אנשים שיעשו דברים למען אנשים אחרים (למשל יכינו להם מרמלדת לימונים).
שנובע מכך שפילנתרופיה היא שקר.
שבנקודה כלשהי בזמן, בני-האדם התחילו להתייחס לכסף כאל דבר שקיים כשלעצמו (כמו אדונים במגבעת).
שהם התחילו להתעסק בכסף באופן ישיר, ולא בעשייה אותה הוא מייצג.
שהכסף עבר הפשטה.
שאף-על-פי-כן, הכסף תמיד נשאר רק מייצג של עשייה, כי זה טבעו.
שאם, למשל, מחר בבוקר כולם יקומו לעולם שאין בו כסף, ויעשו בדיוק את אותו הדבר שעשו אתמול – יסחטו את אותם לימונים, יתקתקו על אותן המקלדות – הכלכלה תמשיך לתפקד כרגיל.
הוא הסביר לסאני שכל זה עדיין איננו שורש הבעיה הכלכלית.
שהדבר היקר ביותר בכלכלה המודרנית הוא הדיור, או במילים אחרות, הבעלות על אדמה.
שהמחיר של האדמה מגולם בעקיפין בכל מוצר ובכל שירות שבני-אדם עושים זה למען זו.
שאף-על-פי-כן, בעלות על אדמה איננה סחורה כלכלית, אלא זכות משפטית.
שמעצם טבעה, בעלות על אדמה איננה משהו שאדם אחד עושה למען אדם אחר, אלא ניכוס של דבר שפשוט נמצא שם.
שהבעלות על אדמה היא שרירותית, שמקורותיה באיזו מלחמה או כיבוש, ולאחר-מכן איזו מניפולציה בנקאית על הכסף המופשט (כמו עם באדי והמשכנתאות).
שאדם שבבעלותו הרבה אדמות (למשל סאני) הוא אדם שבאמצעות מניפולציה בנקאית-משפטית, הביא לכך שהרבה אנשים (למשל השוכרים) עושים למענו הרבה דברים, בזמן שהוא לא עושה כלום למען אף-אחד.
שכל עוד קיימת התופעה של משכנתא ושכירות, בהכרח יהיו בני-אדם רבים שאנוסים לפרנס הן את עצמם והן את בעל-הדירה שלהם (או את האדון במגבעת).
שהמשעבד (למשל סאני) והמשועבד (למשל השוכר) שניהם משועבדים.
שאף אדם לא יהיה חופשי עד שכל בני-האדם יהיו חופשיים.
ששורש הבעיה הכלכלית הינה העובדה, שבני-האדם סוחרים בבעלות על אדמה, באותו האופן בו הם סוחרים במוצרים ושירותים.
שבעלות על אדמה היא באופן אינהרנטי אקט אלים וכוחני, שהיא גזל.
שהאדמה אינה שייכת לבני-האדם, אלא הם שייכים לה.
בדרך-אגב הוא הוסיף, שחוב הוא מנגנון שיעבוד בדיוני שטבוע במערכת הכלכלית מבעוד מועד. שריבית (או נטיעת עצי שנקל) היא גם כזו.
הוא הסביר לסאני שיש עוד המון להסביר בנושא, אבל שנוסף על ההיבט המעשי, ישנו גם ההיבט הנפשי של היחס לכסף.
שבני-האדם מלמדים את ילדיהם שיהיה להם ערך לכסף, במקום לעצמם, לאחרים ולגן-העדן.
שבני-האדם מלמדים את ילדיהם שכסף הוא אמצעי ולא מטרה, כשלמעשה הכסף הוא לא זה ולא זה. רק ייצוג.
שבני-האדם מלמדים את ילדיהם שכסף לא גדל על עצים, כשלמעשה הוא בדיוק ייצוג למה שגדל על עצים (או מתגבש במכרות).
שבני-האדם מלמדים את ילדיהם שכסף מעיד על הצלחה ועצמאות, כשלמעשה הוא מעיד על כישלון ושיעבוד.
שבני-האדם הם כמו אלכימאים שהופכים את הכסף (שהוא כמו עופרת) לערך מוסרי (שהוא כמו זהב).
הוא גם הסביר לסאני שנוסף על ההיבט המעשי וההיבט הנפשי, ישנו גם ההיבט הרוחני של הכסף.
שהכסף שעבר הפשטה, הכסף כדבר כשלעצמו, הוא ישות שטנית.
שכמו כל ישות שטנית, מטרתה היא לעורר את החלק האלוהי בבן-האדם.
שכאשר ישוע הנוצרי אמר שאי-אפשר לעבוד גם את האלוהים וגם את הממון, או שיותר קל לגמל להיכנס דרך קוף המחט מאשר לעשיר להיכנס לממלכת גן-העדן, הוא התכוון שחיבור למציאות האלוהית של הקיום בהכרח טומן בחובו סלידה מן הנפרדות שמבטא הכסף המופשט.
שישוע לא אמר אמירה מוסרית, אלא קבע קביעה אונטולוגית.
לסיום, הוא הסביר לסאני שהמהפכה התעשייתית כבר ייצרה מספיק.
שיש לבני-האדם מספיק מהכל עבור כולם.
שאפשר מחר בבוקר לבטל את הכסף, להפסיק את המדידות, למחוק את החובות, לוותר על הבעלות על האדמה.
שהרצון הטהור של האדם לעולם לא נוגד את טובתם של אחרים.
שאין סתירה בין הרווח האישי של אדם לבין תועלת החברה, כשם שאין סתירה בין הרווח האישי של תא לבין תועלת הגוף.
שהנתינה לאחרים היא איננה עול, היא זכות. היא-היא האדם.
שאם כל אחד יעשה רק מה שהוא רוצה, בני-האדם יחיו בשפע חסר-תקדים.
שגן-העדן הוא המקום בו כל אדם עושה רק מה שהוא רוצה.
שהטוב והרע ניתנו בפני בני-האדם, אבל אף-אחד לא לימד אותם לבחור בין השניים.
שזה בגלל שהם צריכים ללמוד לבד.
ושהם יבחרו בחיים.
שנקודה טובה להתחיל ממנה היא לשאול את עצמך,
סאני,
מה אתה רוצה?
״אני רוצה את הפנטהאוז המלכותי,״ אמר סאני ושילב ידיו.
״ובכן,״ נאנח הקול המהדהד, ״אינך יכול לקבל אותו.״
״אבל אמרת שגן-העדן הוא המקום בו כל אדם עושה רק מה שהוא רוצה.״
״נכון,״ השיב הקול, ״והגיהינום הוא המקום בו אף-אחד לא מרוצה ממה שיש לו.״
״כן!״ רגז סאני, ״אז איזה מן גן-עדן זה אם אני לא יכול לקבל את מה שאני רוצה?!״
״אני לא יורד לסוף דעתך,״ אמר הקול.
״איך שהגעתי לכאן, הנהג המחויך הסביר לי, כל מי שמגיע לגן-עדן..״
״שקרן? אבל.. איך אפשר לשקר בגן-עדן?״ שאל סאני המבולבל.
״הנהג המחויך? אה, אל תתייחס אליו, הוא סתם שקרן.״
״גן-עדן?״ שאל הקול וצחק, ״הו, עכשיו אני מבין! סאני מתוק, אל תצחיק אותי..״
נחש ירוק וגדול החליק אל מרכז החדר מבין מרגלות הספה.
קירות הצריף התמוטטו, והיער כולו נשרף בלהבות אדומות.
״מה חשבת, חביבי,״ אמר הנחש, ועיניו רושפות, ״לא מספיק כל החיים הפכת את גן-העדן לגיהינום וואלה יופי אתה גם רוצה כל המוות להפוך את הגיהינום לגן-עדן?״