לדוריס נותרו בדיוק 1,037 ימים לחיות. היא לא ידעה זאת, כמובן, וכמו כולנו, חשבה שתחיה לנצח.
קמה כל בוקר והתרחצה, משימה לא פשוטה בכלל בהתחשב בגילה המופלג, כאשר הגוף אמנם דומה יותר לספוג הרחצה הדהוי, אך אינו גמיש כמותו. אחר ירדה לקפה ארומה לפגוש את מטילדה, חברתה הטובה משכבר הימים, עוד מימי בית-הספר בבגדד. הן הזמינו שתי כוסות תה וקרואסון חמאה אחד, אותו חלקו במשך כארבע שעות, למורת-רוחו של הבעלים, שלא העז לסלק את זוג הלקוחות הקשישות.
דוריס ומטילדה דיברו על חברות שנפטרו או התאלמנו, על ילדים שהרוויחו כסף או הפסידו אותו, על נכדים שהתחתנו או התגרשו, ולאחרונה גם על נינה אחת. למטילדה, אגב, נותרו רק 452 ימים לחיות. דוריס חזרה הביתה למנוחת צהריים, ובערב נסעה בקו 61 להליכה בחוף-הים. בכל ערב שבת, היו מגיעים לביתה ארבעת הילדים, תשעת הנכדים, ולאחרונה גם נינה אחת, לסעודה משפחתית. הסירים העלו ניחוחות בגדדיים, ועיניה של דוריס זהרו כאילו הייתה בת שמונה, ולא בת שמונים.
בבוקר יום הולדתה ה-81 של דוריס, השיק משרד החיים את הקמפיין החדש: ״לחיות זה מסוכן.״ צוות המומחים של המשרד, המונה 409 מדענים, 19 לבורנטים ו-7 חברי ועד מנהל, חקרו את תופעת המוות במשך שלושה עשורים וקבעו פה-אחד ברמת-סמך של 95%: לאחר גיל 80, קיים קשר סטטיסטי מובהק בין החיים לבין המוות. המומחים, אם כן, המליצו לבני-גילה של דוריס לחיות כמה שפחות, ובכך להפחית את הסיכון למוות פי 53.22 אחוזים בריבוע.
לדוריס לא הייתה כל כוונה להתחיל לפחד מלחיות. היא נולדה בבגדד של שנות השלושים. בגיל שש כבר ראתה את ההמון מריע כאשר אחיה נתלה בכיכר העיר על-ידי השלטונות, בעוון…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
