גד שם את כל הכסף שיש לו בעולם על האדום.
הוא נכנס לקזינו לפני שעה בערך, וחיכה לרגע הנכון. כשירגיש את זה. כשהרגיש את זה הוא ניגש לרולטה השמאלית, שבדיוק התחלפה בה הדילרית. המחשוף היה אותו מחשוף, אבל זו הייתה כחושה יותר והקודמת שופעת. גד מעדיף כחושות.
בכיס שלו היו צ׳יפים בשווי מאה חמישים אלף שלוש מאות וארבע שקל. הוא אסף את כל החסכונות שהיו לו, משך גם את הפנסיה ושילם שלושים אחוז מס, לקח הלוואה כמה שהבנק נתן, ומכר את כל הציוד של האולפן. הוא אפילו לקח את החסכונות של אמא בלי להגיד לה.
כל זה, והוא הגיע רק למאה חמישים אלף ומשהו, שכרגע הם בכלל עשרים ושבע דסקיות פלסטיק בצבעי ירוק ואדום. די עלוב, לא? הוא כבר בן שלושים, היית מצפה שיעשה מעצמו משהו.
עכשיו הוא עומד ליד הרולטה, ושוב מחכה, שירגיש את זה עוד פעם.
הבית תמיד מנצח. בפוקר זה בגלל העמלה. הבית לוקח עמלה מכל זכייה. או מכל הפסד. תלוי מאיזה צד מסתכלים. בכל אופן, זה תעלול ידוע, עם העמלות. כמו הממשלה ועסקאות. והממשלה תמיד מנצחת.
אבל בשאר המשחקים תמיד יש איזה שטיק בחוקים שמטה את ההסתברות לטובת הבית. במכונות-מזל זה כמובן המנגנון שהתקינו בהן מראש, ובקראבס זה כל-כך מסובך שאם אני אתחיל להסביר אתם תאבדו עניין. בבלאק ג׳ק זה העובדה שהשחקן תמיד מושך לפני הדילרית, זה מה שמעניק לבית את היתרון. אפשר לספור קלפים, ואז הסיכויים הם יענו לטובתך, חמישים וקצת אחוז. אבל גד לא מספיק טוב עם מספרים ויש לו הפרעת-קשב. גם אם הוא לא היה מפחד מהבריונים של הקזינו שידפקו לו מכות בסמטה מאחורה, הוא לא היה מצליח למשוך משהו כזה בחיים.
ברולטה זה שני האפסים הירוקים. האפס והאפס-אפס. בזכותם הבית תמיד ינצח, כי ההימור תמיד מתבצע ביחס לשלושים ושישה מספרים ושני צבעים, כאשר למעשה יש שלושים-ושמונה…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
