איך שאני נכנס לבנק הוא מצמיד לי את האקדח לרקה. נואש, מקומט, רחב כמו המקררים שבנו סוחב על הגב במקום ללמוד לבגרות, ברוסיה הוא היה מדען-טילים, ותראו מה המדינה הזאת דוחקת אותו לעשות.
זה כבר קרה לי פעם אחת, לפני שמונה שנים, בריו-דה-ז׳נרו. הבחור, כלומר הנער, ילד, הוא היה ילד, צועק עליך בפורטוגזית, כל מה שאתה רואה זה החור השחור בקצה של האקדח, הוא מנופף בו כמו רעשן, לך כבר אין דם בגוף אבל אצלו האדרנלין משתולל, ואתה יודע שמספיק שאיזה חלבון קופץ לו באצבע, וזהו, אין אוטובוס למורו-דה-סאו-פאולו, לא טיסה לקולומביה – חבל, שמעתי שבקרטחנה תמורת שורה אחת של קוק הן מוצצות כל הלילה – ועל הדרך אפשר גם לשכוח מכל החלומות שהיו אמורים להיחלם אחר-כך, והם עדיין בגדר תמונה עמומה, לימודים קריירה אישה ילדים, הם כולם נעלמים כמו גל ששוטף ארמונות חול בקופקבנה, כל החישובים שהם מנת-חלקם של המעטים בינינו שמתכננים היום את מה שיקרה מחר, הילד הזה לעומת-זאת חי תמיד בהווה, ואם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי הילד כאן, למעשה, חי בנצח.
״עכשיו מביט כמה יש לך,״ אומר ולדימיר במבטא רוסי כבד, או בוריס, אמנם לא בדיוק בעברית, אבל לפחות לא בפורטוגזית. ״רואה, לא מביט,״ אני אומר לו, ״למה? מביט זה לא עם עיניים?״ הוא שואל בתקיפות, מישה או גרישה, ואני מבין שנגעתי בנקודה רגישה, ״עם עיניים, עם עיניים, כן, אבל המשמעות קצת שונה, איך להסביר..״ ״משמעות? מה זאת משמעות?״ איגור שואל. למה הוא חייב לכוון לרקה, למה לא לזרוע, גם בלי האקדח הזה הייתי עושה כל מה שתגיד לי, יא מקרר. איך אני אסביר לך עכשיו מה זה משמעות, עשה לי טובה בוא נגמור עם זה כבר, הבן-אדם מחכה לי למטה, כוס-אמק, גם שבע-מאות חמישים שקל וגם הצאר פה מכוון אליי אקדח, אם לא הכדור ההוא בכתף הייתי עושה את זה בעצמי וכל זה לא היה קורה.
הוא מצביע לעבר הכספומט, את שפת האקדח כולם מבינים, כתוב להקיש את הקוד הסודי, אמנם בפורטוגזית, אבל גם את שפת הכספומט כולם מבינים. הפצלוח הזה מגיע לי לפופיק, בלי…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
