נמאס לי לשלם שכר דירה.
ולא בקטע פופוליסטי של יוקר המחיה וכאלה. אתם יכולים להמשיך לדבר על המילקי, או הקוטג׳, או הפסטה, כמו עכברים שרבים על פירור גבינה. זה לא יעזור ולא ישנה שום דבר. לי בכל אופן, נמאס לשלם שכר דירה, לגמרי. נמאס לי מעצם הרעיון. משהו שם מרגיש לי שגוי. יש פה איזו קומבינה.
כמו שאני רואה את זה, עמדו בפניי שתי אפשרויות.
אפשרות ראשונה: לעבור לגור באוהל בפארק הירקון. שזה אחלה.
אפשרות שנייה: לבלות כמחצית משעות הערות שלי בקיום החד-פעמי הזה שיש בו ג׳ונגלים טרופיים, באיזו חברת הייטק או איזו קרן הון סיכון, כך שאוכל לחתום על איזו משכנתא או לעשות איזה אקזיט, על-ידי מכירת איזה מסך לאיזה ילד.
שזה פחות אחלה.
היו גם אפשרויות שלא באות בחשבון, כמו לגנוב או לתחמן או לחזור לגור עם ההורים.
בכל אופן.
לפני שבחרתי באחת האפשרויות, דבר ראשון עשיתי את הדבר שאני עושה הכי טוב והכי מעניין אותי: ירדתי לשורש העניין.
אז קודם כל היה עליי להבין מה זה בכלל כסף. ולא בקטע קלישאתי של ״אמצעי ולא מטרה״ או ״לא גדל על עצים״. גם לא בקטע פסאודו-מדעי של נומינלי וריאלי וכהנמן ואחוז רווח שולי. פשוט הכסף עבר כזאת הפשטה מלאכותית, וכל-כך טבעי לנו להתייחס אליו כאל דבר שקיים כשלעצמו. אז אני רציתי להבין דווקא את הממשות שלו.
אני אשתדל להסביר את זה בתמצות, יחסית, ולשמור על הפוסט משעשע.
לונג סטורי שורט: כסף הוא אך ורק ייצוג למה שבני-אדם עושים אחד למען השני.
שוקינג, אני יודע.
כשאני משלם לאופה עבור כיכר לחם, אני בעצם אומר לאופה, וגם לחקלאים בטקסס שגידלו את החיטה, וגם לספנים שהשיטו אותה לפה, אני אומר לכולם: אתם עשיתם משהו בשבילי. המספר השרירותי הזה שאני מעביר לכם, הוא בעצם הבטחה שגם אני עשיתי משהו בשביל מישהו. יכול להיות שכתבתי קוד לאפליקציה שמישהו משתמש בה. יכול להיות שלימדתי ילד של מישהו על ריבוזומים. אבל עשיתי משהו בשביל מישהו, וגם המישהו הזה עשה דברים בשביל מישהואים אחרים (כי במישרין או בעקיפין הוא שילם לי), ואיפשהו דאוון דה רואד המעגל הזה ייסגר, ואחד המישהואים האלה יעשה משהו בשביל האופה, בתמורה למספר שאני העברתי לו.
עוקבים? יש עוד המון מה לומר על זה, אבל טווח ריכוז בעולם המודרני והפרעות קשב וכאלה.
חשוב להבהיר: לא מדובר רק על סחר חליפין של גדי בחלב אימו בימי אברהם אבינו. זה תמיד ככה, ולא יכול להיות אחרת. במובן הזה, כסף דווקא כן גדל על עצים. כי הוא רק ייצוג של פירות. הכסף נמצא בידיים של כל אחד מאיתנו.
אם קשה לכם להפריד את הכסף מן הממשות של העשייה אנושית, דמיינו שמחר בבוקר, כולם קמים לעולם שאין בו כסף, אבל עושים בדיוק את מה שהם עשו יום לפני. בעולם הממשי. בוחרים את אותם פירות בשוק, מתקתקים על אותן מקלדות. רק בלי המספרים. מצליחים להבין שהכלכלה הייתה ממשיכה לתפקד בדיוק באותו האופן?
אז כסף, במקורו, הוא מדד לנתינה.
זהירות, אל תתבלבלו עם אמרות ניו-אייג׳יות וכאלה, שכסף הוא אנרגיה. כסף הוא כלום. הוא לא קיים. הוא ייצוג לאנרגיה, והאנרגיה הזו היא כוח העשייה והנתינה האנושי.
אבל רגע….
כבר כאן יש הרבה דברים שמתבלבלים לנו, במיוחד במאה ומשהו השנים האחרונות.
קודם כל, רוב הנתינה בכלכלה המודרנית היא לא באמת נתינה.
רוב הדברים שאנחנו עושים אחד ״בשביל״ השני, אף-אחד מאיתנו לא באמת צריך. אם אני מוכר משהו למישהו, שהוא לא באמת צריך ולא מיטיב עימו, נניח הירואין או אייפון, האם הייתה כאן נתינה? אפשר למצוא טיעונים פוסט-מודרניים מצוצים מהאצבע, כי הכל זה דעה וכל אחד מה שעושה לו טוב ומי אתה שתחליט מה זה טוב. אז אם פלוני בחר לקנות הירואין, או אייפון, כנראה שהייתה כאן נתינה, כי זה מה שהוא בחר. בכל אופן, נוכל להסכים שאולי יש כאן – לפחות קמצוץ של – אנרגיה אנושית שמתבזבזת. יש כאן נתינה, אבל קצת מגעילה כזאת שבא להקיא.
דבר שני, יש גם מניפולציות על הכסף כשלעצמו, עם מדדי דאו ג׳ונס וביטקוין וישויות נלוזות אחרות. אבל גם אז זה תמיד מתורגם בסוף לעשייה כלשהי שמישהו עושה עבור מישהו. גם אם העשייה הזאת היא העברה של מספר פיקטיבי ממחשב אחד לשני, שרק בסוף הדרך מתורגמת לאיזה יונק מת על הצלחת במסעדה.
בכל אופן.
90% מהאנרגיה האנושית בכלכלה המודרנית מתבזבזת לריק. כמו אוגר שרץ על הגלגל שלו. אפשר להגיד הרבה דברים על הקפיטליזם, יעיל הוא לא. אנחנו בונים קופסאות של משרדים בתוך גורדי-שחקים שיהיו ריקים במהלך הלילה, רק כדי שנוכל לבנות קופסא אחרת שתהיה ריקה במהלך היום. אנחנו בונים מכונה שתעבוד בשבילנו כדי לא לאמץ את השרירים, יושבים מול מחשב כדי להפעיל את המכונה, ובערב הולכים למכון כדי לאמץ את השרירים מול מכונה אחרת.
אגב, אם היינו נותנים אחד לשנייה רק את מה שאנחנו באמת רוצים לתת ואת מה שאנחנו באמת צריכים לקבל, לא רק שהיה נוצר שפע חסר-תקדים, עם עשירית מהאנרגיה המושקעת. בכלל לא היה צורך למדוד כל הזמן מי נותן כמה למי עבור מה. היינו יכולים לתת ולקבל את הכל בחינם, בלי למדוד הכל עם 18.90, 29.99, 1,799,999.90.
איזו התעסקות מצחיקה זו, עם כל התשעימים. הסתכלתם לאחרונה לשמיים? או לאדמה שעוד דקה וחצי אתם בתוכה?
באופן אישי, אין לי את הצורך הכפייתי הזה למדוד מי נתן מה למי, אני מרגיש בר-מזל כשאני נותן משהו למישהו. אני גם אוהב לנקות, ולבשל, ולשתול, ולקטוף. אבל לקח לי זמן להבין שאני אוהב לעשות את כל הדברים הללו, כי מגיל אפס שכנעו אותי שאלו הן מטלות שיש להימנע מהן, כדי שאוכל לשבת בנחת ולצפות ב״הישרדות האיים הקאריביים״.
עשייה למען אחרים איננה עול, כמו שלימדו אותנו מינקות. היא זכות. היא מי שאנחנו. כשאדם נמצא ברווחה וללא חרדה קיומית מתמדת, הוא רוצה לעשות למען אחרים ולחלוק את המתנות שלו עם העולם. רובנו בכלל לא יכולים להאמין למשפט הזה מרוב שאנחנו בתוך הסיפור ההוא, הישן, שלאט לאט מתפורר. האמת היא שאנחנו תמיד רוצים ליצור, גם בתוך המערכת הדפוקה שיצרנו. אבל אנחנו מנתבים את האנרגיה היצירתית הזו לתארים שקריים וקומבינות עסקיות.
יש עוד המון מה להגיד על הנושא. ספר אחד לפחות. אבל איך כל זה מתקשר לשכירות?
אז בין אם נתינה מניפולטיבית ודבילית ובין אם נתינה שהיא מהות הקיום שלנו כאן, עדיין הכסף הוא ייצוג של עשייה כלשהי, אחד בשביל השני.
הבעיה הרצינית מתחילה כשלמערכת הכלכלית נכנס מרכיב שלא שייך לה. המרכיב הזה הוא בעלות על אדמה.
מדוע בעלות על אדמה אינה סחורה כלכלית כי אם זכות משפטית? משום שאין כאן עשייה שמעורבת. האדמה פשוט נמצאת שם, והבעלות עליה לא תלויה במה שעשינו במו-ידינו. נכון – יש את בניית הבית, וכריית חומרי הגלם וכו׳. זו עשייה ונתינה. אבל הבעלות עצמה, איננה כוללת אף עשייה למען אף-אחד. מקור הבעלות הינו תמיד שרירותי, באיזה כיבוש או מניפולציה בנקאית כזאת או אחרת. ועצם השימוש בבעלות כסחורה היא-היא שורש הבעיה הכלכלית, והצורה המובהקת ביותר של עבדות בחברה המערבית. זה נכון גם לגבי משכנתא וגם לגבי מי שקונה את הדירה שלו במזומן.
הבעלות מהווה את מרבית המחיר של הבית. גם עלות הבנייה מגלמת בתוכה בעלות (כי במחיר מוצרי הגלם והעבודה מגולמים מחירי הקרקעות של העובדים ובתי-העסק וכו׳). בעקיפין, הבעלות מהווה את מרבית המחיר של כל מוצר ומוצר שקונים (היא ומיסים). השכירות, או המשכנתא, או הפוטנציאל להשכרה של בית שנקנה במזומן, מגולמים בכל מוצר. והכל מתנקז לאיזה חשבון בנק שהמספרים בו תופחים ואין להם כל פשר, כמו אצל ילדים שאוספים פוגים או קלפים של סופרגול. הביטוי הממשי היחיד שיש לכל המשחק העלוב הזה, הוא השיעבוד שכולנו שבויים בו.
מחירי-הדיור לא גבוהים בגלל פער בין ביקוש והיצע – הביקוש הרי זהה להיצע (כמעט כל אחד גר איפשהו). הסיבה לעלייה הריאלית המתמדת היא שמי שיש לו דירה קונה עוד שתיים, ומי שיש לו חמש קונה עוד עשר, ומי שיש לו עשרה בניינים קונה עוד חמישים. שהביקוש של אדם אחד הוא לא בית אחד, אלא מאה.
בגדול, כדי שמישהו יוכל לשבת רגל על רגל, כדי שיעשו בשבילו דברים בלי שהוא יעשה כלום בשביל אף-אחד, הוא חייב להיות בעלים של אדמה של אדם אחר, שיהיה חייב לעבוד כפול.
אני אסביר:
נניח שאני מורה ולימדתי ילדים חצי שעה על ריבוזום. תמורת זה האופה אפה בשבילי לחם (אנחנו עדיין בעולם שבו מודדים בדקדקנות את הנתינה שלנו אחד לשנייה, במקום לחגוג את הקיום הפלאי הזה בכל רגע). נניח שלימדתי אותם עוד ארבע שעות, ובתמורה עובד חברת החשמל כרת ושרף עצים כדי שהרדיאטור שלי יחמם. ונניח שלימדתי את הילדים עשרים שעות על ריבוזומים ואיזה פועל של אפל הרכיב לי אייפון בסין לפני שהוא קפץ מהחלון.
אבל בערך מאה שעות בכל חודש, בכל שנה, כל החיים, אני לימדתי ילדים על ריבוזומים, רק בשביל בעל-הדירה שלי, בזמן שהוא לא עשה בשבילי כלום, וגם לא בשביל אף-אחד אחר. אני בעצם אחראי לפרנס גם את עצמי וגם אותו. ואם לא אותו, ולקחתי משכנתא, אז את שרי אריסון. ואם שילמתי במזומן אז את הקבלן ששם ידו על השטח בעזרת אחשלו מהבנק.
אם אתם צריכים תמונה יותר מוחשית, דמיינו שבמשך מאה שעות בחודש אתם עושים לבעל-הבית שלכם סידורים. סתם ככה כי יש לו איזו פיסת-נייר ביד ולכם לא. או מסז׳. עם הפי אנדינג. ואם לא לו, אז לשרי אריסון. גם עם הפי אנדינג. אלוהים יודע מה יש לה שם למטה.
עכשיו זה לא שיש לי בעיה עם זה, כמו שאמרתי אני אוהב לתת, אבל לא כל דבר ולא לכל אחד. כי למעשה, להזין את ההתמכרות של בעל-הבניין או של שרי אריסון לכסף, זה בדיוק כמו לתת להם הרואין. זה לא מיטיב עימם. זו לא נתינה.
בעל-הבניין ושרי אריסון ישכנעו אתכם שזה לטובתכם, כי כבר ניסו את הקומוניזם וזה לא עבד, והם בכלל מצילים אתכם מללקט תפוחי-אדמה בסיביר ולבשל אותם במרק תינוקות. אתם תנסו לומר להם שזה בכלל לא קשור לקומוניזם, לא צריך שלכולם יהיה אותו דבר ושכולם יעשו את אותו הדבר, רק שאף-אחד לא יהיה הבעלים של אדמה של אדם אחר. וזהו. אבל כהרף עין הם ינפיקו שורה של תחזיות שחורות של מה יהיה אם ואיך ומה, בזמן שאת התחזיות השחורות של הקפיטליזם אפשר לראות כבר עכשיו אם מציצים החוצה מהחלון או מביטים פנימה לתוך הנשמה.
הם גם יגידו לכם שהם עשו את הכסף בשתי ידיים, ואתם תצטרכו להשתדל לא לצחוק להם בפנים. למי שייך הבניין, למי שחתם על איזה מסמך עם סחבק אחשלו מהבנק, או לפועל הפלסטיני שעמד שלוש שעות במחסום כל בוקר ואז יצק את המלט וחישל את הברזל?
ומילא, נניח לרגע שהם לא צברו את הכסף דרך פשיעה מפורשת, כמו העלמות מס, שוחד, תספורות, קומבינות למיניהן, שזה הרוב המוחלט של המקרים. ונניח גם שהם לא צברו את הכסף דרך פשע מוסרי שמתיישר עם החוק, כמו שטיפות-מוח, ניצול של הטבע, ועוד – הרוב המוחלט של המקרים האחרים. נניח שהם צברו מלא כסף רק מלדגדג מומינים. עדיין, העושר כשלעצמו הוא פשע. כי אם אנחנו מסכימים שהעושר הוא פשוט האפשרות לפקוד על הרבה אנשים מה לעשות עבורך (כי הרי הכסף הוא רק מדד לנתינה), הפשע הוא אינהרנטי לעושר. פילנתרופיה זה שקר.
חשוב לציין כבר כאן, שאין כאן גוד גאי ובאד גאי. המשעבד והמשועבד שניהם שבויים באותו שיעבוד. רק אומללות וניתוק עמוק מהטבע של הקיום יובילו אדם לבלות את חייו בתחשיבי מאזנים. אין הרבה דברים יותר רדודים מהשיח של השמאל הליברלי על ״פריווילגיה״ של הגבר הלבן העשיר. אם כבר, כשאני חושב על הילדה בפיליפינים שאיבדה את ביתה בטייפון, וראיתי אותה משחקת עם שקית זבל בתוך ערמה של זבל, אני מתמלא רחמים, אבל לא כלפיה, שהתרוצצה שם חופשיה כמו ענן, אלא דווקא רחמים כלפי הילד בצפון תל-אביב עם האייפון והמסכה.
אם הגעת עד לכאן, אז אולי אפשר להיות טיפונת אזוטריים, ולומר שלכסף אכן יש ממשות משל עצמו, אבל רוחנית. הוא מייצג כוח רוחני, שנועד לתעתע בנו מחד ולפקוח את עינינו מאידך. כשישוע אמר ש״אי-אפשר לעבוד גם את האלוהים וגם את הממון״, או ש״יותר קל לגמל להיכנס לקוף המחט מאשר לעשיר להיכנס לממלכת גן-העדן״, הוא למעשה התכוון שעצם העובדה שאדם מתעסק התעסקות כפייתית בכסף מעידה על כך שהוא לא מחובר למהות של הקיום שלנו. אין כאן אמירה מוסרית, כי אם קביעה אונטולוגית.
יש עוד כל מיני הטעיות בדרך, כמו זה שבחברה של היום נוצר מן מוסר של כסף כזה. שמלמדים ילדים ש״יהיה להם ערך לכסף״. כל אלו הם תוצר של אותו שד מתעתע. זה גם חומר לפוסט נוסף. ולאקטיביסטים מבינינו, שמפקידים צ׳קים בימים וצובעים כרזות נגד צוללות בלילות, דעו לכם שהבעיה החברתית לא תבוא על פתרונה כל עוד אדם אחד יעניק מחצית מהעמל החודשי שלו לאדם אחר, בגלל איזה מסמך. ולמי שחושב שכסף יעשה אותו חופשי, דע לך שאף אדם לא יהיה חופשי עד שכל בני-האדם יהיו חופשיים. ולכל הרוחניקים שעושים ״עבודה פנימית״, דעו לכם שהעבודה הפנימית המשמעותית ביותר היא דווקא בעולם החומר, וההכנסה הפאסיבית שלכם=עבדות של אדם אחר.
איך יכול להיות שכולם משתפים עם הדבר הזה פעולה? ובכן, הספה שלכם פשוט נוחה מדי מכדי להקים מרד.
המציאות הכלכלית שלנו היא עבדות במלוא מובן המילה. אתם לא יוצאים לרחובות כי שכנעו אתכם שהמצב שלכם טוב. מצאתם בדיוק את נקודת שיווי-משקל נאש שבה יש לכם מספיק מה להפסיד. לפחות לעבדים הכושים היה הווי ורוח מרי. מה לכם יש, וולט?
במקומכם, הייתי מצביע מחר בבוקר למפלגה שתחוקק חוק אחד בלבד: כל אחד הוא הבעלים של הדירה בה הוא גר. נקודה. בלי משכנתאות, בלי שכירויות, ובלי כלום. הוא יכול להשכיר את הדירה שלו, ורק אותה, ולשכור דירה במקום אחר. אני יודע שאתם יכולים לחשוב על מיליון טיעוני נגד להצעה הזאת. הפתרונות קיימים, והם חומר לפוסט ארוך נוסף – נדרשו 2000 מילים רק כדי שתבינו שיש בעיה. בכל אופן, יהיו אשר יהיו האתגרים, האם זה באמת יהיה יותר בעייתי מהטיק-טוק?
אם עדיין יש לך ספק, רק תחשוב, כמה כיוונת את חייך, בגלל המצב הקיים, ואילו דברים היית עושה אחרת, אם לא היו כופים עליך מינקות את מחול השדים הזה. כמה אתה חושב וחרד מכסף במהלך היום? וזה לא משנה כמה יש לך. חבריי שבזבזו הכי הרבה שעות יקרות של חיים במחשבה על כסף הם אלו שיש להם הכי הרבה. כסף.
בינתיים אני ממשיך לשלם שכר דירה, כי למען האמת, זה התפל ולא העיקר. העיקר הוא, שהחלטתי שאני לא נותן יותר שום דבר שאני לא מאמין שהוא באמת נתינה (למשל, הפסקתי להכשיר סטודנטים מסכנים להנדסה ולכלכלה כי לא הם ולא אף-אחד אחר צריך עוד בניין או עוד מסך אחד בעולם הזה). אני אנסה לתת את כל מה שיש לי לתת במתכונת של דאנא, ומי שירצה לתת לי מספר בתמורה מוזמן. יש לי אמון בחיים, עד עכשיו הם מעולם לא איכזבו אותי.
לסיכום, עם כל הכבוד לחוות הנמלים הפעלתנית הזאת שבנינו לעצמנו, האדמה לא שייכת לאף-אחד ומעולם לא השתייכה.
אנחנו שייכים לה.