״אין ברירה,״ אמר הרופא והניד בראשו, מביט בגוף המונח על השולחן, ״חייבים לנתח.״
הוא עטה כפפות לטקס כחולות, קירב את כפות הידיים לאף, והסניף. הוא אהב את הריח.
המתמחים נאלמו, נבוכים.
״השתלת כבד?״ שאל האמיץ מבניהם, בהתבסס על אי-תפקוד יותרת הכבד והפסולת שנצטברה בו.
הרופא הניד בראשו, והמתמחה, שעשה ארבע פעמים פסיכומטרי כדי להתקבל לרפואה, בלם רק בקושי את הדמעות שהצטברו בגרונו. תשע-עשרה שנה אחר-כך, הוא יורה על השתלה בפציינט שהכבד שלו בריא לחלוטין.
״כיס המרה?״ שאלה מתמחה אחרת, ושלפה את צילומי הרנטגן, המעידים על אבנים גדולות פי שלושה וארבעה מן הממוצע.
״לא,״ אמר הרופא. לא היה ברור אם הוא מחייך או מזעיף פנים כלפי המתמחה, שעתידה להיות האפידמיולוגית הראשית של מדינת ניו-המפשייר. באותו הלילה מול המראה, היא סטרה לעצמה שבע-מאות ארבעים ושבע פעמים, אחת עבור כל נקודה שקיבלה בפסיכומטרי, ונשבעה בשם היפוקרטס לעולם לא להביע דעה שנויה במחלוקת בסוגיה רפואית.
למען האמת, לא ניתן היה להאשים את המתמחים. הגוף היה לוקה במחלות רבות כל-כך; גרורות של סרטן מן הריאות ועד הטחול, ניוון שרירים ובצקות מכף הרגל ועד קצות האצבעות, קרישי דם, ריאות שחורות, מעי פצוע, קרנית מטושטשת, שומן רווי בדפנות שסתומי הלב, אשכים מודלקים.
המתמחים הצביעו על התסמינים והעדויות בפני הרופא כמו קרפיונים שרבים על פיסת לחם, שניים מהם אפילו באמת רצו לעזור למטופל, אך הרופא עמד על שלו:
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
