אלוהים נכנס לבידוד. הוא נדבק בהרצאה של יובל נח הררי על כינים פרה-היסטוריות, למרות שהיה מחוסן (ההומו-סאפיינס, כך מסתבר, פלה מצאצאיו את אותן הכינים כמו הכינים בימינו אנו.) בכל אופן, כשאתה אלוהים, אתה לא צריך בדיקה כדי לדעת שנדבקת. מנקודת המבט של אלוהים, האחות, האף והמקל אחד הם, אתה האף, אתה המקל, אתה שני הפסים.

ארבעה-עשר יום בלי אלוהים זה לא מעט. הוא יכול היה להתחמק מהבידוד, יש לו פרוטקציות במשרד הבריאות, הוא וליצמן ככה, אבל דווקא במעמדו, כל העיניים עליו, וחוץ מזה, כמנכ״ל הוא צריך לשמש דוגמא. האמת, הבידוד בא לו בטוב. קצת חופש לא יזיק לו.

כשהגיע לשים את הפתק השנתי שלו בכותל, השוטרים לא נתנו לצחי להתקרב. לעזאזל. צחי בנה על הפתק הזה. מאז הפתק הראשון ששם בבר-מצווה, כל משאלה ומשאלה התגשמה לו. זו לא הייתה מקריות, כמו לכל דבר, הייתה לכך סיבה מאוד ספציפית. צחי לא ידע למה המשאלות מתגשמות דווקא לו, רק אלוהים ידע, ובכן, בניגוד לחבריו, שאף משאלה לא התגשמה להם אף-פעם, צחי מעולם לא ביקש לזכות בלוטו, להיות יותר גבוה או לזיין הרבה. הוא העדיף לא להכביד על אלוהים עם שינויים יסודיים מדי בתכנית, גם ככה יש לו הרבה על הראש, ולכן ביקש רק משאלות קטנות, ואף-פעם לא בשביל עצמו. לפני עשר שנים הוא ביקש שמעיין תהיה חזקה בזמן הגירושים, לפני שלוש שנים, ששירה תפחית למקסימום שלוש סיגריות ביום, ובשנה שעברה, שדוד ראובן יקבל אישור למשכנתא מהבנק. אולם המשאלה בפתק הנוכחי הייתה גדולה יותר.

אין מעבר, השוטר אמר לצחי, והסביר, הכותל נמצא בטווח של מאה מטר מהר-הבית, ולמעט שליחים של וולט, לאף-אחד אסור להיכנס, אני לא ממציא את החוקים. זה פתק ממש דחוף, צחי אמר לשוטר, אך בכל שעה התקבצו סביב הכותל עשרות אלפי אנשים, והפתק של כולם היה דחוף.

שיירה של מאות קטנועים בצבע טורקיז השתרכה מהכניסה לכותל ועד לגבעה הצרפתית, נושאת קורבנות של סשימי, קרפצ׳יו סינטה ופאד-קא-פאו.

אחד השליחים, זה עם ההמבורגר סויה – אלוהים מנסה להפחית קצת במוצרים מן החי – סיפר לאלוהים על רבבות המאמינים הממתינים מחוץ לכותל. כדי לא להפר בידוד, תודה לאל שיש טכנולוגיה, אלוהים הסכים לתת צ׳אנס לעבודה מהבית. הוא שלח לינק לקבלת משאלות בזום, צחי היה הראשון בתור, אך ברגע שנכנס לקישור, אור קוונטי לבן בוהק מילא את מסך הסמארטפון שלו, ומיליוני רסיסים עפו לכל עבר, כמו במפץ הגדול.

מחוץ לכותל התקבצו כבר מיליון איש, נושאים פתקים בידיהם ודורשים אלוהים. שידביק אותנו בקורונה, הם בכו, אבל רק שיחזור. לכשהבינו שאלוהים לא מתכוון להפר בידוד, הוא דבק בכללים שהוא עצמו קבע, החלו ההמונים לקרוא פה-אחד, אם לא האלוהים, הביאו לנו את השטן!

אשמדאי, הממזר הזה, היה שמח לנצל את ההזדמנות, לעלות אל הארץ ולבצע את זממו, אך למרבה המזל, גם הוא היה בהרצאה של יובל נח הררי על כינים, ישב בכיסא ליד אלוהים, והיה תקוע בבידוד, לא רחוק מהר-הבית, בגיא בן-הינום. גם אם אשמדאי היה מפר בידוד, צחי לא התכוון לבקש ממנו כלום. בכל הנוגע לעסקאות עם השטן זה תמיד נגמר רע, הוא ימצא דרך להעביר את הפתק לאלוהים.

ובכן, קרא האספסוף, שמנה עתה עשרה מיליון נפשות, מכל הדתות ומכל הגזעים, אם לא האלוהים, ולא השטן, הביאו לנו את יובל נח הררי!

לאחר מו״מ מזורז עם האספסוף על התנאים, איציק יהב, בן-זוגו ומנהלו האישי של יובל נח הררי, נענה לבקשה ברצון. הועידה בדאבוס בדיוק הסתיימה, אמנם יובל נח הררי דיבר שם אחרי אנגלה מרקל אבל להחליף את אלוהים זו לא הזדמנות שמגיעה כל יום.

סוף סוף, חשב יובל נח הררי. הוא הוציא את הארנק מכיסו, שלף מתוכו את הפתק המצהיב, המתפורר, שחיכה שם מאז הבר-מצווה, והתבונן בו. אחר עלה על מטוס פרטי והגיע לכותל. כאשר נעמד במרכז הבימה, היו כבר מאה מיליון איש סביב חומת העיר העתיקה. יובל נח הררי תפס את המיקרופון, הרים ידו וקרא:

״אלוהים מת!״

צחי הסתתר בתוך מגרעת בחומה והחזיק את הפתק קרוב לליבו, בעוד מאה מיליון איש שואגים, שורטים את פניהם עד זוב דם ומזדיינים בקבוצות. אתה משקר, צחי חשב, אלוהים לא מת, הוא רק לוקח הפסקה קצרה וחוזר. הוא ניסה להתגנב לכותל דרך השיחים, אבל השוטר הבחין בו וחסם את הדרך, כי הוא לא ממציא את החוקים. לו רק הייתה לו חולצה בצבע טורקיז, צחי היה מפלח קטנוע של וולט ומביא לאלוהים את הפתק יחד עם קרבונרה.

ויאמר יובל נח הררי: ״נזירים! הסיפור נגמר, המציאות מתחילה! מסרו לי את הזהב!״

ויסרבו מאת-המיליונים למסור את הזהב, ויקרא יובל נח הררי: ״אם כך, נזירים, מסרו לי את הפלסטיק!״

ויאספו מאת-המיליונים את אריזות הפלסטיק של וולט, שחורות או שקופות, מתכלות ושל רטבים, וימסרו ליובל נח הררי, וימס יובל נח הררי את הפלסטיק, ויעש להם קוף, עשרים אמה רוחבו ושמונים אמה גובהו.

ויאמר יובל נח הררי: ״אלוהים מת, אבל הקוף חי!״

צחי הביט בקוף הפלסטיק העצום, הניצב במרכז הבימה מאחורי יובל נח הררי, בעוד מאת-המיליונים ניגשים אל הקוף ותוחבים את פתקיהם בין הגבשושיות שעל עורו. זה רעיון ממש גרוע להחליף את אלוהים בקוף, חשב צחי, וגם ביובל נח הררי, נכון, אלוהים עשה כמה טעויות, אבל אף-אחד לא מושלם, כל דיני הקורבנות, גם למחות את זרע עמלק, והקטע הזה עם לחתוך לולד בן יומו את הבולבול ואז לתת לרבי למצוץ משם את הדם, לא סבבה, אבל לא צריך לזרוק את התינוק עם הרבי, ונכון הוא שגה גם עם האיסור על משכב זכר, אולי אלוהים גם קצת הומו ורק הוא יודע כמה מייסר זה עד שיוצאים מהארון, אבל יובל אל תיקח את זה אישית, הנה תראה יש מצעד גאווה בתל-אביב ואפילו בטקסס כבר מותר להתחתן, יש עוד מה להשתפר אבל הוא סך-הכל בסדר אלוהים, לוקח לו זמן אבל בסוף הוא לומד.

ויאמר יובל נח הררי: ״הסכיתו, כי הקוף אמר לי את דברו!״

ויחרוט יובל נח הררי על הלוחות את הבשורה על-פי יובל נח הררי:

״בראשית ברא באקראיות החלקיק את הזמן ואת החלל. והחלקיק היה דחוס לאינסוף וחם לאינסוף, וייווצר יש מאין, מתוך הכלום הגדול. ותיווצר הפלזמה ותתפשטה בתוהו ובוהו, ורוח הכלום הגדול מרחפת על-פני תהום. ותהא פיזיקה. ויתפצל החלקיק באקראיות ויתגבש ויהי אור אקראי בתוך הכלום הגדול. ותהא כימיה. ויהפוך החלקיק באקראיות לחיים, וישרצו את הימים והאדמה ועוף השמיים. ותהא ביולוגיה. ויבקש החלקיק לשרוד ויילחם נגד עצמו באקראיות ויעש לו קוף. ותבוא המוטציה האקראית ותפח בקוף את המילה ותעש בו רוח חיים. ויברא הקוף את ההומו-סאפיינס בצלמו ודמותו זכר ונקבה ברא אותם. ותהא היסטוריה. וירא החלקיק את כל אשר עשה ויאמר כי טוב ויאמר ומה קלשו הסיכויים. ויעש החלקיק מכונת ברזל ופלסטיק וישבות מכל מלאכתו אשר עשה״.

ויברך יובל נח הררי ברוך הקוף המבדיל בין סיפור למציאות.

וישאגו ההמונים: ״תחי המציאות! תחי המציאות!״

יובל נח הררי שלף את הפתק המתפורר מכיסו. בו ברגע נעלמו מאה-מיליון הנזירים, ויובל שוב היה בן שלוש-עשרה. במשך חודשים הוא התאמן על הפרשה וההפטרה, מרכא טפחא, מרכא סוף פסוק, הוא הזמין את כל הכיתה לעלייה לתורה אבל אף-אחד לא בא, אחרי שהדמעות הפסיקו וכבר כאבו לו העיניים, הוא קרע חתיכה מספר במדבר וכתב: הלוואי שלא אסבול יותר אף-פעם.

קוף הפלסטיק הענק כבר היה מכוסה בתשעים ותשעה מיליון, תשע מאות תשעים ותשעה אלף, תשע מאות תשעים ותשעה פתקים, ויובל נח הררי שם את הפתק המאה-מיליון על קדקוד ראשו של הקוף.

צחי פתח את הפתק שלו וקרא אותו בלב. הוא התלבט הרבה לגבי הפתק הזה, בדברים כאלה הוא לא יודע אם כדאי להתערב, אבל אחיו ובעלו חיכו כל-כך הרבה זמן לפונדקאות, הם ניסו הכל אבל הרופאים לא הצליחו לעזור לילדה, היא שוכבת לבד בשניידר ואפילו לבקר אותה אסור, גם היא, כמו אלוהים, בבידוד, בסוף הוא החליט לכתוב אותו והנה הכותל סגור, בכל מקרה אין סיכוי שהוא שם את הפתק הזה בתוך קוף. צחי קרא אותו שוב, הפעם לא בלב כי אם בלחישה: הלוואי שיוציאו לדריה את הגידול.

ויעצום עיניו יובל נח הררי ארבעים דקות, וידבר אליו הקוף, וירד יובל נח הררי אל העם ויאמר אליהם, וידבר הקוף את כל הדברים האלה לאמר:

״אנכי האלקטרון מקור כל יש אשר הוצאתיך מסיפור למציאות;

לא יהיה לך מקור אחר על פני האלקטרון. עשה לך פסל ותמונה של האלקטרון, משום שהאלקטרון בלתי-נראה. הסק את קיום האלקטרון מן הספין, הסק את קיום הספין מן האלקטרון. לא תעשה לך מקדשים, לא תשתחווה להם ולא תעבדם. עשה אוניברסיטאות ומשרדים;

לא תישא שם סיפור לשווא;

זכור את יום העבודה לקודשו, מקסם רווחיך ושפר טכנולוגיותיך, כי ארבעה-עשר מיליארדי שנים עשה החלקיק את השמיים ואת הארץ, את הים וכל אשר בם, ויילחם נגד עצמו כדי לשרוד וינוח על מי מנוחות ויעבוד מול המסך;

כבד את אביך הקוף ובצע בו ניסויים למען יאריכון ימיך;

לא תדמיין;

לא תתפלל;

לא תאמין;

לא תענה ברעך עד סיפור;

לא תחמוד את המקום אחרי אנגלה מרקל בוועידה בדאבוס.״

ויברכו העם ברוך הקוף המבדיל בין הסיפור ובין המציאות, ויבקשו לדעת כיצד להבחין בין סיפור ומציאות כשם שהבחין זה יובל נח הררי האיש אשר העלנו מתעתועי הסיפור.

צחי הרים את ידו, שעדיין החזיקה את הפתק, כדי לשאול שאלה, אבל יובל נח הררי לא שם לב.

ויאמר יובל נח הררי:

״כדי להבחין בין סיפור למציאות עליכם לשבת בעיניים עצומות לפי המסורת של סיאג׳י או-בה-קין כפי שמלמד אותה ס.נ. גואנקה הידוע בכינויו גואנקג׳י. זו המדיטציה שלימד המושלם, שנולד לפני אלפיים חמש מאות שנה למלך שבט השאקיה, ולאחר שישב מתחת לעץ, זכה בהארה מוחלטת וראה את כל גלגוליו הקודמים והתרחבותם והתכווצותם של היקומים, גילה שלהתקיים משמעו לסבול, ושאין משמעות לקיום מלבד סיום שרשרת הלידות והמיתות וקץ הסבל. כדי לראות זאת גם עליכם לשבת בעיניים עצומות רק לפי המסורת של סיאג׳י או-בה-קין כפי שמלמד אותה ס.נ. גואנקה הידוע בכינויו גואנקג׳י.״

שקט השתרר בקרב ההמונים, שלא ירדו לסוף דעתו של יובל נח הררי, וצחי ניצל את ההזדמנות.

״נשמע לי כמו סיפור!״ הוא צעק.

וישמע את צעקתו יובל נח הררי ויאמר: ״מה כוונתך, נזיר?״ וישלח לו מטא.

״כל הדברים האלה שאתה מציג כאילו הם אמת אובייקטיבית מוחלטת, כל המושגים המופשטים האלה של דחיסות אינסופית וחום אינסופי וסבל והארה ואלקטרון שאתה בכלל לא יכול להגדיר, הם נשמעים לי כמו עוד סיפור, ולמען האמת סיפור הרבה פחות מעניין מהקודם!״

ויסכיתו ההמונים ויהרהרו בדברי צחי ויחשבו בזכות עצמם ויכאב ראשם ויתבלבלו.

״אתה מבלבל אותנו!״ קרא אחד, שעמד בסמוך לצחי, לעבר יובל נח הררי.

״כן, מה שאתה אומר זה סיפור או מציאות?״ קראה אחת אחרת.

״אני מבלבל אתכם?״ שאל יובל נח הררי במיקרופון ״ובכן זה מכיוון ש…………………….…………״

יובל נח הררי הוריד את המשקפיים, הניח אותם על עיניו של הקוף, לבש חליפה צבעונית והתחיל לשיר:

״שלום לכם ילדים וילדות

אני יובל המבולבל

כל היום אני אומר שטויות

לא בכוונה בכלל״

השאגות בקהל פסקו והתחלפו בהתלחששויות.

״אמור לנו מי אתה! האם אתה יובל נח הררי או יובל המבולבל?״

יובל נח הררי התקשה לראות בלי המשקפיים, הוא גישש אחר כיסא ולא מצא, אז הוא התיישב בישיבה מזרחית מתחת לקוף, עצם עיניים, ולחש למיקרופון:

״אני הוא חלק מאותה עוצמה, לא מובנת לרוב, שלעד עושה רק רע, ולעד רוצה רק טוב.״

לפתע, קול רשרוש נשמע מאחוריו, יובל נח הררי הסתובב אך לא הצליח לראות הרבה, רק גוש כביר שזז מצד לצד. מאת-מיליון האנשים החלו לנוס על נפשם כאשר קוף הפלסטיק הענק קם לתחייה, תודות למשקפיים של יובל נח הררי הוא עבר ארבעה-מיליארד שנות אבולוציה בחמש דקות, הקוף הסתכל סביבו והחל להתגרד.

ההמונים מחצו זה את זה בעודם נמלטים, צחי הסתתר בתוך המגרעת בחומה, יובל נח הררי עשה מדיטציה וקוף הפלסטיק הענק התגרד, זה הספיק לאלוהים, כפי שיודע כל מדען שמכבד את עצמו הזקן לא משחק בקוביות, הכל היה כתוב מראש על פתק אי-שם מחוץ ליקום אף-על-פי-כן הרשות הייתה נתונה, אלוהים הפר בידוד, כל השטות הזו של בידודים אפשר ללמוד ממנה הרבה אבל מתישהו זה כבר מתחיל לאבד את הטעם, הוא שלח את ידו הארוכה והשקופה לבית-החולים שניידר בפתח-תקווה, החליק אותה, כמו קרן רנטגן, לתוך מוחה של דריה הקטנה ושלף את הגידול, צחי ראה את כל זה וחשב, איך הוא ידע אפילו לא שמתי את הפתק, לא בקוף ולא באבן, הוא לא ידע שאלוהים מעולם לא היה צריך כותל, הוא התקין זה מכבר כותל בליבו של כל אדם, עכשיו רק היה צריך לשים את הגידול איפשהו, אלוהים, כמונו, כפוף לחוק שימור המסה, או חוק הקארמה, תקראו לזה איך שאתם רוצים, הוא הכניס את היד הארוכה והשקופה לתוך מוחו של יובל המבולבל, והניח את הגידול בדיוק בנקודה בה התעוררה המוטציה הגנטית המקרית שהפכה את ההומו-סאפיינס מחי למדבר, בן רגע התודעה שלו הפכה שקופה כמו היד של אלוהים, יובל נח הררי חזר למצב הראשוני שלפני הגירוש מגן-עדן, הוא התפשט, השתופף ורץ לעבר יער בן-שמן, העול של היות אדם הוסר, הוא לא סבל יותר.

ולא שכחנו את קוף הפלסטיק הענק, הקוף רץ ליער גם הוא, משאלתו היחידה הייתה להפסיק להתגרד, יובל נח הררי ראה אותו וניגש, הוא לא היה צריך לעשות כלום האינסטינקטים עשו הכל, הוא פשפש בפדחתו של הקוף ושלה ממנה כינה, שמשאלתה היחידה הייתה להימלט מראשו של קוף הפלסטיק הענק. ככה זה, זה הכל מסונכרן ביחד כל המערכת, אלוהים לא עושה איפה ואיפה, כשאתה אלוהים אתה פשוט לא יכול גם אם אתה רוצה, אתה צחי, אתה הפתק, אתה יובל נח הררי, אתה הבידוד, אתה הסבל, אתה הגידול, אתה הקוף, אתה הכינה.