כשהתינוק הראשון נולד עם מסכה, הוא מיד נלקח להשגחה והתבוננות; אווה הרגישה שלקחו לה את הבטן. המחקרים הוכיחו שהמחקרים נכונים; האורגניזם האנושי, אולי מנגנון ההישרדות המתוחכם ביותר בטבע, עבר התפתחות והסתגלות לנגיף. הנגיף יוצר מוטציה, האדם גם; כך היה מאז הגיח היצור החד-תאי הראשון.
עד שהמדענים יחזירו לה את התינוק, אווה ביקשה מלוסיה, שכנתה לחדר-הלידה, שתרשה לה להניח את בנה הרך על החזה; זה היה כמו להחזיק את אלוהים בידיים.
כדי לא לפגום בהתפתחות התקינה של מושא המחקר, החוקרים הקצו לאווה מספר דקות ביום במחיצתו. באותם רגעים בודדים שלהם יחד, אווה בחנה בדקדקנות את העצם הכחלחל התמוה, שכיסה את פניו הזוהרות של בנה. גומיות לבנות נמתחו עד לאחורי האוזניים הקטנטנות, ושכבת קרום דקה מיזגה ביניהן לבין העור הרך. חלקיקי מיקרו-פלסטיק זעירים נטמעו אל תוך סחוס האף, שלא היה גדול יותר מכפתור. כאשר ביקש הילד לינוק, הקרום האלסטי נמתח כלפי מטה, כמו זימים, ואווה הגישה לו את פטמתה.
היא לא הודתה בזה, אפילו לא בפני עצמה – אך אווה לא יכלה שלא להיגעל. הרופא המיילד, לעומת-זאת, הוקסם מרמת הדיוק של המוטציה – הטבע חיקה באופן קרוב למושלם את המכניקה של המסכה. אלמלא ידע יותר טוב, היה מתפתה לחשוב שמדובר בעיצוב תבוני.
זן האפסילון האנושי היו מוגנים יותר, חלו פחות, חיו יותר. בברירה הטבעית כמו בברירה הטבעית, אורגניזמים אחדים התפתחו מהר יותר מאחרים. במהלך השנה שלאחר לידת…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
