״החישו את ביאת המשיח״
האותיות המעוטרות מקשטות את שערה של עיר שלם מזה שנים רבות. רבות כמספר השנים בהן יושב המשיח תחת אותו השער בדיוק, מלטף את חמורו הנאמן, ממתין לרגע הנכסף. יושב שעות, מחכה. הו, כמה פעמים הפליג בדמיונות אודות השעה בה ייכנס בשער העיר, רכוב על חמורו, ויגאל את ההמון!
אכן, המשיח שלנו, על אף כל סגולותיו הנעלות, מאז ומתמיד היה חסר סבלנות. מדי יום היה ניגש בענווה, אך באדיקות, אל העוברים והשבים, מפציר בהם, בתקווה שאלו יימצאו ראויים לגאולה. אולם אלו היו עסוקים בעיקר בלעבור ולשוב, והמשיח הוסיף לסמן עוד קו בטבלת הייאוש הארוכה שלו. לעת ערב היה פונה להאכיל את חמורו, וצופה בו בעודו סועד; ובכל פעם שגאל את החמור מן הרעב אל השובע, הרגיש כאילו גאל את העולם כולו.
בוקר בהיר אחד, החליט המשיח לעשות מעשה חסר-תקדים. מעשה שכמוהו לא ראה העולם – לא העולם הזה ולא העולם הבא. המשיח החליט לזרז את ביאתו שלו במו ידיו. ניסיונותיי העדינים אינם מספיקים דיים, חשב. זמנים נואשים קוראים לאמצעים נואשים, המטרה מקדשת אותם, וכולם כשרים.
אסף המשיח כמה מן המעות שמדי פעם השליכו לעברו העוברים והשבים על-מנת לסלקו מעליהם, ופרסם מודעה קטנה בעיתון המקומי: ״ראיונות לישועה פוטנציאלית. לפרטים: משיח…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
