היה ברור לכולנו שזה רעיון גרוע.
נכון, שחר נפל מקורס טיס ממש רגע לפני שקיבל כנפיים, ואני, סבא שלי היה טייס. פעמיים בשנה הוא נהג לקחת אותי אתו לאילת, בקוקפיט. כשעוד הייתי קטן, אהבתי לשבת על הברכיים שלו, להחזיק את ההגה שזז מצד לצד בעצמו, ולשחק בטייס בכאילו. אבל כשהייתי כבר בתיכון, סבא היה מסביר לי כיצד מחזיקים את ההגה כדי למנוע הזדקרות, מה עושה כל אחד ממיליון הכפתורים, ואיך מדברים בקשר עם מגדל הפיקוח. וכשהשתרר פתאום שקט, בין ההסברים, ידעתי שעכשיו אסור לדבר אתו, רק להסתכל עליו מהצד, מביט קדימה לעבר הכחול שאין לו סוף. אני כמעט בטוח שפעם אחת אפילו ראיתי דמעה.
התכנית הייתה כזו: נכנסים לנתב״ג באישון לילה דרך השדות של לוד, ישר למנחת, בלי דיוטי-פרי. לחטוף מטוס זה לא מסובך כמו שחושבים. אין לו אזעקה, אף-אחד לא טורח לנעול אותו, והמפתחות בדרך-כלל נשארים בפנים. בשבועיים שלפני כן, נכין מיפוי של זמני-התדלוק ופרוטוקול התחזוקה (ניר מתמצא בהצלבות נתונים וכל הדברים האלה). בתקווה שמסלול ההמראה לא ישתנה ברגע האחרון, נוכל לטפס במעלה המדרגות הצהובות ברגע הנכון, לנעול את יציאות החירום, ולפני שפקח הטיסה יבין מה קורה אנחנו כבר באוויר.
האמת, לא הייתה לנו ברירה. אמיר היה תקוע בקומה השמונים וארבע במנהטן, לבד, ובחוץ משתוללת המגפה. ואם יש משהו שדוד המ״פ לימד אותנו, שנה לפני שנורה בעזה מאש…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
