היא ירדה בזהירות. מדרגות המתכת הרעועות השמיעו קול חריקה, במעבר הצר והאפלולי המוביל למרתף. בצעדים מהוססים, התואמים את הנפש המהוססת, הרי הגוף הוא בסך-הכל ראי של הנשמה, היא הגיעה לדלת הכבדה ונקשה שלוש פעמים.
״מי שם?״ קרא קולה של אישה מתוך החדר.
״אממ.. זו אתי, יש לי תור לשעה שלוש..״ אתי השיבה.
הדלת נפתחה, וריח הטחב היכה בה. במרכז החדר עמדה מיטת רופא-שיניים בלויה; הספוג הצהוב מבקש להימלט מכיסוי העור הירקרק כמו אסיר מצינוק. על מדף לצד המיטה, נחה ערימה של מחטים.
״בואי, כנסי,״ אמרה האישה שפתחה את הדלת.
רק עכשיו אתי הביטה בה לראשונה, ולרגע נבהלה. כורי-עכביש כיסו את פניה (העכביש היה על הלחי הימנית). כתובות בלטינית ובעברית קישטו את צווארה, ועל בטנה טוקן צבעוני פורש כנפיים. היו שם אילנות, למשל תאנה וברוש על השוקיים, ופרצופים על הירך, חלקם מוכרים, כמו הרמב״ם, היפוקרטס וישוע הנוצרי, יצירות של הילמה אף קלינט ופרידה קאלו על הזרועות, סמלים, מספרים, שמיים. אם ככה נראה הבחוץ, חשבה אתי, איך נראה הבפנים?
״ברוכה הבאה לארמון פאקינג בקינגהאם,״ אמרה האישה בזמן שגלגלה סיגריה, ״איך אמרת שקוראים לך?״
״אני אתי, ואת?״
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
