רשמים מהתנדבות בכור-היתוך של החברה הישראלית בצפון:

לוחמי מג"ב מצביעי ימין, מסורתיים, או דתיים; תל-אביביות טבעוניות הייטקיסטיות מפגינות קפלן מחיל מודיעין; מפונים עם צרכים מיוחדים מהוסטל בקריית שמונה; נהגים ערבים מאום-אל-פחם שמסיעים את הלוחמים לאבטח יישובים; צוות עובדים שכולל דרוזים שבניהם בחזית מחד וקיבוצניקים מאידך; פרות מלחכות עשב בגבעות שמחכות לשחיטה; כנרת אחת; ואני.

התל-אביבית ניגשת למג"בניק ואומרת לו עם חיוך שהוא דפק לה מכות בקפלן. מתחילה שיחה אוהבת אך מחוממת. לטעמי התל-אביבית יותר דוגמטית ודתייה מכל השאר בסירובה להיות פתוחה לדעה אחרת. המג"בניק חי ומתפרנס עם ערבים ביום-יום והיא בקושי קונה מהם חומוס ביפו. הוא אומר לה שתפגין על יוקר המחייה ולא על פוליטיקה. היא לא מבינה שההייטק שלה והמסכים שלו כופה על הדתיים חיים מסוימים בדיוק כמו שהם מנסים לכפות עליה עם התחב"צ בשבת. בימים שאחרי אני רואה אותם יושבים יחד וממשיכים לדבר באהבה.

יושב עם הנהג הערבי מאום-אל-פחם. אומר לי שכולם רוצים שלום ושלא מעניין אותו להיות תחת שלטון פלסטיני – "תראה מה קורה בכל המדינות הערביות". רוצה לחיות בשלום ולהתפרנס בכבוד, איש איש תחת תאנתו. מסביר לי שהרציחות בחברה הערבית הן כבר לא בגלל כבוד המשפחה או אחות ששכבה עם הבן-דוד, אלא בגלל הלוואות בריבית. בשביל סטטוס ובשביל אשתו, הגבר מרגיש צורך לקנות ב.מ.וו. או חולצה של בוס, לוקח הלוואה בריבית שאין בידו להחזיר ובסוף יורים בו או בבן שלו. אני חושב על מי שמכר לו את הב.מ.וו. הזאת או את החולצה ואם אכפת לו איך הוא משפיע על החברה – או שאכפת לו מעוד פנטהאוז במרכז ת"א.

מגיעות כמויות אדירות של תרומות של אוכל וציוד. ממסעדות וממשפחות מהיישוב הסמוך שבישלו. פי 5 ממה שצריך. כולם אוכלים יחד ארוחת שישי. הנתינה מחממת את הבטן והלב אך גם צובטת אותם כשהרוב מושלך לאשפה. בסוף הארוחה זורקים 300 דגים של חריימה משובח לפח – אקווריום שלם נשחט ובושל רק כדי להגיע לדחסנית. יחד איתו בשר, אורז, ועוד ועוד. ככה כל יום. הדחסנית מריחה כמו הגיהינום, האלומיניום של החמגשיות והניילון הנצמד ינוחו על משכבם במטמנות לנצח. יצר ההישרדות והשפע אמנם מצביע על לכידות אך גם מראה את החולי העמוק של החברה שלנו והאגואיזם מול הטבע. אנחנו לא צריכים עכשיו עוד ועוד דברים. להפך.

אזעקת שווא. החבר'ה עם הצרכים המיוחדים יורדים למקלט בצרחות. תוך דקות אני מסיח להם את הדעת עם נשימות, צחוקים, וכולנו שרים יחד "אלוהים שלי" של עוזי חיטמן. הלוחמים לידם נעים בתזזיתיות, בטח מדמיינים את עצמם תחת אש ואת שמם מתווסף – חס וחלילה – לרשימת החללים. באומץ הם מאבטחים את גדר האכסניה ומורים לכולם להישאר במקלטים כדי שלא תהיה טעות בזיהוי. יש בחור אחד עם צרכים מיוחדים, זה שיש לו נוקיה כמו שלי, שכל הזמן נעלם, משוטט ברחבי האכסניה ומלמל לעצמו. צריך לשמור עליו שלא יחשבו שהוא מחבל. בשאר היום החבר'ה יושבים ללא מעש בלובי, למרות שהם יכולים לעשות כל כך הרבה דברים ולהרגיש מועילים. אני לוקח את הבחור המשוטט איתי ואנחנו ממיינים מנות קרב.

מדבר עם כמה לוחמים, ביניהם מג"בניק שהוא מנהל משכנתאות בבנק, על שורש הבעיה הכלכלית – הבעלות על אדמה, שכירות ומשכנתא – ומופתע לגלות כמה הם בקיאים במושגים כמו הכנסה בסיסית או מינימליזם. כולם מבינים ששורש הבעיה הוא כלכלי. מספר להם על חיי בשנה האחרונה, ללא בית, מחוץ למערכת הכסף. דווקא התל-אביבית לא מבינה את העניין (היא עושה כסף בהייטק). בכל אופן היא מגיעה אליי כשחסר לה חלב סויה כי גם אני טבעוני ואני מארגן אותה. אח"כ תופסים גיטרה ומנגנים ושרים יחד אריק איינשטיין ועידן עמדי. יש כאן סטודנט למשחק, מורה נהיגה, צלם אירועים, כבאי.

הדרוזים שומרים על מורל גבוה וצחוקים, גם כשהם לא שומעים מהבן שנמצא בחזית כמה ימים. שיחות עומק על תורות הסוד ועל הקללה שרובצת על הארץ הזאת – שני בני-דודים או אחים שרבים במקום לתת לאחר. קרא להם יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, וואטאבר. אני מתחיל לחשוב על עוד "קללות" – קין והבל, בזיעת אפך, בעצב תלדי בנים. והרי הן אינן קללות אלא עצם תהליך התפתחות התודעה הרוחנית של האדם. שיחה דומה עם המג"בניק הכבאי שחזר בתשובה אחרי דיכאון מפרידה קשה, ומספר לי על רבנים שמחוללים ניסים ורואים נסתרות. אני מסביר לו שניסים כאלו לא מרשימים אותי, והנס האמיתי הוא אדם המסוגל לבחור בויתורים כלכליים ולפגוש את האחר באמת. כי אם לא היינו מסירים את הקללות האלו בעצמנו – לא היינו חופשיים. מה הטעם אז לקיומנו, אם אלוהים היה עושה הכל בשבילנו מלכתחילה?

מצחצח שירותים, מחליף מצעים, מפנה זבל, מסדר אוכל, מעביר מדיטציה ויוגה, עוזר לעולה חדשה מבולבלת שנקלעה לפה למצוא דיור, וכל פעולה קטנה נראית לי כעבודת קודש שנפלה בחלקי הזכות לעשות. ברקע החדשות ומספר ההרוגים עולה. עוד מעט כניסה קרקעית ונראה מה קורה מצפון. מתגעגע למשפחה ולחברים במרכז אבל לא סובל את המרכז. פה אני גם הרבה יותר מועיל. אה, ומושלם פה.

הקלישאות על אחדות העם נכונות, זהו הלקח, כמובן; רק שזו אינה אחדותו של העם היהודי אלא אחדות העם הישראלי (ובהמשך אחדות העם האנושי). כל שוכני הארץ הזאת (ובהמשך, מי ייתן, כל שוכני הכדור הזה). עשיר צריך לוותר על נכסיו ועל הדברים שהוא צורך לטובת העני וקשה היום; היהודי צריך לצאת לפגוש את הערבי ולהפך, כל אחד להכיר בצדדים המוארים והחשוכים של תרבותו; הדתי והחילוני צריכים למצוא את ההפרייה ההדדית – היופי בדת ששומר על החילונים מדיסטופיה של מסכים, כסף, מדע אתאיסטי, פריצות וסמים קשים, והפלורליזם החילוני ששומר על הדת מפני משיחיות קיצונית, הזרת האחר, גאוות היבריס דתית או לאומנית של עם נבחר, וכו'.

אם זה בוער בכם, תמשיכו לשתף את הזוועות והכאב, ולהאשים את הממשלה, או חמאס, או המפגינים, או הדתיים, או האילומינאטי. אבל כשיעבור זעם, לאט-לאט, הפנו את המבט פנימה, שנו את הרגלי הצריכה והייצור שלכם, צאו לפגוש את האחר ולאהוב אותו. מלחמה אפשר לנצח בכוח, אבל למנוע את המלחמה הבאה אפשר רק עם חשבון נפש פנימי.