דור הניח את הכיפה על השולחן בחדרו. עד שהגיע לסלון, הוא כבר הספיק לבדוק פעמיים אם היא על הראש. זה היה כאילו חסר לו איבר.
ההורים הסתכלו עליו כמו על מי שיש לו קרניים.
אז זהו, זה סופי, אבא אמר, ודור לא היה בטוח אם זו שאלה או הכרזה. הוא פשוט הנהן. הרבנים נעצו בו מבטים, מבעד לתמונות התלויות על קירות הסלון. הם נועצים בו מבטים כבר עשרים שנה.
אנחנו תמיד נאהב אותך, אמא אמרה, אבל לא קמה כדי לחבק אותו; חששה מהטומאה.
הם כבר שכחו, פעם, בגלגול קודם, גם הם שאלו שאלות, גם הם הלכו-הלכו להם מבית-אביהם, רצו לברוח מהניכור, מהמסכים, מאובדן-המשמעות, רצו לבנות חיי קהילה וקדושה וימי-מנוחה, ואם היסודות של בניין זה מוכרחים להיות מצוות ושביס ונטילת-ידיים, מילא.
כמה מכוערת הדירה הזו, כמה מוזנחת, דור אמר, אבל רק לעצמו. עליהם הוא צעק את זה מספיק פעמים; זה לא מוביל לשום-דבר.
הוא לא סיפר להם שכבר מצא חדר בדירת שותפים בפלורנטין. שכבר מילא אותו ברהיטים שאסף ברחוב. הם לא שאלו.
להתראות, הוא אמר, ושם את מפתח הדירה על השולחן בסלון. קח את המפתח, אמרה אמא, למקרה חירום. דור סגר את הדלת, ירד במדרגות ויצא אל העולם. הוא הביט בבניינים המתפוררים, בדודי-השמש, ומעליהם, בשמי התכלת הבהירים.
מה עכשיו?
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
